בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תשא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

שולמית בת צביה

שיחת מוצאי שבת פרשת כי תשא תשע"ח

החטא והתיקון

חטא העגל ◆לא להפסיק לשאוף להתקדם בעבודת ה' ◆הבחירה והידיעה ביחס לחטאים ◆ קבלת תורה מחדש בימי הפורים.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ט"ז אדר תשע"ח
10 דק' קריאה 37 דק' צפיה
חטא העגל
קראנו השבת את פרשת כי תשא. פרשת חטא העגל. מה יכול להיות חטא יותר גדול מזה?! כמו כלה שמזנה תחת חופתה. בגידה כזאת, חטא כזה נורא, לכאורה אי אפשר לתקן אותו. גם התגובה של משה רבינו הייתה קשה מאד, לקחת את לוחות הברית שהקב"ה כתב, הלוחות הקדושים, העליונים הללו, ולשבר אותם. כאילו אין למי לתת, די, הכול אבוד. והנה אנחנו רואים שמשה רבינו בכל זאת מלמד זכות על ישראל. הצרה כל כך גדולה, אבל משה רבינו "וַיְחַל מֹשֶׁה" (שמות לב, יא) הוא מתפלל לריבונו של עולם. חז"ל דורשים ש"ויחל" זה לשון חילוי, המתקה:
ורבנן אמרין מהו "וַיְחַל מֹשֶׁה"? עשה את המר מתוק. אמר ר' ברכיה בשם ר' חייא בר אדא דיפו בשם ר' שמואל בר נחמן: כיון שבאו ישראל למרה מה כתיב שם: "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה" (שמות טו ,כג). התחיל משה מהרהר בלבו ואמר: המים הללו למה נבראו, מה הניה יש לעולם בהן? מוטב היה אלו לא נבראו! ידע הקדוש ברוך הוא מה היה מחשב בלבו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא תאמר כן! ולא מעשי ידי הן? יש דבר בעולם שלא נברא לצורך? אלא אני מלמדך היאך תהא אומר, אמור כך: עשה את המר מתוק. ומנין שלמדו הקדוש ברוך הוא להיות אומר כך? ראה מה כתיב: "וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ". 'ויראהו' אין כתיב כאן, אלא "וַיּוֹרֵהוּ", אין "וַיּוֹרֵהוּ" אלא לשון למוד שנאמר: "וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי" (משלי ד, ד), וכתיב: "וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ" (שמות לה, לד).
הקב"ה מלמד את משה שאין דבר מיותר בעולם, לכל דבר יש תפקיד. אם הוא מר אפשר לתקן אותו, להפוך אותו למתוק.
היה הדבר מסורת ביד משה ולא עשה. ולמה עשה? אלא כיון שבאו ישראל למדבר ובקש האלקים לכלותן, אמר לו משה: ריבונו של עולם, בקשת לאבד את ישראל מכלה אתה אותם מן העולם, לא כך אמרת לי במרה: הוי מתפלל ואמור עשה את המר מתוק, ואף עכשיו חלי מרירתן של ישראל ורפא אותן, הוי "וַיְחַל מֹשֶׁה" (שמות רבה מג, ג).
משה אומר לקב"ה: אתה לימדת אותי שלכל בריאה בעולם יש תפקיד. גם לישראל יש תפקיד. המדרש מביא מה עוד אמר משה לפני הקב"ה כדי לרצות ולפייס אותו:
רבי נחמיה אמר: בשעה שעשו ישראל אותו מעשה, עמד לו משה מפייס את האלוקים. אמר: ריבון העולם עשו לך סיוע ואתה כועס עליהם, העגל הזה שעשו יהיה מסייעך. אתה מזריח את החמה והוא הלבנה, אתה הכוכבים והוא המזלות, אתה מוריד את הטל והוא משיב רוחות, אתה מוריד גשמים והוא מגדל צמחים. אמר הקדוש ברוך הוא: משה אף אתה טועה כמותם? והלא אין בו ממש! אמר לו: אם כן למה אתה כועס על בניך? הוי "לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ" (שמות לב, יא). דבר אחר: "לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ". אמר משה: לא כך אמרת לי: "כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" (שמות לב, ז). "עמך" חטאו ולא עמי? אם עמי חטאו לא עמך חטאו, הוי "לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ" (שמות רבה מג, ו-ז).
