ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שיחת מוצאי שבת פרשת תרומה תשע"ח

מדרגות בהופעת השכינה

החובה והנדבה ◆כי לקח טוב נתתי לכם ◆השראת השכינה במקום המקדש בימינו ◆מדרגות בהופעת השכינה ◆חסרון הארון בבית השני ◆קדושת בתי כנסת ובתי המדרש.
לחץ להקדשת שיעור זה
החובה והנדבה
קראנו השבת את פרשת תרומה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת (שמות כה, א-ג).
שלוש פעמים מוזכרת כאן "תרומה", "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה", "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי", "וְזֹאת הַתְּרוּמָה". אומר רש"י:
כנגד שלוש תרומות: אחת כנגד בקע לגולגולת שנעשו ממנה האדנים כמו שמפורש באלה פקודי, ואחת תרומת המזבח, בקע לגולגולת לקופות לקנות בהם קרבנות ציבור. ואחת תרומת המשכן, נדבת כל אחד ואחד שהתנדבו י"ג דברים האמורים בעניין.
מחצית השקל ותרומת אדנים, שהם הבסיס למשכן, הייתה תרומת חובה, ואחר כך, מלבד זה הייתה נדבה לשאר החלקים של המשכן: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ". האדנים שהם הבסיס של המשכן, היו חובה כדי שהבסיס של המשכן יהיה של כלל ישראל. כולם שייכים למשכן, לכולם יש חלק בקדושת המשכן, קדושת המשכן קשורה לכולם יחד. אותו דבר לגבי קרבנות הציבור שנקנים ממחצית השקל. כל אחיד נותן מחצית השקל, לא פחות ולא יותר, וממשכנים על השקלים, כיוון שקרבנות ציבור באים מכולם יחד, קרבן תמיד של כל הציבור בבוקר, וקרבן תמיד של כל הציבור בערב, קרבן אחד של כולם. כל ישראל מתרוממים על ידי הקרבן הזה. כולם שייכים לקרבן הזה. קרבן של כלל ישראל.
כבר הסתפקו חכמים (קידושין לא ע"א) מה המדרגה היותר גדולה, זה שמצווה ועושה או זה שאינו מצווה ועושה. יש צדדים לכאן ולכאן. בפשטות נראה שגדול מי שאינו מצווה ועושה שהרי הוא מתנדב, הוא לא חייב לתת ועם זאת הוא נותן, אבל ההכרעה של חכמים הייתה שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. צריך לזה הסבר. הרי אדם התנדב לפנים משורת הדין, וכי אין זו מדרגה יותר גבוהה - כנראה שלא כי זה מתחיל מהאדם. זה לא מתחיל מהמקור האלוקי. המצווה ועושה זה דבר החלטי, זה דבר שאי אפשר לשנות, הוא חייב. נדבה יכול האדם לתת ויכול שלא לתת, כשהאדם חייב, החובה הזאת אומרת שזו מהות האדם, אי אפשר אחרת. כשאפשר אחרת המציאות אינה מוחלטת. מה שחייבים זה דבר מוחלט.
תוספות מסביר שיש למי שמצווה יצר הרע. אולי היא גופא, שכיוון שזה דבר יסודי ועמוק יותר קשה להתחבר אל הגודל הזה. ראשונים אחרים מפרשים ש'המצווה ועושה' עושה את דבר ה', ו'שאינו מצווה ועושה' עושה את רצונו, אז זה אנושי, זה יפה מאוד אבל אין כאן ההופעה של רצון ה' הגלוי. זה שהקב"ה ציווה והאדם עושה את רצונו, רצון ה' מתגלה. המשכן, ביסודו צריך להיות חובה, על גבי זה יש מקום לנדבה. גם בישיבה יש סדרי חובה ויש סדרים שהם נדבה. צריך להבין שלדברים שהם הסדר יש ערך באופן מיוחד, כך זה הסדר, תוספות יש להן חשיבות מאוד גדולה, על גבי העיקר.

