ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- כתובות
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
נתנאל חיים בן אילנה אסתר
כתובות דף ב ע"א ודף מח
משמעות הנישואין והחופה
בכל תהליך של הקמת בית ישנם שני שלבים. השלב הראשון הוא קידושין בו נעשה מעשה קניין והאיש את האישה על ידי שנותן לה סכום כסף או שווה כסף (או בשטר או בביאה), ומעתה הם מאורסים, והשלב השני הוא הנישואין על ידי החופה. יש לברר מהו תפקיד החופה, מה הוא מוסיף על הקידושין ומהן ההשלכות ההלכתיות מכך.
כבר בתורה מצאנו הבדל מפורש בין דין מאורסה לנשואה לגבי נערה שזינתה, שאם היא נשואה דינה בחנק ואילו אם היא מאורסה דינה חמור יותר וחייבת סקילה.
ההבדל המשמעותי ביותר הוא כפי שאנו מזכירים בנוסח ברכת האירוסין "אשר אסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין". אולם נחלקו הראשונים האם הבדל זה הוא מהתורה או שמהתורה גם ארוס וארוסתו מותרים זה בזה ורק חז"ל הם שהחמירו. רש"י (ז ע"ב ד"ה ואסר) כותב: "ואסר – מדרבנן, שגזרו על הייחוד של פנויה ואף ארוסה לא התירו עד שתיכנס לחופה ובברכה". וכן כתב הרמב"ם (אישות י, א) ונפסק בשולחן ערוך (אה"ע נה, א), שהארוסה אסורה לבעלה רק מדברי סופרים.
לעומת זאת מובא ב שיטה מקובצת (ז ע"ב ד"ה וז"ל הרשב"א ואסר) שהראב"ד הוכיח שאיסור זה קיים כבר מהתורה מדין נערה מאורסה 1 . בדף מח ע"ב מוכיח רבא בשם אמי לגבי החילוק בין נערה מאורסה לנשואה שנשואה הכוונה אפילו אם היא לא נבעלה. מכאן רואים שיש מקור לחופה מן התורה. מקור נוסף מביא הראב"ד מהדין שרק מן החופה הבעל זכאי בהפרת נדריה. על פי שני מקורות אלו כותב הראב"ד שהואיל ומצאנו דין חופה מהתורה, ודאי גם הדין שאסורים זה בזה הוא מהתורה. הרשב"א (מובא בשיטה מקובצת שם) מסביר שהמקור לשיטת רש"י הוא ממנהג יהודה שהיו מייחדים את החתן והכלה קודם כניסתם לחופה. ומסביר שהראב"ד יתרץ שביהודה היה זה שעת הדחק.
הריטב"א (ז ע"ב ד"ה בברכת) מסכים עם רש"י ומסביר שגם לשיטתו ודאי שיש מושג של חופה מהתורה לעשותה נשואה לעניין הפרת נדרים, להיטמא לה, ליורשה (לסוברים שירושת הבעל דאורייתא) ולאשת איש שזינתה שדינה בחנק.
המשנה בדף מח ע"א אומרת שהאשה ברשות האב עד שתיכנס לרשות הבעל לנישואין, ואם מסרה לשלוחי הבעל ולא הלך עימהם היא נכנסת לרשות הבעל, ובגמרא דנים האמוראים מהן הנפקא מינות התלויות במסירה זו. משמע שהמסירה לשלוחי הבעל עדיין אינה נחשבת כחופה ובכל זאת חלק מהדינים הנוהגים בזמן הנישואין מתחילים כבר אז וחלק רק מהחופה.
מהות הנישואין
ראינו השלכות שונות של החופה, אך לפחות חלקם הם ודאי רק השלכות הנובעות מהשינוי המהותי שמתרחש בנישואין, ולכן כעת יש לברר מה עיקר עניין הנישואין ומהי המטרה שלשמה קבעה התורה שיהיה שלב נוסף בהקמת הבית ולא הסתפקה בשלב הקידושין? מה מבחינה מהותית הם מוסיפים על הקידושין?
הקידושין הן פעולה קניינית היוצרת קשר קנייני בין החתן לכלה, וחלות זו יוצרת גם תוצאה איסורית, שמעתה היא אסורה על כל העולם. לפי הראב"ד ושאר הראשונים הסוברים שאסורה מהתורה גם לחתן אפשר לומר שעיקר עניין הנישואין הוא פעולה חלותית איסורית שמתירה את האשה לבעלה, כלומר, היא מחילה את הקשר האישותי במעמדו הגבוה יותר, ממנו נובע היתרם ביחסי אישות, אך לפי החולקים צריך להבין מה עניינם של הנישואין.