הקב"ה אמר למשה: כי שחת עמך, העם של משה. אומר משה, אם זה העם שלי, אתה לא צריך לכעוס... אלא ודאי שזה עמך ותמחל להם. על המשך הפסוק: "אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" אומר המדרש (שם):
'אשר הוצאת מארץ מצרים' מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים? אלא אמר משה: ריבון העולם מהיכן הוצאת אותם? ממצרים שהיו כולם עובדי טלאים, אמר רב הונא בשם ר' יוחנן: משל לחכם שפתח לבנו חנות של בשמים בשוק של זונות, המבוי עשה שלו והאומנות עשתה שלה והנער כבחור עשה שלו - יצא לתרבות רעה. בא אביו ותפסו עם הזונות. התחיל האב צועק ואומר: הורגך אני! היה שם אוהבו אמר לו: אתה איבדת את הנער ואתה צועק כנגדו? הנחת כל האומניות ולא למדתו אלא בשם, והנחת כל המובאות ולא פתחת לו חנות אלא בשוק של זונות?! כך אמר משה: ריבון העולם! הנחת כל העולם ולא שעבדת בניך אלא במצרים שהיו עובדין טלאים ולמדו מהם בניך, ואף הם עשו העגל לפיכך אמר: "אשר הוצאת מארץ מצרים " דע מהיכן הוצאת אותם.
משה רבינו מלמד זכות על ישראל. צריך להתעצם בכוחות חדשים ולעמוד ולבקש מריבונו של עולם שימחל לישראל. בפרשה הזאת אנחנו רואים את גדולתו העצומה של משה רבינו. את מסירות הנפש שלו על ישראל. הקב"ה אומר לו: "הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב, י) ממך יהיה עם חדש. משה רבינו לא מתפתה ומוסר נפשו על עם ישראל.

לא להפסיק לשאוף בעבודת ה'
גם הגמרא במסכת ברכות בדף לב (ע"א) אומרת שמשה כאילו אמר דברים בעזות:
אמר רבי אלעזר: משה הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר: "וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה'" (במדבר יא, ב) אל תקרי אל ה', אלא על ה'... דבי רבי ינאי אמרי מהכא: "וְדִי זָהָב" (דברים א, א) מאי ודי זהב? אמרי דבי רבי ינאי: כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די הוא גרם שעשו את העגל... אמר רבי אושעיא: משל לאדם שהייתה לו פרה כחושה ובעלת אברים האכילה כרשינין והייתה מבעטת בו. אמר לה: מי גרם ליך שתהא מבעטת בי אלא כרשינין שהאכלתיך.
מה גרם לישראל שיחטאו? הכסף והזהב. הקב"ה משפיע שפע וישראל חושבים שזה בשביל לבלות עם אותו שפע. זה גורם לחטא. הרב מסביר הסבר עמוק מאוד. אפשר להבין את הפשט, שהיה כל כך הרבה כסף עד שאמרו די. המילה די מבטאת שפע כזה עד שלא צריך יותר. בא הרב ואומר: השאיפה בעבודת ה', היא שאיפה בלי גבולות. אף פעם אי אפשר להגיע למצב שאומרים בו: די, השגנו את המדרגה של הדבקות, של ידיעת התורה, אנחנו כבר שלמים. הגדלות של הקב"ה היא בלתי גבולית ותמיד אפשר להתקרב עוד ועוד. השאיפה של הדבקות היא לא איזה קו סיום של מטרה שאליו מגיעים, וברוך ה' הגענו אל היעד ואין לנו לאן להמשיך, אלא היעדים מתגברים לפי ההתקדמות. זו הגדולה של עבודת ה', עבודה מתמדת, חיבור נצחי שממשיך ללא גבולות.
הקב"ה נתן טבע באדם שגם בעניינים החומריים יש דברים שאין להם כאילו גבול. כאן כתוב: עד שאמרו די, ויש לנו פסוק: "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (קהלת ה, ט) אין שובע בכסף. יש לאדם מאה, הוא רוצה מאתיים, יש מאתיים רוצה ארבע מאות, וכן הלאה. תמיד אפשר ורוצים עוד ועוד. זה הטבע של האדם. הקב"ה טבע את הטבע הזה באדם בענייני החומר כדי שהוא יבין מזה לענייני הרוח. זה: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ... וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה) - בכל ממונך. כמו שבאהבת ממונו של האדם אין גבול, כך על האדם לאהוב את ה' בלי גבול. וזה בעצם פירוש המילה 'מאדך' מאוד מאוד, בלי גבול. לאהוב את ה' אהבה שמתגברת כל הזמן, כי אהבת ה' היא ללא גבולות.