"כי לקח טוב נתתי לכם"
המדרש אומר:
"ויקחו לי תרומה", הכי הוא דכתיב: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד, ב), אל תעזובו את המקח שנתתי לכם, יש לך אדם שלוקח מקח יש בו זהב אין בו כסף, יש בו כסף אין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף שנאמר: "אִמֲרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף" (תהלים יב, ז), יש בו זהב שנאמר: "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב" (שם יט ,יא), יש אדם לוקח שדות אבל לא כרמים, כרמים ולא שדות, אבל המקח הזה יש בו שדות ויש בו כרמים שנאמר: "שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים" (שיר השירים ד, יג), יש לך אדם לוקח מקח ובני אדם אינן יודעין מהו, אבל משכר הסרסור נתודע מה לקח.
הסרסור לוקח אחוזים על זה שהוא עושה את התיווך, משה רבינו היה כביכול הסרסור, הקב"ה נתן תורה לישראל כביכול בתיווכו של משה. מה קיבל משה, אומר המדרש:
כך התורה אין אדם יודע מה היא אלא משכר שלקח משה שנאמר: "וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ" (שמות לד, כט) (שמות רבה לג, א)
זה השכר של התיווך כביכול. המדרש רוצה לומר לנו שבתורה יש הכול, היא משולה לכסף ומשולה לזהב. כמובן שאין המשל כמו הנמשל, המשל רק רוצה ללמד אותנו שהתורה היא הכול. מי שעוסק בתורה הוא עוסק ביסוד של כל ההופעות שבעולם, ביסוד של כל הטוב שבעולם. התורה היא המקור של הכול.
ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (שמות כה, ב)
הלשון, "ויקחו לי תרומה", יקחו אותי כביכול.
משל למלך שהיתה לו בת יחידה. בא אחד מן המלכים ונטלה, ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" (שמות כה, ח)
מדרש נפלא. המדרש אומר שהקב"ה נתן לנו תורה, והתורה היא בתו של הקב"ה כביכול. התורה היא הרצון האלוקי, רצונו של הקב"ה מופיע בתורה. התורה היא כלי שבו הקב"ה ברא את עולמו. הקב"ה נתן לנו את התורה, ובעצם כאילו נתן לנו את הכלי של יצירת העולם ועכשיו הכול תלוי בישראל. כל קיומו של העולם תלוי בישראל, כי התורה היא המקיימת את העולם. "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיהו לג, כה). הקב"ה התנה עם עולמו "יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (בראשית א, לא) - שישי בסיוון, אם ישראל יקבלו את התורה מוטב, ואם לאו אהפוך את העולם לתהו ובהו. כל העולם תלוי בתורה, הקב"ה נתן לישראל את התורה. כל התורה היא שמותיו של הקב"ה. הקב"ה נתן לישראל לגלות את שמו בעולם, "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא) ישראל מגלים שיש ריבונו של עולם. הם מופיעים את רצון ה' בעולם על ידי התורה. אז התורה והקב"ה הם אחד, התורה היא בתו של הקב"ה, הוא לא יכול להיפרד ממנה, אז אם הוא לא יכול להיפרד ממנה, אז כל מקום שהיא הולכת הוא רוצה להיות שם איתה. אז 'עשו לי בית אחד שאדור בתוכו', הקב"ה מבקש שנעשה לו משכן, שנעשה לו בית שהוא יהיה אצלנו, כי אצלנו התורה נמצאת.

השראת שכינה במקום המקדש בימינו
אני רוצה להביא כאן את דברי ספר תשובות "בנין ציון". "בנין ציון" זה ספר שכתב רבי יעקב אטלינגר, בעל ה"ערוך לנר", שהיה רב באלטונה. התשובה הראשונה בספרו הייתה לרב צבי הירש קלישר. הרב קלישר רצה לחדש את עבודת הקרבנות והוא כתב ספר שלם על זה. הרב קלישר שלח לרב אטלינגר את הספר ורצה לשמוע את חוות דעתו, האם אפשר להקריב קרבנות במקום המזבח עוד לפני בניין הבית, כמו שהקריבו בימי עזרא לפני בניין בית שני. הוא דן בדבר ומגיע למסקנה שהוא לא מסכים עם הרב קלישר. הרב קלישר היה תלמידו של רבי עקיבא איגר וביקש גם מרבי עקיבא איגר להביע את דעתו על זה. רבי עקיבא איגר אמר שזה קשה לו כי הוא כבר מבוגר והפנה אותו ל"חתם סופר", שהיה חתנו של רבי עקיבא איגר בזיווג שני. ה"חתם סופר" ענה לרב קלישר שהוא חושב שהשלטון הטורקי לא יסכים אז למה לדון בדבר.