ערוך השולחן (אה"ע סא, ד) מסביר שעיקר עניין הנישואין הוא שלוקחה לרשותו לביתו וחי עמה כאיש ואשתו וזהו עיקר הנישואין של התורה, ואפילו ללא חופה. החופה נקבעה לצורך מקרה שאדם נושא אישה אך הם מיד נפרדים לכמה ימים, שאז לא הייתה הכנסה לביתו ולכן קבעו את החופה שממנה מתחילים הנישואין אף כשאינם גרים יחד. את פירוש המילה חופה מפרש (נה, טו) מלשון "חופף עליו כל היום", והוא לשון כיסוי והבדל מאחרים.
מדבריו רואים שעצם הנישואין זו לא פעולה כל שהיא שנקבעה כדי להחיל את המעמד החדש של היחס בין החתן לכלה אלא זו פשוט מציאות עובדתית שהם כבר חיים ביחד. אמנם כתוצאה מכך נגרמות חלויות שונות כגון חיובים ממוניים הנוהגים בין בעל לאשתו ויכולת הפרת נדרים אך הנישואין עצמם הם מציאות ולא פעולה חלותית. דומה הדבר למותו של אדם. המוות עצמו הוא כמובן עובדה מציאותית ולא פעולה חלותית אך כתוצאה ממנה נובעים דיני ירושה שהן חלויות ממוניות. לפי זה תיושב שאלתנו, מדוע לחולקים על הראב"ד נקבע גם שלב הנישואין. התשובה היא שלא נקבע כאן שלב נוסף לשם מטרה מסויימת אלא זו פשוט מציאות. אנשים אינם מתחילים לחיות ביחד מיד לאחר האירוסין, אלא במציאות לוקח זמן עד שמתחילים בכך, וממילא דינים השייכים בעיקר לתקופה זו מתחילים רק מעת הנישואין. כמובן, יתכן שגם הראב"ד יסבור כך למרות שסובר שמותר באשתו כבר משעת האירוסין, אלא שלדעתו יש גם אפשרות נוספת, כפי שנכתב, שהנישואין הן פעולה חלותית שנקבעה כדי להחיל את מצב האישות במעמדו הגבוה.
אם לא נלך בדרכו של ערוך השולחן, נראה להסביר שהנישואין הם פעולה חלותית שנקבעה בעיקר במטרה לקבוע את מועד החלת החיובים הממוניים. כתוצאה מכך נגזרו דינים נוספים כגון הפרת נדרים.
מהות החופה
האור שמח (אישות י, ב ד"ה "עוד הנני מסתפק טובא") מסתפק אם ניתן לעשות שליחות בחופה וכן אם ניתן לעשות תנאים בחופה כשם שניתן לעשות בקידושין או שלא ניתן כשם שלא ניתן בחליצה. וכן רבי עקיבא איגר (כתובות מה ע"א) כתב שלא ניתן לעשות תנאים, ויתירה מזו, חופה בטעות אינה בטילה.
נראה שספיקו של האור שמח הוא בהבנת מהות החופה – האם החופה היא פעולה חלותית או מציאות. הספק יובן היטב לאור דברי ערוך השולחן שהובאו למעלה. כפי שראינו מדבריו עולה כי עצם הנישואין אינו פעולה חלותית אלא פשוט מציאות עובדתית שהם כבר חיים ביחד. לפי זה נראה ברור שאם הם חיים ביחד לא יהיה שייך בכך תנאי וכמובן שלא שליחות כמו בקידושין, אך כפי שכתב קבעו מעשה של חופה כדי שיוכלו להחיל את הנישואין גם אם אינם מתעתדים לגור יחד בקרוב. כפי שנראה בהמשך בדעות השונות לגבי האופן המעשי של החופה, החופה היא ביטוי מסויים של חיי אישות. לכן יש מקום להסתפק האם ביטוי זה מהווה תחילתה של מציאות חיי האישות המשותפים 2 או שמא הואיל ואין כאן ממש חיי אישות אלא רק ביטוי מעין חיי אישות אין להתייחס אל החופה כאל מציאות אלא נקבעה כאן פעולה המחילה את המעמד ההלכתי של נישואין. מהו הצורך להחיל את הנישואין אם הם מתעתדים מיד להיפרד לתקופה ממושכת? אם נאמר שהחופה היא רק תקנת חז"ל 3 אפשר לומר שמטרת החופה היא להתיר יחסי אישות ביניהם, אך אם נאמר שלא רק הנישואין מהתורה אלא גם החופה, צריך לומר שעיקר מטרתה הוא לצורך החלת החיובים הממוניים ביניהם.