דוגמה לזה רואים גם בענייני החומר, ונוכל ללמוד מזה לענייני הרוח. ישראל היו במדבר, שם אין מה לעשות עם הכסף, השימוש מצומצם מאוד. עד שאמרו די. הם הגיעו לתחושה שהגיעו אל היעד והמטרה. זו בעצם עבודה זרה, יש לה גבול, היא עבודה מגושמת. השאיפה היא להתקשר רק עד מקום מסוים. הדבקות מוגבלת. הם לא הבינו שהקב"ה נתן להם את הכסף כדי לבוא לארץ ישראל, להקים בה מדינה לפתח ולהרחיב אותה. בציבוריות תמיד אפשר להתקדם, גם בעניינים הגשמיים, להגדיל את ההופעה הציבורית, הכללית, של האומה הישראלית. הכסף הזה לא ניתן בשביל המדבר. הם לא הבינו, הם הסתכלו על 'כאן ועכשיו'. כשמסתכלים על כאן ועכשיו חושבים שיש לנו כל מה שצריך, הם הסתפקו בזה, אז השאיפות נעשו מצומצמות ומוגבלות. זה מביא בסופו של דבר לשאיפות רוחניות קטנות, זה הביא אותם לעשות את העגל.
מלמד אותנו הרב כאן לימוד מאוד גדול. לא להסתכל על כאן ועכשיו. אומרת אחר כך הגמרא:
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שחזר הקדוש ברוך הוא והודה לו למשה, שנאמר: "וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל" (הושע ב, י).
כלומר הקב"ה מודה שבגלל ריבוי הכסף והזהב שהיה להם במדבר קרה החטא, כאילו הקב"ה גרם לחטא. יש לנו ללמוד מכאן שגם היום הקב"ה משפיע שפע, הוא נותן לנו המון כלים ואמצעים טכנולוגים, תקשורת, חיבורים לכל המקומות, אנשים חושבים שהקב"ה נתן לנו את האמצעים הללו בשביל לבלות, 'לעשות חיים', מסתכלים במבט מאוד מצומצם. לכלים האלה יש תפקידים מאוד חשובים. לכסף ולזהב שהקב"ה נתן לישראל במדבר היה ייעוד גדול מאוד, לבנות את ארץ ישראל באופן רחב וגדול. גם היום, כדי לקומם את מדינת ישראל של כל יהודי העולם, יש הרבה מה לעשות, כדי שיגיעו כולם לארץ צריך להכין ארץ כדולה ורחבה. תמיד אפשר להתרומם ולהתעלות ולהכין עוד כלים שיהיה אפשר למלא אותם ברוח גדולה, בעבודת ה', צריך להסתכל במבט גדול.

הבחירה והידיעה ביחס לחטאים
יש בדברי הגמרא לימוד מאוד מיוחד. הגמרא אומרת שיש לישראל במה להצדיק את הנפילות שלהם:
אמר רבי חמא ברבי חנינא: אלמלא שלש מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל, חד דכתיב: "וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי" (מיכה ד, ו - הקב"ה אומר שהוא גרם לישראל להיות רעים), וחד דכתיב: "הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל" (ירמיהו יח, ו), וחד דכתיב: "וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ" (יחזקאל לו, כז).
הגמרא אומרת שם שגם אליהו הטיח דברים ואמר: "וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית" (מלכים א יח, לז) והקב"ה כביכול מודה בזה שהוא שולט במצב והוא לפעמים גורם את החטאים. צריך להבין את הרעיון הזה שהקב"ה גורם לישראל לחטוא חס וחלילה. ניקח אולי דוגמא ממה שחז"ל אומרים לנו על יהודה ותמר. חז"ל אומרים לנו שיהודה ראה אותה, התגבר ורצה להמשיך ללכת והקב"ה שלח כאילו שטן לפתות אותו שבכל זאת יזדקק לה, כאילו הקב"ה עורר בו את הרצון, לא עד כדי כך שלא תהיה לו שליטה, אבל כמעט... אמנם יש ליהודה אחריות על זה, זה היה חטא שהוא היה צריך להתנצל עליו, אבל חז"ל אומרים לנו שהייתה כאן מטרה לריבונו של עולם. הקב"ה רצה שמתמר ויהודה יצא אורו של משיח. אנחנו מוצאים אצל דוד אותו דבר. חז"ל אומרים לנו שבת שבע הייתה ראויה לדוד אלא שאכלה פגה. היא הייתה צריכה להיות אשתו, ממנה צריכה לצאת המלכות, אבל הקשר שלו התחיל איתה באופן לא ראוי. חז"ל אומרים לנו שלא חטאו ישראל, לא חטא דוד אלא ללמד דרך תשובה לחוטאים, כאילו ריבונו של עולם גרם את הנפילות, לא ממש, כי אחרת זה לא חטא, אבל כאילו הוא גרם. מה הרעיון הפנימי שאנחנו צריכים להבין מזה.
