ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
עזרו לנו להמשיך בהפצת התורה. אנו עדיין רחוקים מאוד מהיעד!

שיחת מוצאי שבת פרשת חוקת תשע"ח

האמונה, הבטחון והשמחה

רוממות הגוף על ידי המצוות ◆ כפרת הפרה האדומה ◆ האמונה, הבטחון והשמחה ◆ הקדושה שבטבע.
269
מוקדש לעלוי נשמת
פורטונה מזל בת רחל, פולין בת גרציה, חלווה בת פרחה ז"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
רוממות הגוף על ידי המצוות
נאמר בפרשה: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" (במדבר יט, ב). רבי לוי יצחק מברדיצ'ב אומר שטעמי התורה נעלמים ובייחוד במצווה זו. כשלא יודעים את הטעם מקיימים את המצוות כי כך ציווה ה', אולם נשמת האדם יודעת את טעמי המצוות, היא מאוד חפצה לקיים את המצוות כי היא יודעת שלכל מצווה יש טעם עמוק ונישא והיא נמשכת לקיים את כל המצוות כולן. אבל הגוף לא משיג את הדברים ולכן הוא לא חפץ לקיים את המצוות. יש מאבק בין הנשמה לגוף. כשאדם מצליח שהנשמה שלו תנצח את הגוף ותרומם אותו, אז הוא נטהר ומתקדש, וגם הגוף מתקדש. אבל כשלא כך, האדם נפטר מהעולם, הגוף יורד למטה והנשמה עולה למעלה, והגוף שלא התקדש - טמא. אבל על צדיקים שמקדשים את עצמם וגם גופם התקדש, אמרו חכמים שקבריהם אינם מטמאים.
הגמרא במסכת כתובות אומרת (קג ע"ב) שמשמת רבי בטלה קדושה. מבאר התוספות (ד"ה אותו): בטלה קדושת כהונה, ואפשר היה באותו יום שגם הכוהנים ישתתפו בלויה ויטמאו, כי קברי צדיקים אינם מטמאים. תוספות מביא בשם רבינו חיים כהן, שאם הוא היה בזמן מותו של רבינו תם הוא היה מטמא לו, כי רבינו תם היה צדיק, וגוף הצדיק הוא קדוש.
"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה", בגלל שהתורה היא חוקים, ובגלל שהאדם לא מבין את הטעם, הוא לא מצליח להתחבר, אז "אדם כי ימות", יש מצב של מיתה וטומאה וצריך להיטהר בטהרה של פרה אדומה. אבל במצבים מרוממים, שנשמתו של האדם היא המכוונת אותו וגופו טהור, אז אין טומאה. כך אומר רבי לוי יצחק מברדיצ'ב.

כפרת הפרה האדומה
חז"ל אומרים לנו שחטא העגל גרם לטומאה ופרה אדומה מטהרת. חז"ל במדרש ממשילים לבן שפחה שלכלך את היכל המלך, ובאה אמו ומנקה אחריו את הלכלוך. אומר הכלי יקר ביאור נפלא על זה:
עומק העניין הוא, שמי שרוצה לבטל איזה גידול רע, לא די שהוא יכרות את הענפים, אלא הוא צריך לשרש את השורשים. כל זמן שלא ימות בארץ גזעו, שורש פורה ראש ולענה, סופו שהוא יצמח עוד פעם.
אם חתכו את הענף, יגדל ענף אחר, אבל אם עוקרים את השורש, אז הכול נעקר ושוב לא יצמח. וזה מה שכתוב בפסוק: "וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת" (עמוס ב, ט).
שמע מינה שלא די בהשמדת הפרי לבד. לכך אמרו חז"ל: העוקר עבודה זרה צריך לשרש אחריה (עבודה זרה מה ע"ב).
כלומר מי שעקר עבודה זרה לא מספיק שהוא עוקר אותה, אלא צריך להוציא גם את השורשים. ומסביר הכלי יקר:
רצה לומר, צריך לחקור איזו סיבה גרמה לעבודה זרה.
צריך להבין מה הביא לעבודה זרה, ואז לסלק את הסיבה. הסיבה היא השורש, וכשיבטלו את הסיבה ממילא זה לא יחזור. אבל אם רק ישברו את העבודה זרה ולא יבטלו את הסיבה, היא תחזור עוד פעם במקום אחר.