האופן המעשי של החופה
באופן המעשי של חופה מצאנו שיטות רבות, נביא את המרכזיות שבהן, המובאות בשולחן הערוך.
הרמב"ם אישות (י, א)כותב: "יביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו, וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכל מקום", וכן פסק השולחן ערוך (נה, א). ובהלכה הבאה כתב הרמב"ם: "משתכנס לחופה נקראת נשואה אף על פי שלא נבעלה, והוא שתהיה ראויה לבעילה, אבל אם היתה נדה אף על פי שנכנסה לחופה ונתיחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדיין". הר"ן (כתובות א ע"א ד"ה או שפירסה), הבית שמואל (ס"ק ה) ואחרונים נוספים הבינו שלדעת הרמב"ם צריך שהייחוד יהיה גמור באופן שיהיה ראוי לביאה. לעומתם, ערוך השולחן (נה, טו), הבית מאיר (סימן נה ד"ה ויתייחדו) ואחרונים נוספים סוברים שגם לדעת הרמב"ם לא צריך "ייחוד גמור שיהיו שניהם לבדם בחדר אחד, אלא שיתייחדו להיות ביחד כאיש ואשתו ועומדים זה אצל זו".
הר"ן מביא שיטה אחרת לפיה אין צורך ביחוד, ומציין שכך נוהגים היום, ולשיטה זו החופה היא ההבאה לביתו לשם נישואין, כשם שלומדים מהפסוק "אם בית אישה נדרה", שכל שהיא בביתו היא ברשותו. הוכחתם שאין צורך בייחוד היא מהדין בדף יב ע"א שאלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה גם אם עדים מעידים עליה שלא נסתרה ולא נבעלה. מוכח מכך שחופה אינה ייחוד גמור הראוי לביאה, כי אחרת לא יתכן מקרה של נשואה שיש עליה עדים שלא נסתרה. מדבריו נראה שלא סבר כערוך השולחן שיש שני מושגים שיש להבדיל ביניהם – עצם הנישואין וחופה שהיא רק ביטוי של נישואין.
התוס' ביומא (יג ע"ב ד"ה לחדא) כותבים על פי הירושלמי שחופת בתולה היא יציאתה בהינומא, ולגבי אלמנה מסתפקים אם נישאת רק בביאה או שגם לה יש חופה קודם הביאה וחופתה היא הייחוד.
העיטור (שער ב ברכת חתנים דף סג טור ב; מובא בבית יוסף אה"ע סימן סא) כותב שהחופה היא מקום מיוחד כעין כילה שיושבים ביניהם השושבינים. הוא מביא דעה נוספת שחופה היא פריסת סודר על ראשי החתן והכלה, אך הוא דוחה דעה זו.
הרמ"א (נה, א) הביא כמה דעות ואחר כך הוסיף ש"המנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסים שם יריעה פרוסה על גבי כלונסות, ומכניסים תחתיה החתן והכלה ברבים, ומקדשה שם ומברכין שם ברכת ארוסין ונשואין, ואחר כך מוליכים אותם לבית ואוכלים ביחד במקום צנוע".
הבית מאיר (אה"ע סימן נה ד"ה ויתייחד), כאמור, סובר ברמב"ם שאין צורך בייחוד הראוי לביאה, אך מוסיף שגם אם נאמר שכן, מודה הרמב"ם שאין זו הדרך היחידה של חופה אלא גם חופה כדברי העיטור מועילה כדין סיטומתא. כמו שבקניינים יש את קנייני התורה וחז"ל ובנוסף לכך מועיל כל קניין שנהגו בו כך לגבי חופה הרמב"ם נקט את עיקר הדין אך מודה שכל אופן אחר שנוהגים בו גם כן יועיל.