הקב"ה נתן לאדם בחירה חופשית. הבחירה היא לבחור, אבל המעשה הוא כבר מושגח, המעשה שהאדם עושה בפועל הוא לא בבחירתו. האדם בחר לעשות מעשה של חטא, על הכוונה שלו יש אחריות מלאה, כי יש לאדם בחירה חופשית, אפילו כשקשה מאוד צריך לבחור בטוב. כל עוד שלא ניטלה מהאדם הבחירה, כמה שזה קשה, צריך להתגבר. אחר כך הייתה תוצאה מהבחירה הזו, התוצאה הייתה צריכה לקרות. התוצאה שייכת להשגחה האלוקית.
הרב באורות התשובה מבאר שיש הבדל בין לכתחילה ובין בדיעבד. לכתחילה לאדם יש בחירה חופשית, בדיעבד הוא נפל, אז כאילו הוא היה צריך להיות במקום הזה, ומהמקום הזה עליו להתרומם. לא להיות שבור על זה שהוא נמצא שם, אלא להיות שבור על זה שהוא חטא, עכשיו יש לו תפקיד להיות במקום השבור הזה כדי לרומם את אותו מקום. זה נותן המון כוחות של תשובה. לכאורה אדם אומר לעצמו "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן" (קהלת א, טו) איך הוא יתקן את המעשה שלו, אלא הוא יכול לתקן, כי הקלקול היה בבחירה, והשינוי של הרצון הוא התיקון. כמובן שהשינוי צריך להיות שינוי אמיתי, צער אמיתי, עד שיעיד עליו בורא עולם שלא ישוב עוד לכסלה. צריך לדעת שבמקום שהוא נמצא יש לו תפקיד.
ישראל נפלו בחטא העגל, הם היו צריכים להיות במקום הנמוך הזה כדי לבנות את הקשר שלהם עם ריבונו של עולם באופן חדש, לא באופן הזה שמקבלים הכול מאת ה', אלא "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים" (שמות לד, א) עכשיו משה פוסל, לא הקב"ה. משה שותף, ישראל שותפים, נעשים שותפים בלוחות השניים. זה מעמד גדול מאוד. מעכשיו החיבור שלנו לתורה הוא שאנחנו לא רק מקבלים פסיביים אלא אנחנו ביחד עם ריבונו של עולם כביכול בונים את המדרגה הרוחנית שלנו. כמו זוג שחיים ביחד, לא רק צד אחד פועל. ישראל לא רק סבילים אלא ישראל נעשים שותפים פעילים. וזה היה דרך המשבר.

קבלת תורה מחדש בימי פורים
מכאן אנחנו עוברים מעניין לעניין באותו עניין. 'הדור קיבלוה בימי אחשוורוש'. הקבלה שקיבלנו בימי אחשוורוש היא סוג של קבלה חדשה. 'הדור קיבלוה' תורה שבעל פה. הקבלה היא מתוך הנס המיוחד והגדול שהקב"ה עשה לנו בפורים. ישראל אכלו בסעודה של אותו רשע, השתחוו לצלם, היו במדרגה שלא הייתה להם זכות לנס. הגזירה הייתה בצדק, לכאורה, להשמיד להרוג ולאבד. ישראל בוכים וצועקים מתפללים, והנה פתאום מתרחש נס והקב"ה מסייע לישראל במצב שלא מגיע להם... ובאיזה אופן - נס בתוך הטבע. לא נס גלוי, לא רואים כאן משהו מעל לטבע, הדברים מתגלגלים בתוך הטבע. ישראל רואים שריבונו של עולם מכוון את הטבע. 'הדור קיבלוה בימי אחשוורוש' קבלה מסוג חדש. קבלה של הכרה שריבונו של עולם לא רק עושה ניסים, שולט על הטבע, אלא כל הזמן נמצא בתוך הטבע ומכוון את הטבע. זו הכרה פנימית, זה לא רק סוג של התבטלות, אלא של משמעות כלפי ריבונו של עולם. זו מדרגה גדולה מאוד - אנחנו גם רוצים. מה שהקב"ה רוצה זה גם מה שאנחנו רוצים בעצמנו.