על כך התורה ציוותה לשרוף את הפרה, שהיא האמא של העגל, ללמד אותנו שכשרוצים לעקור את העבודה זרה, צריך לעקור את זה מהשורש.
אומרים חז"ל שהסיבה שגרמה לחטא העגל הוא הכסף והזהב שה' הרבה לישראל כשיצאו ממצרים (ברכות לב ע"א). זאת אומרת, המשיכה אחר הכסף גרמה לחטא. פרה אדומה היא בצבע אדום, כמו שזהב הוא אדום. צריך לקחת את האמא של העגל, לבטל את השורש של התאווה לממון, שלא יעריכו כסף, שלא יתאוו לכסף וזהב, וממילא לא יבואו לעשות מזה עבודה זרה.
וביותר הסבר, חז"ל אומרים שאם לא היה חטא העגל היה מתבטל מלאך המוות (עבודה זרה ה ע"א). הייתה נעשית חרות ממלאך המוות. הכלי יקר מסביר, שחרות ממלאך המוות הכוונה שהייתה מיתה, אלא שלא הייתה על ידי מלאך המוות, אלא מיתת נשיקה, כמו מיתת מרים והאבות. מי שגורם את הטומאה זה מלאך המוות, אבל אם לא היה חטא העגל, לא היה מלאך המוות, המיתה הייתה מיתת נשיקה, לא היו נטמאים. חטא העגל גרם שיש טומאה, שמתים על ידי מלאך המוות, אז צריך להיטהר מהטומאה, והפרה האדומה מסלקת את הטומאה. זה ההסבר העמוק.
אנחנו יודעים להמשיך את הדברים לדברי מרן הרב באורות. הרב מסביר שפרה אדומה לא רק מסלקת את הטומאה שנגרמה מהמוות, אלא המטרה היא לסלק את הסיבה למוות. זה העומק למה שהתחיל בו הכלי יקר. הסיבה של המוות זה החטא הקדמון של אדם הראשון, ועניינה של הפרה אדומה היא לסלק את הסיבה הגורמת לטומאה, החטא שגורם למוות, לסלק את החטא מעיקרו. זאת אומרת שעניינה של הפרה אדומה הוא סוד עמוק מאוד, תיקון שורשי. יש מחילה על חטאים, אבל זה כמו מחיקה שנשאר רושם, מרגישים על הדף שהייתה מחיקה, אבל לעקור מהשורש פירושו שעוקרים את החטא מעיקרא. זאת המגמה העתידית.
אולי אפשר לקשר את זה לדברי מרן הרב צבי יהודה שהיה מסביר שעבודת הפרה אדומה היא מחוץ למקום המקדש, מול הפתחים, פתח כנגד פתח מכוון, זאת אומרת שהתיקון שעבודת הפרה עושה מחוברת אל השורש, לבית המקדש, לקודש הקדשים. בציבור אין טומאה, בשורש הכול טהור. הדברים מכוונים אל המקור היותר פנימי ומרוממים אותו. ואולי הדברים מתחברים להמשך הפרשה.

האמונה, הביטחון והשמחה
בהמשך הפרשה מרים נפטרת, הבאר נפסקת ולישראל אין מים. ישראל מתמרמרים והקב"ה אומר למשה ואהרן לקחת המטה ולדבר אל הסלע. כאן מתרחשת תקלה ומשה רבינו כועס, ואומר: "שמעו נא המורים", ואחר כך הוא מכה את הסלע. מדברי חכמים משמע שמה שהיה לא בסדר (לא נעים לי לומר 'החטא של משה') זה שהוא אמר 'שמעו נא המורים', הוא כעס. ובמקום אחר כתוב שהחטא היה שהוא הכה את הסלע, זה היה לא בסדר, הוא היה צריך לדבר אליו. אומר המהר"ל שאלו לא שני דברים, אלא מה שקרה כאן הוא שמשה כעס, והמכה הייתה כתוצאה מזה. כעס פירושו של דבר הוא שאין שמחה, אין ביטחון, משהו באמונה באותו רגע לא היה מושלם. בלשונו של המהר"ל:
כי עשו מעשה זה דרך כעס, והתורה אומרת: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי" (במדבר כ, יב), מי שעושה מצוות ה' דרך כעס, בפרט שנעשה להם נס כזה, והם אמרו: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" (שם י), וכן שהכו על הסלע, אין זו אמונה, כי האמונה הוא מי שבוטח בו יתברך ואין בו רק שמחה, שזה עניין אמונה, שמאמין בו ובוטח בו, ועם הבטחון השמחה.