באופן דומה משמע גם מדברי ערוך השולחן (נה, טו) שכתב "וכל מין חופה שנהגו לעשות זהו קניין הנשואים כיון שכוונתם לנשואין ומובדלים מאחרים שעומדים שניהם במקום אחד לשם נשואין". ומציין שהפוסקים שכתבו, שהרמב"ם מצריך דווקא ייחוד הראוי לביאה ולדעתו הכנסה לביתו באופן שאינו ראוי לביאה אינה מועילה (כך כתב הר"ן בדעתו), לא סברו כך, אך לדבריו כלל אין מחלוקת. נראה שהוא מוסיף על דברי הבית מאיר, ולדעתו אין אופן אחד שנקבע מעיקר הדין והשאר מועילים כדין סיטומתא אלא כל האפשרויות טובות ומועילות מעיקר הדין.
הב"ח והב"ש (ס"ק ה) ציינו שמנהגנו לצאת ידי כל הדעות ולכן עושים כמה מיני חופות, ולדבריהם מבואר שלא סברו כבית מאיר וערוך השולחן.
דברי ערוך השולחן יסתברו מאוד אם נאמר כצד שהעלנו למעלה שהנישואין אינם פעולה חלותית אלא מצב מציאותי, כי כל אחד מההמצבים הללו הוא ביטוי של התחלת מצב האישות החדש, וכן כתב המנחת אשר (כי תצא סימן מו). לפי זה דברי ערוך השולחן מתאימים לשיטתו המוזכרת למעלה, שהנישואין הם מצב ולא חלות, אולם כבר למעלה הערנו שיתכן שסובר כך דווקא לגבי עצם הנישואין ולא לגבי החופה.
חופת נידה
כפי שכתבנו למעלה, הרמב"ם (אישות י, ב) כותב שהייחוד הוא החופה ומוסיף: "והוא שתהיה ראויה לבעילה, אבל אם היתה נדה אף על פי שנכנסה לחופה ונתיחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדיין". מקורו הוא מהגמרא בדף נו ע"א הדנה מה הדין בחופת נידה ונשארה בתיקו. הרמב"ם הבין שהספק הוא לגבי החופה עצמה אם היא חלה.
לעומת זאת, רש"י , הרא"ש והר"ן שם סוברים שחופת נידה ודאי חלה והספק שם הוא רק לגבי תוספת כתובה, אם חייבים כאשר החופה הייתה חופת נידה או שלא הואיל ולא הייתה חיבת ביאה.
לפי הסוברים ברמב"ם שצריך ייחוד הראוי לביאה מובן שחופת נידה אינה חופה, שהרי הייחוד אינו ראוי לביאה, ולפי הסוברים ברמב"ם שאין צורך בראוי לביאה צריך לומר שדווקא במקרה שהכלה כלל אינה ראויה בזמן החופה לביאה, כגון נידה, אין החופה מועילה. אפשר לנמק זאת בדומה לדבר שלא בא לעולם, וכגון הדין שאי אפשר לקדש אשה העומדת להתגייר משום שעדיין אינה בת קדושין, ולכן אי אפשר לקדשה כעת אפילו לכשתתגייר, כלומר שמקדש כעת ואומר שיחולו הקידושין רק בעתיד לכשתתגייר, כך כאן הואיל ומהות הנישואין הוא הקשר בין החתן לכלה שחלק חשוב ממנו הוא מצוות עונה, ו"הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה", לא ניתן להחיל בזמן שהיא כלל לא ראויה לכך.
השולחן ערוך (סימן סא) בסעיף א כתב בסתם כרמב"ם ויש אומרים כרא"ש, ומשמע שסבר שהעיקר כרמב"ם, אולם בסעיף ב כתב "כשר הדבר שלא תינשא עד שתיטהר", משמע שבדיעבד החופה מועילה, ולכאורה סותר לפסקו בסעיף א.
הבית מאיר (סימן סא) מתרץ שמה שפסקו הרמב"ם והשולחן ערוך שחופת נידה אינה חופה כוונתם שאינה חופה גמורה ואינה מועילה לשיעבודים הממוניים, אך היא כן מועילה להתירה לבעלה.
^ 1.אביאם מנדל הקשה שהרי לדעת הראב"ד (אישות א, ד) אפילו בפנויה אין איסור קדשה ואם כן כל שכן שארוסה מותרת, ותירץ על פי השיטה מקובצת (ז ע"ב ד"ה וזה לשון שיטה ישנה) בשם הרא"ה והרשב"א, שהטעם לאיסור ארוסה הוא שכאשר מקדש אותה היא נאסרת על כל העולם וגם עליו כעין איסור אשת איש ואינה ניתרת לו עד שישאנה. לכן, בארוסה יש צד של אשת איש אפילו כלפיו והיא חמורה בכך יותר מפנויה. (זו לשונו: "הילכך הויא לה כארוסת אחר לגביה ואסירא ליה כדין אשת איש. כך פירשו הרא"ה והרשב"א ז"ל")
^ 2.הרי ברור שאם התחילו בפועל לחיות ביחד וכעבור חודש נאלץ הבעל ללכת לזמן מופלג מביתו הם עדיין נשואים. לכן אפשר לומר שהנישואין הן כעין 'הערמה', שהם מתחילים לחיות ביחד לרגע קט, למרות שמיד לאחר מכן הם מתעתדים להיפרד לתקופה ממושכת.
