ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תפילה ומלחמה

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים סיפורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

טבת תשע"ח

תפילה ומלחמה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

בשבת פרשת שלח תש"ד הודיעו בגטו של יהודי קהילת אידו-נאנאש בהונגריה כי עליהם להתכנס מיד בחצר בית הכנסת לקראת פינוי.

חלחלה אחזה בציבור. בצהריים התנהלה שיירה של כ 1,300 יהודים לכיוון תחנת הרכבת. כעבור שעתיים הגיעו ברכבת למחנה שילוחים ליד דברצן, לאתר ששימש כבית חרושת ללבנים.
טרם עלות השחר היו כ-35 אלף יהודים מגטאות המחוז שרועים ארצה ומנסים לישון. מישהו טלטל נער בשנתו: "מוישל'ה, אתה יודע שהיום בר המצווה שלך?".
משה התעורר והבחין בדודו זיסמן.
"כככן...", השיב הנער.
אביו של משה נלקח לעבודות כפייה לפני כשנתיים, ולעיתים הגיע לחופשה. בביקורו האחרון לפני חודשיים, רכש לבנו תפילין מהודרות ולימדו להניחן. משה רצה להניחן לראשונה בנוכחות אביו, אלא שהאב איננו ואין לדחות עוד את המצווה.
הנער ידע שאתמול אסר מפקד המחנה על "פולחן יהודי", ומי שייתפס יספוג 75 מלקות פומביות.
"תרצה להניח תפילין?", לחש הדוד.
משה הוציא את התפילין מתרמילו, קם מבלי שאיש ירגיש, והדוד הובילו בין המוני אנשים שרועים עד שהגיעו לכוך. הדוד התעטף בטלית ושניהם הניחו תפילין.
משה סיים את הנחתו במילים "וארשתיך לי באמונה...".
השניים התפללו, חלצו את תפיליהם וחזרו למקומם.
אמו של משה התעוררה ונחרדה מהיעדרו. בראותה את בנה ואחיה שאלה בחרדה: "מוישל'ה, איפה היית?". משה סיפר שהניח תפילין עם הדוד.
"שכחת את הודעת מפקד המחנה?! יכולת להמיט עלינו אסון!". היא שלפה מתרמילה שקית של ממתקים וחומוס מבושל, וערכה מסיבת בר מצווה למויש'לה שלה.
בבקרים הבאים שוב הניח משה תפילין בסתר.
השכם בשבת בבוקר, הדוד העיר את משה. נודע לו על ספר תורה במחנה. אחרי הליכה קצרה הבחינו בגוש אנשים. הדוד קרא: "הנה ילד בר מצווה שצריך עלייה לתורה". ה"גוש" נפתח ונגלו לעיניהם כעשרים יהודים, חלקם עטופים בטליתותיהם, ובמרכז ספר תורה. בעל הקורא סיים לקרוא חרש את עליית שישי, והגבאי סלסל בקולו: "יעעעמויד הבּוּחר מוישה בן רייב יויסף לייוי חוסן בר מצווה, שביעי!".
משה נדחף לעבר הספר, אחז ב"עץ חיים", מנסה להתגבר על פיק ברכיו ובירך: "ברכו את ה' המבורך!" והקהל ענה: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד!".
אחרי תשעה וחצי חודשי עבודת כפייה באוסטריה, ולאחר צעדת המוות לאורך כמאתיים קילומטרים לכיוון מחנה הריכוז מאוטהאוזן, הגיעה שיירה דוויה, החסרה כמחצית ממספר היוצאים לדרך. הם גולחו ומיטלטליהם נלקחו. גם שמו של משה נלקח ממנו. כשאמר את שמו לפקיד, הלה צרח: "לא! אין זה שמך, מהיום אתה 108080!".
הצעקות הלמו בראשו, והוא זמזם לעצמו את שמו החדש כדי לשרוד...
בשבת, כ"ב בסיוון תש"ה, תמה המלחמה. חיילי ארצות הברית ורוסיה הגיעו. משה ומשפחתו השתחררו מהמחנה. משה, שבקושי עמד, ראה את בן דודו דב ובידו שקית התפילין שלו. הוא סיפר כי מצאה בתוך ערמת חפצים שדודים וביקש: "הרשני להניח את התפילין ואחזירן לך".
כוחותיה של אמו החולה אזלו. היא הביטה בילדיה כאומרת: "עד עכשיו שמרתי עליכם, אך יותר איני מסוגלת...". כעבור חמישה שבועות השיבה את נשמתה לבוראה לעיני ילדיה. הם קרעו קריעה, ישבו שבעה ואמרו קדיש, בלי מבוגרים שיכולים להנחותם. ארבעה ילדים, שלדים, אובדי עצות ואובדי אמון באדם, נותרו לבדם.
טרם שמעו על אושוויץ ועל השמדת שישה מיליון יהודים. חשבו שבוודאי אביהם ואחיהם מחכים להם בביתם. האחים יצאו לכיוון הונגריה, ומצאו עצמם בליבו של כאוס באירופה, בלי עזרה מאיש. אחרי הליכה של קילומטרים רבים, מצאו קצין רוסי דובר יידיש, שגאלם והושיבם על רכבת שתובילם לבודפשט, בדרך לעירם.
והנה נכנסו שני חיילים רוסים לקרונם. אחד מהם חטף את תרמילו של משה ונעלם. משה האומלל ראה בעיניים כלות איך תרמילו נבזז, ותפיליו בתוכו...
אחרי טלטולים מרובים הגיעו האחים לעיירתם. רבים משרידי הקהילה הקדימו אותם. האב והאח הגדול לא הגיעו...
הקהילה המקומית סייעה למשה לקבל תפילין קטנות של הסוכנות. הוא עבר שבעה גבולות בלי תעודות, בתקופה של טרום-המדינה, כאשר שלטונות המנדט הבריטי עשו הכול כדי למנוע כניסת יהודים לארץ ישראל.
בהגיעו ארצה שהה בכפר הנוער הדתי, ואחר כך עבר לקיבוץ שלוחות שהוקם בעמק בית שאן. התפילין שקיבל באידו-נאנאש מהסוכנות הוסיפו לשמשו.
לאחר שנתיים בקיבוץ נקרא משה לשמש כקומונר בבני עקיבא. יום אחד החליט כי התפילין הקטנות שברשותו אינן מספקות. הוא ניגש לחנות תשמישי קדושה בתל אביב וביקש לרכוש תפילין.
בעל החנות שאל אם ברצונו לרכוש דווקא תפילין חדשות. משה השיבו כי הדבר תלוי בטיבן. המוכר ביקש לדעת עליו, ומשה סיפר בקצרה מה שעבר. המוכר שלף ממגירה שקית תפילין, הניחה על הדלפק ולחש: "מהשמיים שלחו אותך אליי. התפילין מונחות אצלי שנים רבות. הן השתייכו לאדמו"ר לבית סוכצ'וב בפולין שנרצח בשואה. עד עכשיו לא היה לי אומץ למוכרן...".
משה הניח את ידיו על השקית ואמר בהתרגשות: "קניתי!".
המוכר הנהן בראשו.
"מה מחירן?", שאל משה.
"אין להן מחיר... הן שלך...", אמר ודמעות זלגו מעיני שניהם.
תפילין אלו מלוות אותו עד עצם היום הזה.

סופר על ידי משה פורת

ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם :orchozer@gmail.com


מתוך העיתון בשבע.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il