על כל פנים ה"בנין ציון" מצא לנכון לכתוב את התשובה הזו ראשונה. התשובה השנייה עוסקת בעניין האם יש קדושה בבית המקדש בזמן הזה ומי שנכנס למקום המקדש עושה איסור וחייב כרת, כדעת הרמב"ם שאומר שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. התשובה השלישית עוסקת בהמשך נושא בניין המקדש, שם הוא מביא את שאלתו של בנו:
קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא שקדושת ירושלם והמקדש מפני השכינה ושכינה אינה בטלה. וקשה לעניות דעתי שהרי אמרינן (סוף פרק שני ביומא) דמקדש שני היה חסר ה' דברים, וחשיב בתוכם שכינה, הרי דהשראת שכינה לא היה בבית שני.
בבית המקדש השני היו חסרים חמישה דברים, הארון, הלוחות וגם לא היו אורים ותומים ולא הייתה שכינה. אם כך, למה הרמב"ם אומר שקדושת ירושלים לא בטלה, כי השכינה לא בטלה, והרי חז"ל אומרים במסכת יומא שבמקדש שני לא הייתה שכינה! והוא משיב:
הנה מה שכתב הרמב"ם: שכינה לא בטלה, נראה שיצא לו כן ממה דאיתא במדרש תנחומא (שמות, פרשה י): אמר ר' שמואל בר נחמני: עד שלא חרב בית המקדש הייתה השכינה נתונה בהיכל שנאמר: "וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ" (חבקוק ב, כ), משחרב בית המקדש: ה' בשמים כסאו. סלק שכינתו בשמים, אמר רבי אלעזר בן פדת: בין חרב בין לא חרב אינו זז ממקומו, שנאמר: "וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ", ומניין? שנאמר: "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים" (מלכים א ט, ג), וכן הוא אומר: "קוֹלִי אֶל ה' אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה" (תהלים ג, ה) שאפילו הר הרי הוא בקדושתו... אמר ר' אחא: לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי של בית המקדש, שנאמר: "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ" (שיר השירים ב, ט).
ויש עוד מדרש:
"כִּי עַתָּה תֵצְאִי מִקִּרְיָה וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה" (מיכה ד, י), אף על פי שחרב בית המקדש לא זזה השכינה משם, 'ושכנת' כתיב, ואין שדה אלא ציון שנאמר: "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ" (מיכה ג, יב).
יוצא משני המדרשים הללו שלמרות שחרב בית המקדש השכינה נמצאת, כדברי הרמב"ם שאמר ששכינה לא בטלה. קדושת ירושלים היא קדושת השכינה וקדושת השכינה לא בטלה. אז קשה, הרי הגמרא אומרת שבבית שני לא הייתה שכינה, מתרץ ה"בנין ציון" על פי הגמרא בסנהדרין (לט ע"א):
אמר ליה כופר לרבן גמליאל: אמריתו כל בי עשרה שכינתא שריא. כמה שכינתא איכא?
שאל הכופר את רבן גמליאל: כמה שכינות יש? רבן גמליאל קרא לשמש שלו, נתן לו מכה, ואמר לו: 'למה השמש נכנסה לבית?!'
אמר ליה: שמשא אכולי עלמא ניחא (שמש בכל העולם נמצאת). אמר ליה: ומה שמשא דחד מן אלף אלפי רבוא שמשי דקמיה קב"ה ניחא לכולי עלמא, שכינתא דקב"ה על אחת כמה וכמה.