^ 3.לשון ערוך השולחן (נה, יד) היא: "ולכן קבעו רז"ל שהחופה תהיה תחת הנשואין ומעולם היה כן גם בזמן הנביאים כדכתיב: 'כחתן יוצא מחופתו', ונאמר: 'וכלה מחופתה' ובוודאי שכן הנהיג משה רבינו את ישראל". יוסף יצחק סוקוליק הביא הוכחה מדף מח ע"ב שחופה מהתורה, כי הגמרא לומדת מהפסוק "כי יהיה נערה בתולה מאורשה" שבא למעט מסקילה מקרה שכבר נכנסה לחופה אף שלא נבעלה, ומסבירה שאין לומר שבא למעט נשואה כי נשואה היא בעולה וכבר נתמעט מ"בתולה". אם כן הפסוק בא למעט נכנסה לחופה, ומוכח מכך שחופה מהתורה. ניתן לדחות הוכחה זו שחופה לאו דווקא אלא בא למעט נשואה שטרם נבעלה, ואמנם הגמרא דקדקה לכתוב כאן נכנסה לחופה ולא כתבה נשואה כפי שכתבה לגבי נשואה שכבר נבעלה, אך אפשר לומר שדיברה על פי המציאות היום שנוהגים בחופה ובדרך כלל כשמביאה לביתו היא כבר בעולה ולכן נקטה את המקרה השכיח שרק נכנסה לחופה אך לא הביאה לביתו, אך באמת דבריה נאמרו שלא בדקדוק, ועיקר כוונתה שטרם נבעלה, והיום זה שכיח בעיקר לאחר החופה אבל מהתורה שאין חופה צריך להעמיד שהביאה לביתו וטרם נבעלה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
ענינו של ראש השנה שבת, ראש השנה, ומה עם ראש חודש?
כשראש השנה חל בשבת נפגשים שלושה מועדים במקביל, אך באופן מפתיע – ראש חודש נעלם לחלוטין מנוסח התפילה. המאמר חושף את הסוד שמאחורי ההעלמה הזו, ומגלה מדוע ביום הדין עדיף "להשתיק את הקטרוג" ולהתמקד בהמלכה ולא בחטאים
יסודות הש"ס הקדמה לכללי ספיקות בממון
בבא מציעא ב
הגדרת הספק אינה חוסר ידיעה גרידא, אלא חוסר ידיעה שיש בה ריעותא, או 'דררא דממונא'. הבחנה בין דררא דממונא למוחזקות, שבדרך כלל שתיהן הנהגות ולא ראיות, והיחס בין בירור להנהגה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכוח הרהור התשובה למימושה
אורות התשובה פרק ז, ב-ה
הרב מרחיב על כך שיש קול אלוקי באדם שקורא לו לחזור בתשובה אל ה' יתברך, וכאשר אדם מהרהר בתשובה הוא בעצם מצליח לשמוע את הקול הזה, ותפקידו להוציא מן הכוח אל הפועל את הרצון הזה להתקרב אל ה' במעשים, ואומר הרב 'ולפי גדלה של התשובה כך היא מידת החרות שלה'.
רביבים קביעות עיתים לתורה
הדרכת התורה לכלל ישראל, לעבוד בששת ימי המעשה רוב היום ולקבוע עיתים לתורה בבוקר ובערב | ההדרכה הראויה לתלמידי החכמים הייתה, לשלב עבודה יחד עם לימוד התורה | המצווה ללמוד תורה יומם ולילה מתקיימת בשבתות ובחגים | על ידי לימוד זה הקבוע בכל יום, נחשבים כלומדים כל היום כולו | בשעות שאדם צריך לעסוק בהן בתורה, עליו להיזהר מאד שלא לבטל תורה
יומא מצוות חינוך הבנים - חינוך לשעות
השיעור עוסק בדיני האכלת קטנים וחולים ביום הכיפורים, ובוחן האם מותר להאכילם גם מעבר לצורך המינימלי של פיקוח נפש. בעקבות פסק הרמ"א והשגת ה'מנחת חינוך', הרב מנתח האם חובת התענית היא רציפה בכל רגע או מהווה מציאות יומית כוללת שברגע שהופרה פוקע איסורה. במקביל, נבחנת מהותה של מצוות החינוך – האם תכליתה הרגל לקיום מצוות בעתיד או חיוב עכשווי על מעשה המצווה, תוך השלכות מעשיות לשאלות חינוכיות שונות.