אמונה שלמה זו אמונה עם ביטחון. אדם יכול להאמין שהכול מאתו יתברך אבל הוא דואג שיכול להיות שיהיו מאתו גם דברים שאינם טובים. זו לא אמונה שלמה. אמונה שלמה זה ביטחון שכל מה שעושה ה' לטובה הוא עושה. הכול הוא עושה והכול טוב. לאדם אין דאגות, לא יכול להיות דבר שאינו טוב בעולם בשבילו, כי כל מה שעושה ה' לטוב הוא עושה. אז האדם גם שמח, הוא במנוחת הנפש, הוא לא מגיע לעצבנות, הוא לא כועס, הוא לא מכה, הוא מאמין שהכול יהיה לטובה. המהר"ל חוזר על היסוד הזה כמה וכמה פעמים:
דבר זה ידוע כי מי שאינו מאמין ובוטח בו יתברך בביטחון גמור, הוא בכעס, הוא במכאובות. וכאשר אמר יתברך אל משה להוציא מים מן הצור, היה להם לעשות באמונה בו יתברך, שהרי ה' יתברך עושה נס כזה לישראל, ואז היו רואים הביטחון בו יתברך מה שהוא עושה לנבראים, והיה למשה ואהרן להתחדש אמונה וביטחון יתירה, ואז היו עושים בשמחה, והם עם הנס שהיה ראוי לחדש להם אמונה וביטחון בו יתברך והיה ראוי להם להוסיף אמונה וביטחון, והיה ראוי להם השמחה, כי עם האמונה מתחדשת שמחה, לפיכך לא הייתה כאן אמונה, כי אם עשו את הדבר באמונה והיה להם שמחה במצווה זאת.
שימו לב שהמהר"ל כל הזמן מחבר אמונה עם שמחה וביטחון:
שעם כל האמונה שמחה, לפי שהיא ביטחון בטובו יתברך והיה זה קדושה לעיני ישראל, שיש להם להאמין ולהיות בוטח בו כאשר היה עושה הנס. אז שני הדברים זה אחד, שמעו נא המורים ומה שהכו בצור במים הכול הפך האמונה, ולכך תמצא פעמים אומרים חז"ל שהחטא הוא מה שהכה בצור פעמיים, ופעמים אומרים שהחטא הוא שאמרו: שמעו נא המורים. הכול עניין אחד, שבשעה שעשה ה' יתברך נס להם, היה להם להוסיף אמונה וביטחון, ואם האמונה והביטחון, אין כאן כעס.
ראשית כל אמר לנו המהר"ל יסוד גדול מאוד שצריך לזכור. אמונה שלמה זו אמונה עם ביטחון, וממילא יש שמחה, יישוב הדעת, אין דאגות וחששות, אין פחדים כי הקב"ה נמצא כל הזמן אתנו, משגיח עלינו ושומר עלינו, רק מיטיב לנו, ואז אדם מלא שמחה, הוא לא יכול לאבד את שלוות הנפש ולהגיע למצב של כעס.
הקב"ה רצה לעשות נס גדול, שידברו אל הסלע. מבחינת הנס, הנפקא מינה בין לדבר לבין להכות זה אותו דבר, הרי הסלע לא מוציא מים גם כשמכים אותו אם זה לא בדרך של נס. מה ההבדל בין דיבור למכה? אומר המהר"ל: ריבונו של עולם רצה לעשות הכוונה רוחנית גדולה מאוד. עבודת ה' צריכה להיות לא בכפיה, אלא מתוך רצון, מתוך שכנוע, הדוגמא תהיה כאן: אפילו לסלע מדברים, לא מכריחים אותו, משכנעים אותו והוא עושה מה שביקשו ממנו. זה משל. זאת אומרת שאם היו ישראל רואים את הנס הגדול הזה, שהוא מובע באופן כזה, נס שמביע את זה שהבריאה נשמעת לריבונו של עולם. אפילו הסלע הדומם נשמע לריבונו של עולם ברצון, ממילא ישראל היו לומדים מזה, שכל עניין עבודת ה' הוא לעשות בחפץ וברצון פנימי, לא מתוך כפיה, אלא מתוך רצון והזדהות. זוהי בעצם הייתה המגמה של קידוש ה' בנס הזה.