יש הרבה שמשים לפני הקב"ה והשמש היא אחד מהשמשים, אף על פי שהיא אחד מאלף אלפי ריבוא היא מאירה על כל העולם, אז השכינה של הקב"ה על אחת כמה וכמה. מה ביאר רבן גמליאל - יש שמש ויש את אור השמש. השמש היא אחת, היא בשמים והאור מתפשט בכל מקום שנותנים לו להיכנס, בכל חלון שקוף האור מופיע. אם לא מונעים ממנו את הכניסה הוא נכנס. האור הזה הוא אור השמש, והשמש למעלה. השכינה, מקורה עליון, כבוד ה' העליון מתפשט ומופיע בכל מקום שנותנים לו להיכנס, על כל עשרה שכינה שורה. יש מדרגות בזה, השמש בעצמה היא גדולה מאוד, אם פותחים לה פתחים גדולים נכנס הרבה אור, ואם פותחים פתחים קטנים נכנס פחות אור. בבית ראשון שרתה שכינה גדולה מאוד, שכינה מוחשית, "וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַבָּיִת" (דברי הימים ב ז, א) ממש. ראו את כבוד ה' בעיני בשר כביכול. כך היה גם במשכן, המשכן היה מלא בכבוד ה' עד שמשה לא היה יכול להיכנס. זה היה משהו כל כך חזק ועוצמתי עד שהיה מורגש בחושים של האנשים. זו מדרגה גדולה מאוד של השראת השכינה. זה קרה במשכן וגם בבית ראשון. בבית שני לא הייתה הופעת שכינה כל כך חזקה כמו בבית ראשון. הייתה הופעה יותר גדולה מכל בתי כנסיות, אבל לא כמו בבית ראשון.
הרב בספרו "משפט כהן", מדבר גם כן על קדושת בית המקדש היום, האם יש איסור להיכנס למקום הקודש מהתורה, והוא מסביר את שיטות הרמב"ם והראב"ד. הרב אומר שם שבבית המקדש הראשון שרתה שכינה מאוד גדולה, ובבית המקדש השני שרתה שכינה במדרגה אחרת. בבית השלישי, יהיה מצב יותר גדול ממה שהיה בבית הראשון. השראת השכינה תהיה עוד יותר גדולה. הרב מקשר את זה למדרגות רוחניות של מידות רוחניות. אם כך צודק הרמב"ם שכתב ששכינה לא בטלה, ומצד שני אין זה סותר את דברי הגמרא שאומרת שבבית שני לא הייתה שכינה.

מדרגות בהופעת השכינה
שיא הופעת השכינה הוא כגודל מספר האנשים. הגמרא במסכת מגילה דנה בשאלה האם מותר למכור בית כנסת של רבים ליחיד. רבי מאיר אומר שאסור למכור כי זה ממעט אותו מקדושתו. אמרו לו חכמים: אם כן, אסור יהיה למכור בית כנסת ששייך לציבור גדול לציבור קטן! רבי מאיר אמר: לא, ציבור הוא קדוש מכל מקום. אמרו לו חכמים: אבל ברוב עם הדרת מלך, זאת אומרת שכגודל הציבור כך גודל השראת השכינה. "וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י, לו) יש השראת שכינה על עשרים ושתים אלף, ויש השראת שכינה על כלל ישראל.
בית המקדש הוא המקום שכל ישראל מחוברים אליו. ביום שישי היה ראש חודש והתפללנו בכותל. באו הרבה אנשים, לא רק בגלל שזה ראש חודש, אלא בגלל שבזמן האחרון יש נשים שרוצות לעשות תפילות משלהן שם, אז באים הרבה אנשים כנגד זה. אולי צריך לומר להן יישר כוח, שהן גורמות שהרבה אנשים באים להתפלל ליד הכותל... אני מסתכל ורואה ציבורים שונים לגמרי, כובעים שונים, תלבושת שונה, גוונים גוונים, כולם באים לכותל. אין מישהו מכלל ישראל שאומר שיש עוד מקום מרכזי כזה שצריך לפנות אליו. כולם מסכימים שמקום המקדש, והכותל שהוא המקום הכי קרוב שאנחנו יכולים להתקרב אליו, הוא המקום שכולם פונים אליו, "תל תלפיות". הכלל זה קדושה. כמה שיש יותר כלל כך יש יותר קדושה. כל ישראל פונים אל מקום המקדש, בין אם באים בפועל, ובין אם מתפללים מרחוק, ובין אם מרגישים שזה המקום העיקרי, כולם מכוונים את ליבם ויודעים שזה המקום, הלב של האומה. זה שיא הקדושה. אפילו עכשיו שהוא חרב, מוכרח להיות ששורה בו שכינה, זה לא עניין של מחלוקת. המחלוקת היא כמה שורה בו שכינה. כך גם ראינו בתנחומא שיש דעה שהקב"ה סילק שכינתו אחרי שחרב הבית, ואין הכוונה שהקב"ה סילק שכינתו לגמרי, אלא שאין זה כמו בזמן שהבית היה בנוי.