ענינו של ראש השנה עבודת ראש השנה מתוך אהבה
הרב בוחן את יסוד המצוות של ראש השנה ומסביר כיצד קיומן מתוך שמחה, חיבוב ודבקות מעורר את האהבה והרחמים של הקב"ה כלפינו בדין. דרך דברי חז"ל והראשונים על תפילות היום ותקיעת שופר, מודגש שהמבחן האמיתי של האדם הוא בעשייה שמעבר לחיוב הבסיסי ומתוך רצון פנימי עמוק.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת ניצבים וילך
עַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה. - למה כתיב אֶת הַשִּׁירָה. הול"ל אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת. מה הטעם שאין מברכים את חודש תשרי בברכת החודש שבת מברכין. וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה. הטעם דכתיב וַיַּשְׁלִכֵם ל' רבתי. ומדוע כתיב חסר י'. ומדוע לא כתיב 'אל ארצות אחרות' בלשון רבים.
שיעורים בספר יהושע מבית המדרש להנהגת הארץ
יהושע פרק א'
השיעור עוסק במעברו של יהושע בן נון מחיי בית המדרש והתלות במשה אל עבר הנהגת עם ישראל וכיבוש הארץ. דרך מושגים כמו "לא ימוש" ו"חזק ואמץ", מוסבר כיצד המעבר לעשייה מעשית ומלחמה אינו ניתוק מהתורה, אלא הופעתה בשלמות בתוך מציאות החיים.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וסוד ההשגחה התמידית
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בביאור ספר הכוזרי ומזמור קל"ט בתהילים, תוך העמקה בהכרה שהבורא מחיה ומפעיל כל תנועה ואיבר באדם בכל רגע ורגע. מתוך כך מוארת מעלת ה'חסיד' החי בדבקות עליונה, ולצד זאת נשזרות תובנות על סבלנותו האינסופית של הבורא, מידות הרחמים וספרי המהר"ל.
אורות ארץ ישראל - הרב אליהו ברין סוד הגלות ותחיית ארץ ישראל
אורות ארץ ישראל א' - ג'
השיעור עוסק במשמעות הרוחנית של היציאה לגלות ככור היתוך לבירור וזיכוך כוחות החיים הישראליים והאוניברסליים. מתוך כך, מובהר תהליך הגאולה והשיבה לארץ ישראל כתנועה פנימית ועמוקה של תחייה לאומית ורוחנית שאינה מותנית מראש בתשובה שלמה.
מידות הראי"ה המצוות כציורי האמונה המעשיים
אמונה כ"א -כ"ב
השיעור עוסק בצורך המהותי של האדם באידיאל אלוקי עליון המעניק משמעות וחיות פנימית לחייו. מתוך כך מוסבר כיצד המצוות והמנהגים משמשים כביטוי מעשי וציור גשמי שמוריד את רעיונות האמונה הגבוהים אל מציאות החיים.
לנתיבות ישראל עומק השופר: זיכרון, חירות והמלכה
לנתיבות ישראל א' , מאמר נ"א
השיעור עוסק במשמעות הפנימית של ראש השנה ומצוות השופר כחיבור בין יראה, חירות אמתית וזיכרון לפני השם. דרך דמותו של דוד המלך ונשמת כלל ישראל, מוסבר כיצד השאיפה לקרבת אלוקים והמלכת הבורא מעניקות חיות ומשמעות לכל רבדי המציאות.
כי תבוא שמחת המצוות וההידמות לדרכי השם
שיחת מוצ"ש פרשת כי תבוא
השיעור עוסק בחשיבות קיום המצוות והישיבה בארץ ישראל מתוך שמחה וברית, ומתמקד בחובת האדם להידמות למידותיו של הקדוש ברוך הוא. דרך סוגיות של גמילות חסדים ואהבת ישראל, מובהר הצורך לחבר בין הנטייה הטבעית לטוב לבין הדרכתה והכוונתה של התורה.