הקדושה שבטבע
כאן אני רוצה להעיר. לפני כמה שנים אמרתי שכשקראתי שהקב"ה מצווה למשה ואהרן לקחת את המטה ולדבר אל הסלע, וכנראה משה לא הבין טוב, אולי הוא לא מצא את הסלע הנכון, לא משנה ההסבר, משה עושה כאן טעות, לא בכוונה חס וחלילה, אלא הוא רוצה לעשות את רצון ה', ועל זה הקב"ה נותן לו 'מנה' כזו גדולה. כואב הלב. משה לא רצה לעשות משהו נגד, הייתה כאן איזו אי הבנה. אז למה הקב"ה מחמיר אתו כל כך?! במחשבה שניה חשבתי, שכשמשה שמע איזו טעות הוא עשה, שעכשיו היה יכול להיות קידוש ה' עצום, מהפכה בכל עבודת ה', וזה לא יצא מהכוח אל הפועל, הוא כל כך הצטער, לא על זה שהקב"ה העניש אותו, אלא על זה שהוא היה יכול לעשות דבר כל כך גדול ולא עשה. היה צריך להיות נס כזה גדול שכל ישראל היו רואים ומתדבקים בקב"ה ואוהבים אותו ורוצים לעבוד את ה' ברצון, וכך נכנסים לארץ ישראל, עם גובה חדש לגמרי, והוא לא הצליח להוציא את הדבר מהכוח אל הפועל - ועל זה היה הצער הגדול שלו. מסתמא כך היה משה רבינו. זאת אומרת שהבעיה לא הייתה החטא אלא שלא היה כאן קידוש ה': "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ, יב), היה צריך להיות קידוש ה' נפלא לעיני כל ישראל וזה לא יצא מהכוח אל הפועל.
על כל פנים למדנו שהמגמה היא לעבוד את ה' מתוך חפץ פנימי. עם החפץ הזה היה צריך להיכנס לארץ ישראל. אני חושב שזה עניינו של הדור שלנו. הדור הוא דור של אתגרים, איך מתרוממים למדרגה עליונה, איך מגיעים לדבקות עליונה, שהאמונה מתעצמת, כשרואים את ריבונו של עולם בכל המציאות. הקדושה שבטבע. הרב אומר כמה פעמים בספר אורות שצריך לראות את הקב"ה בכל מקום, לראות כל הזמן את טובו. אנחנו רואים עץ צומח, ריבונו של עולם מצמיח אותו, הוא מתנועע, הקב"ה מניע אותו. כל דבר שאנחנו רואים בעולם, זו יצירה אלוקית. כל דבר שאדם יוצר, הקב"ה נתן לו השכל ליצור את הדבר הזה. אין כאן מציאות שמסתירה את הקב"ה שעלינו להילחם אתה אלא צריך פשוט להסתכל נכון ויפה. אין בריאה בלי בורא, אין מציאות כזו, אין דבר שנברא בעולם בלי שמישהו יצר אותו. כל הבריאה היא יצירה אלוקית. מסתכלים על בני אדם, על המעשים, על ההתפתחות, על התקשורת, על כל החידושים, זה הכול ריבונו של עולם עושה, והכול לטובה.