הרדב"ז, חי לפני ארבע מאות שנה, והיה רבה של ירושלים ולפני כן היה בקהיר. מישהו שאל אותו: הוא צריך לעשות עבודה בהר הבית, ולאיזה כיוון הוא צריך לכוון כשהוא מתפלל, לקודש הקדשים או לכיוון הכותל כי כתוב ששכינה לא זזה מהכותל המערבי. הרדב"ז לא מתייחס לשאלה האם מותר לעשות שם עבודה בהר הבית, ואמר לו: ודאי לקודש הקדשים, השכינה נמצאת שם. שיא ההופעה של השכינה בזמננו אנו, היא שם. זה מקום הקודש שכל הלבבות פונים לשם. אנחנו מתפללים שתשרה השכינה באופן היותר גדול ועצום. אבל כמו שאנחנו מבינים שבית המקדש השלישי יהיה במדרגה עוד יותר נישאה מהבית הראשון, אז כנראה שצריך הכשרה גדולה לזה.

חסרון הארון בבית השני
בבית המקדש השני לא היה ארון, שזה חסרון עצום. בבית המקדש השני התפשטה התורה שבעל פה. כלומר בבית שני בנו בית, עובדים את ה', אבל בעצם הדבר העיקרי שצריך להיות בבית, ארון, חסר. לכאורה ישאל השואל, אם הארון חסר, אז מה הטעם לבנות את הבית, מה הטעם לבנות את קודש הקדשים, הרי אין שם שום דבר, אין שם ארון, כרובים וכפורת, הרי זה חדר ריק! יש כאן אולי רעיון של מצב מופשט יותר.
הרב מסביר שבתקופת הגלות, גם בבית שני, לא הייתה גאולה שלמה כי רק חלק קטן חזר לארץ ישראל, אז התחילה הופעת תורה עם כל ההתפשטות וההתפרטות. העם התפזר, ועבודת ה' נעשתה יותר עבודה של פרטים, לא עבודה של הכלל. יש הופעה של כלל, שזה היה בעיקר בבית ראשון, ובמידה מסוימת גם בבית שני. בראשונים משמע שבית שני הייתה תקופה של הכנה לגלות. הארון חסר, ויש בזה שני צדדים, מצד אחד חסרון נורא, ומצד שני אנחנו צריכים למלא את החיסרון הזה, ואז מתפתחת ומתפשטת תורה שבעל פה על כל פרטיה.
הרב מדמה את זה לשמש. כשכלל ישראל מופיע אז הפרטים בטלים, כשהשמש מאירה באור חזק מאוד אז לאור הנר אין ערך, הוא לא מאיר. אבל בלילה, בגלות, בפיזור, לנר יש תפקיד, "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי" (איכה ג, ו) זו תלמודה של בבל (סנהדרין כד ע"א), עם הנרות אפשר להיכנס לחורים ולסדקים. עם האור של השמש אי אפשר, לכן בדיקת חמץ צריכה להיות בערב, כי בערב אור השמש לא מאיר אבל אור הנר מאיר ואפשר לראות בחורים ובסדקים. כלומר, עם הנרות, אפשר לחדור לפרטי הפרטים. זו הופעה חשובה מאוד שכל החיים לפרטיהם והנהגותיהם מבוררים ומאירים, והכול מואר על ידי אורה של תורה, גם של כל יחיד ויחיד, גם כשהוא נמצא לבדו. מצד שני הגודל הגדול של רצון ה', זה לא רק בפרטי הפרטים שצריך לחבר אותם יחד, אלא בהופעה של האומה בארץ ישראל, במצב השלם והגדול. אומר לנו הרב, אחרי שהשמש נסתלקה כדי שאורות הפרטיים יאירו, לעתיד לבוא הכול יאיר ביחד באור אחד. נתנו מקום להופעת הפרטים ועכשיו חוזר הכלל ולא מבטל את הפרטים. זו השלמות של בית המקדש השלישי.
חשבתי שאולי הארון קשור לנבואה. הנבואה הייתה בבית המקדש הראשון. ריבונו של עולם מדבר אלינו ואנחנו פאסיביים. התורה שבעל פה נותנת לנו מקום, שאנחנו נברר את רצונו של הקב"ה, שאנחנו נחשוב ונתבונן ונגיע לכל פרטי הפרטים. הנבואה בדרך כלל מדברת על הדברים הכלליים יותר, שלא ללכת אחרי עבודה זרה על קלקול במידות, לא כל כך בפרטים המעשיים. הנבואה זו הופעה של הכלל. התורה שבעל פה מחנכת לכל הפרטים. לעתיד לבוא הארון וכל הפרטים יהיו יחד למהלך שלם.

