כיון שהשנה נקרא בפרשת פנחס לפני י"ז בתמוז, נקרא כהפטרה את נבואת הר חורב של אליהו (מלכים א' יח).

הפרק הקודם (י"ז) מתאר את המעמד הנפלא בהר הכרמל שבסופו הכריזו המשתתפים "ד' הוא האלוקים" (שם לט). לכאורה אליהו הצליח במשימתו ובעזרת האש (סמל הקנאות - אש של קודש) הצליח להחזיר את העם בתשובה.

כנראה שלא כך היה הדבר. איזבל, הפטרונית של נביאי הבעל, מודיעה לאליהו נביא ד' "כי כעת מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם". איזבל, שנהנתה כנראה מתמיכה עממית רחבה בגלל הרגישות ומעשי החסד החברתיים שלה (פרקי דרבי אליעזר פרק יז, רש"י על מלכים ב' ט' לה), ביטלה את השפעתו של אליהו, המכריז על עצמו "קנא קנאתי לד' אלקי צבאות" (שם יט י, יד).

אליהו בייאושו פונה אל הקב"ה בתביעה לחזור אל דרך הקנאות שהרי

הקב"ה, שרמז לאליהו פעמים רבות כי דרך זו איננה מקובלת עליו (עיינו בפרק יז לכל אורכו) מחליט הפעם ללמד את אליהו שיעור ב"אהבת ישראל" ובתביעת "כבוד הבן" (עם ישראל) בדרך מאוד מיוחדת.

הקב"ה מצווה על אליהו שלשה ציווים:
א. "לך שוב לדרכך (תרתי משמע, והשוו ללשון בי"ז ג) ... ובאתה ומשחת את חזאל למלך על ארם".
ב. "ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל".
ג. "ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך" (שם, טו-טז)

התוצאה של מילוי צו ד' תהיה ח"ו:

משמעות ביצוע שלשת הציווים הנ"ל היא השמדה כמעט מוחלטת של עם ישראל ח"ו. עיון בהפטרה ובפרקים שאחריה מוכיח שלושה דברים:
א. אליהו לא ביצע את הציווים. את שני הציווים הראשונים כלל לא ביצע ואת הציווי השלישי קיים ראשון.
ב. אלישע שנמשח תחת אליהו לא פגע בעם ישראל אלא נהג בהתאם לשמו, הוא הושיע, עודד והציל את עם ישראל.
ג. התוצאה האיומה גם היא לא התרחשה, ב"ה. (עיינו בתמיהתו של רש"י לפסוק יז).

הכתוב איננו מגלה לנו מה היתה תגובתו של אליהו לדבר ד'. אבל שינוי המגמה בולט מאוד והכיוון מתהפך. אליהו הולך משם "וילך משם". הוא הולך לפגוש את אלישע שחורש בשנים עשר צמדים.

פעולת החרישה היא סמל לאופטימיות ואמונה. החרישה מהווה הכנה לזריעה ורק מי שמאמין זורע.
החרישה בשנים עשר צמדים מבטאת את הקשר לשנים עשר השבטים - עם ישראל. אליהו איננו מוכן לשלם את המחיר הנורא של תביעתו וממילא הכיוון מתהפך. חזאל אומנם יעניש את עם ישראל על עבודת הבעל. יהוא ישמיד את הממסד של עבודת הבעל ויהרוג גם את איזבל (מלכים ב' ט' כט-לז וכל הפרק). אלישע יושיע את ישראל וינסה להחזיר את העם בתשובה בדרך של אהבה.

מול הפורענות של "וכל הפה אשר לא נשק לו" בולטת נשיקת הבן להוריו "אשקה נא לאבי ולאמי" (שם יט, כ). בנשיקה זו מחיה אלישע גם את בנה של השונמית "וישם פיו על פיו" (מלכים ב' ד' לד).

מול קנאותו של פנחס בפרשה ומול קנאותו של אליהו בהפטרה, בולטת דרכו של אלישע החורש בשנים עשר בקר ונושק לאביו ואמו.

פה אל פה, פנים אל פנים, תביעת כבוד הבן בדרכי נועם היא כנראה הדרך לישועה.