בפרק ל באורות התחיה, אומר הרב:
הנני רואה בעיני, אור חיי אליהו עולה. כחו לאלקיו הולך ומתגלה, הקודש שבטבע פורץ גדריו, הולך הוא בעצמו להתאחד עם הקודש שלמעלה מן הטבע הגס, עם הקודש הלוחם בטבע. לחמנו בטבע ויצאנו בנצחון, הטבע המגושם עשה אותנו לבעלי מומים, נגע בכף ירכנו, אבל השמש הלא לנו זרחה לרפאותנו מצליעתנו.
נצחנו את הטבע כמו שיעקב ניצח את המלאך, ויצא צולע מהקרב הזה, זה ניצחון לא מושלם. אם לוחמים עם הטבע, מנצחים ומדכאים אותו, זה לא מצב שלם. המצב השלם הוא שהקודש שבטבע יתגלה. זאת אומרת, שאנחנו לא נעבוד את ה' רק מפני הציווי האלוקי המוחלט ואנחנו מבטלים את עצמנו לחלוטין לעבודת ה'. אמנם זה משהו נפלא ויוצא מן הכלל, זו מדרגה עצומה, אבל עוד יותר מזה, זה שמה שהקב"ה רוצה ייהפך לרצוננו. מה שה' רוצה זה גם מה שאנחנו רוצים. שהטבע הפנים פנימי של ישראל יתגלה. לזה קורה הרב: 'אור חיי אליהו' הקודש שבטבע.
בישראל ותחיתו בפרק כט אומר הרב:
הגאולה מוטבעת היא בטבע ישראל, היא חותם פנימי. "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו". משה מאיר את אור התורה ואליהו - את אור הטבע הישראלית הנקייה.
משה ואליהו משלימים אחד את השני, לעתיד לבוא הגאולה תבוא משניהם. משה מאיר את אור התורה, התורה השמיימית, היא יורדת מלמעלה אלינו. ואליהו מאיר את אור הטבע. אליהו מחובר, הוא קנאי לריבונו של עולם, הוא מושלם בדבקותו לקב"ה. הרב באורות הקודש בחלק ג אומר שכשמגיעים למדרגה של דבקות מוחלטת בריבונו של עולם, הגוף כל כך מזדכך, עד שלא צריך לעבור את השלב של להיפרד מגוף כדי להמשיך דבקות אחרי החיים, אלא הכול מזדכך. אליהו במדרגה הזו. זה עניינם של כלל ישראל, שישראל ככלל כל הזמן דבוקים בקב"ה, דבקות מוחלטת, דבקות של קנאות, לא עוזבים את הקב"ה, מאז ועד היום ועד בכלל. אצל יחידים זה הופיע, אצל אליהו, שהדבקות שלו היא פנים פנימית. אליהו מטביע את אור הטבע הישראלי. זו קדושת הברית, הטבע, המקנא לברית, מלאך הברית.
באבות מתגבר אור התורה, בבנים - אור הטבע הישראלי הקדוש, וזה יוצץ באחרית- הימים בחבורם, אור התורה שמאיר בישראל ואור הטבע הישראלי, "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (מלאכי ג, כד), ומשה ואליהו יתחברו יחד באומה ובכל אחד מישראל בפני עצמו.
כלל ישראל וגם כל אחד יגיע לזה. זו המגמה העתידית שנגיע לחיבור פנימי כזה שנרצה לעשות את רצון הקב"ה. '"מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל" (בראשית מט, כד) מילת אבן מורכבת משתי מילים, אב ובן, '"אב ובנין דבית ישראל". כך מתרגם אונקלוס.
אנחנו מתקרבים לסוף הזמן. אני רוצה לאחל לכולם שהתקופה של סוף הזמן תהיה חזקה ונצליח להגיע בה לשיאים. זה קשה לחלק מהאנשים אבל זה חלק מהעניין, לעשות דברים קשים. זו לא חכמה לעשות דברים קלים. יש כאלה שקשה להם, לא לכולם זה קשה, אבל למי שכן זו עוד סיבה להתאמץ. יגעת ומצאת תאמין. זה סוד ההצלחה בעולם, בתורה במיוחד. יגעת ומצאת. כשיגעים גם מבינים וגם מוצאים את החשק. יגעת לחפש את החשק ומצאת. חזק ונתחזק!

֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il