קדושת בתי כנסת ובתי המדרש
מקום הקודש הגדול כמו שאמרנו, הוא בבית המקדש. היום יש מקדשי מעט, אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. בלשון הפסוק הם נקראים בית גדול. הגמרא במגילה אומרת (כז ע"א):
דרש בר קפרא: מאי דכתיב: "וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ" (מלכים ב כה, ט). " בֵּית ה'" - זה בית המקדש. "בֵּית הַמֶּלֶךְ" - אלו פלטרין של מלך. "וְאֵת כָּל בָּתֵי יְרוּשָׁלִַם" – כמשמען. "וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ" - רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי. חד אמר: מקום שמגדלין בו תורה, וחד אמר: מקום שמגדלין בו תפלה. מאן דאמר תורה, דכתיב: "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיהו מב, כא) ומאן דאמר תפלה, דכתיב: "סַפְּרָה נָּא לִי אֵת כָּל הַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלִישָׁע" (מלכים ב ח, ד) ואלישע דעבד ברחמי הוא דעבד.
אלישע עשה את הגדולות על ידי תפילה. אין כאן מחלוקת אלא זה עניין של הדגשים, שניהם מסכימים שתורה זה דבר גדול ותפילה זה דבר גדול, ולכל אחד יש לו גדלות מיוחדת שאין אצל השני.
הגמרא (מגילה כט ע"א) אומרת: "דרש רבא מאי דכתיב: "ה' מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר" (תהלים צ, א) אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות". אנחנו נכנסים למעון של הקב"ה, אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. מאיפה אנחנו יודעים שלא מדובר על בית המקדש, הרי כתוב: "לָּנוּ" אלא שכתוב: "בְּדֹר וָדֹר", משמע תמיד. בית המקדש לא היה תמיד, אז הכוונה לבתי כנסיות ובתי מדרשות. כלומר, כשאנחנו באים לבית המדרש אנחנו נכנסים למעונו של הקב"ה.
אמר אביי: מריש הואי גריסנא בביתא ומצלינא בבי כנשתא (בהתחלה למדתי בבית, והתפללתי בבית הכנסת), כיון דשמעית להא דקאמר (כיוון ששמעתי מה שאמר) דוד: "ה' אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ" (תהלים כו, ח) הואי גריסנא בבי כנישתא (התחלתי ללמוד בבית הכנסת).
כדי שנתקדם לקראת בניין בית המקדש אנחנו צריכים לכבד ולהבין שאנחנו נמצאים בבית מקדש מעט. כשאנחנו נכנסים לבית הכנסת או לבית מדרש שהוא גם בית כנסת, שזה המצב המושלם מכל הצדדים, אנחנו נכנסים למעונו של הקב"ה, מעון קטן. המעון המקורי הוא בית המקדש שנזכה לו במהרה בימינו, אבל אם אנחנו נכבד ונתייחס למקום שבו היום השכינה שורה במצב קטן, נגדיל את השראת השכינה ונקרב את העולם ואת עצמנו לבניין בית המקדש.
בספר היראים כותב:
מצוות מורא מקדש. "וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקֶיךָ". ציווה בהיכנס אדם למקדש או לבית הכנסת או לבית המדרש, שינהג בהם מורא שכתוב: "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" (ויקרא כו, ב) לא ממקדשי אתה ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש.
ספר יראים אומר שיש מצווה דאורייתא להיות ירא כשהאדם נכנס לבית הכנסת. צריך להתייחס במורא, מורא זה כבוד. לדעת שעכשיו האדם נכנס למקום שהשכינה שורה בו, צריך להתנהג בצורה המתאימה.