אמרנו כמה פעמים: הקב"ה אמר: "אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח). אחר כך האדם הקשיב לעזר, נכשל, ואז הקב"ה אמר לו: מה עשית, והאדם ענה: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי" (שם ג, יב). אני נתתי לך עזר, ואתה השתמשת בעזר נגדי?! כל דבר שמתפתח הוא לטובה. אעשה לו עזר כנגדו, אעשה לו תקשורת, אעשה לו טכנולוגיה, אעשה לו רשתות חברתיות, אעשה לו דברים טובים מועילים שאפשר לעבוד אתם את ה' באופן נפלא בכל החידושים שבעולם. והאדם אומר: עשית לי גירוי פיתוי... עשיתי לך פיתוי? עשיתי לך עזר! צריכים לראות את ריבונו של עולם בכל המציאות, כשאדם חי את המציאות הזו, רואה את ריבונו של עולם, אין לו צורך באופן מלאכותי לומר שיש משהו פנימי בכל נברא, אלא הוא פשוט רואה את זה, רק צריך להוציא את הדברים מהכוח אל הפועל. כמו שמדברים עם בן אדם, לא מדברים עם העור שלו ולא עם הבשר והעצמות שלו, שזה מה שרואים, הלבושים, אלא מדברים עם הנשמה הפנימית שלו, יש לו כוח חיים, אף על פי שלא רואים את מה שמדברים אליו, כך צריך לראות את כל הבריאה. בכל בריאה יש נשמה, כל בריאה זו יצירה אלוקית. כל מה שקורה בעולם, הכול עשה ריבונו של עולם, הכול זה גילויים שלו, הכול אלו הופעות שלו. ברגע שהוא יסלק את ההארה שיש בהם, הם לא שווים, הם כלום, לא שכל ולא חכמה, שום דבר. זה האתגר שלנו.
אם נסתכל כך נהיה מלאי אמונה וביטחון. הגילויים של הקב"ה כל כך נפלאים, הבריאה כל כך עצומה, השמים מספרים כבוד קל ומעשי ידיו מגיד הרקיע, יום ליום, כל המציאות מדברת אלינו את דבר ה'. כשאדם חי באופן כזה הוא מלא ערכים, מלא דבקות בריבונו של עולם, הוא מלא שמחה ויכול לשיר כל היום כמו שאמר רבי יוחנן: הלוואי יתפלל אדם כל היום כולו (ברכות כא ע"א). לכאורה אפשר לשאול, כיצד אפשר להתפלל כל היום?,לחזור עוד פעם ועוד פעם על אותם מלים? אלא כשמסתכלים באופן עמוק בכל גודל המציאות אי אפשר להפסיק את השירה הזו. אם אדם מסתכל באופן עמוק, אז הוא אומר "אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו... אין אנחנו מספיקים", לא במובן שאי אפשר טכנית, אלא אנחנו לא מצליחים לבטא את הרצון שלנו. אנחנו כל כך רוצים לבטא עוד ועוד, ואין זמן במשך היום לבטא את זה, כל הזמן יש הופעות אלוקיות, כל העולם מלא גדולה אלוקית. זה מה שאני חושב שהרב מתכוון כשמזכיר את הקדושה שבטבע. לראות בטבע את הקב"ה, לראות אותו בכל מקום. אין מלחמה בין הטבע ובין הקב"ה, כי הטבע הוא גילוי של הקב"ה. זה האתגר של הדור שלנו. כמובן שבמבט כזה אין אפשרות בכלל שהאדם יסור ממקום הקדושה למקומות אחרים.
עבודת ה' צריכה להיות אצלנו בריבוי אור, להרבות אמונה, להרבות קדושה, וממילא הדברים האחרים לא נמצאים בכלל. מסלקים את ההתמודדות. במקום להילחם מול הרע, צריך להתרומם וממילא הוא יעלם. להילחם עם החושך לא על ידי מקלות, אלא על ידי הוספת אור. זו ההדרכה שהיא היותר אמתית ונכונה. אם נלחמים כל הזמן עם הרע, עושים את מה שהוא בעצם מעוניין ב, אבל אם אדם מתרומם אל הטוב, אל הקודש, מתמלא באמונה, ממילא הרע מסתלק.
הפרשה שלנו מתחילה את ההקדמות לכיבוש ארץ ישראל ועבר הירדן, מתחיל התהליך. ומה שקורה כאן זה קשור עם התהליך הזה. אחרית כראשית. כמו שאמרנו, לחוסר המים הייתה מטרה, זה לא שכיוון שאין מים צריך להוציא מהסלע, אלא הייתה צריכה להיות בעיה של מים כדי שיהיה הנס הגדול הזה, כדי שיהיה הלימוד הגדול הזה, כדי שישראל יתרוממו למדרגה חדשה. הנה, הולכים לכבוש את עבר הירדן, הולכים להיכנס לארץ ישראל. בארץ ישראל צריכה להיות עבודה של רוממות, עובדים את ה' לא בכוח, לא בהתגברות על היצר הרע, אלא בחשק ורצון פנימי.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא חקת

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il