רבי יוחנן שמע שיש זקנים שמאריכים ימים בבבל (ברכות ח ע"א). הייתה לו פליאה גדולה, אמר: איך יכול להיות הרי כתוב: לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה" (דברים יא, כא) אריכות ימים יש רק בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ. אמרו לו: מקדמי ומחשכי לבתי כנסת. הם הולכים בבוקר ובערב לבית הכנסת. אמר: אם כך אני מבין. מסביר המהר"ל בנתיב העבודה, שהם באים בבוקר ובערב לבית הכנסת, זאת אומרת שהם עשו את מקומם קבע בבית הכנסת, שבית הכנסת הוא הבית הקבוע שלהם, והבית הפרטי שלהם הוא לא הקבוע, העיקר אצלם היה בית הכנסת. בית הכנסת זה מקום החיים, שם הקב"ה נמצא, והקב"ה הוא מקור החיים, אלוקים חיים, אז הם מחוברים למקור החיים אז יש להם חיים ארוכים.
אני שם דגש על מה שאומר המהר"ל. המציאות בבית הכנסת היא לא ארעית, אלא אדם שבא לבית הכנסת, אדם שלומד בבית המדרש, זה העיקר, צריך להרגיש את המציאות הזו שזה מקומו של האדם. יש לו מקום לאכול ולישון, ויש לו מקום לעשות דברים אחרים שהוא צריך לעשות, אבל בעצם הבית הוא בבית המדרש.
עוד אמרו חז"ל (שם ו ע"ב):
כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים: הי חסיד הי עניו מתלמידיו של אברהם אבינו.
האדם קובע מקום, וזה המקום שבו הוא פונה לשכינה, זה המקום שבו השכינה שורה. למשל אדם שאיחר את המניין, לא יתפלל ביחידות בביתו אלא ילך לבית הכנסת אפילו שהוא מתפלל שם ביחידות, כי זה מקום של השכינה. "וביני עמודי" זו המדרגה הכי גדולה, אני מסביר שאין הכוונה דווקא לסטנדר שלו אלא הכוונה לבית המדרש, איפה שהוא לומד תורה, שם התפילה, מדרגתה אחרת לגמרי, היא קשורה עם התורה שלמד, כי כתוב: "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה" (משלי כח, ט), אם הוא לא מקשיב לתורה, אז מה האדם מבקש מהקב"ה, הרי הוא לא מקשיב לה', אז איך הוא רוצה שה' ישמע לו... התפילה צריכה להיות מחוברת לריבונו של עולם. מכלל לאו אתה שומע הן. אם אדם מקשיב לתורה, אז התפילה שלו מאוד אהובה. ובמקום שהאדם עוסק בתורה, הערך של התפילה הוא גדול יותר.
כיוון שאצלנו הכול שגרתי, קצת התרגלנו לזה.. צריכים לעורר את עצמנו ולחשוב במה אנחנו עוסקים. אנחנו עוסקים בתורה שהיא לקח טוב והקב"ה מבקש לשרות בישראל כי הוא נתן לנו את התורה, אנחנו עוסקים בתורה בבית המדרש שהוא מעון אתה היית לנו, מקום שבו שורה השכינה. לא להתרגל לזה, אלא לחיות את התחושה שאנחנו חיים במקום קדוש, והעיסוק שאנחנו עוסקים ולומדים הוא דבר ה' הקדוש. לא להיכנס לשגרה, ולא להרגיש כמצוות אנשים מלומדה, אלא להחיות בתוכנו כל הזמן את הגודל הזה שאנחנו זוכים לו. אשרינו מה טוב חלקנו.
עכשיו אנחנו בחודש אדר, "משנכנס אדר מרבים בשמחה", זה גם החודש האחרון של הזמן. זו הזדמנות לעשות תיקונים על כל מה שהיה בעבר. אף פעם אסור לאדם לעמוד על מקומו, כל הזמן צריך לשאוף להתקדם. דיברנו בשבוע שעבר על כך שהגודל של עבודת ה' זה כשקשה ואדם מתגבר על הקושי, אז עבודת ה' נעשית כפולה ומכופלת, הגודל של עבודת ה' נהיה גדול מאוד. לכן בימים האלה לקראת סוף הזמן, צריך להיכנס לתנופה כזו, כמו מי שנמצא בתחרות ריצה והוא מגיע לקו הסיום בכל המהירות כי הוא רוצה להגיע ראשון, והוא לא יכול לעצור במקום, הוא חייב לרוץ עוד כמה צעדים אחרי קו הגמר. הקו האחרון של הריצה זה תחילת ניסן, צריך להיות בתנופה כזו שאי אפשר לעצור, ולהמשיך הלאה.
שיהיה לנו חודש טוב ומבורך!
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא תרומה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il