שירת הבאר | הרב דוד דב לבנון | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
חקת

קטגוריה משנית

8 דק' קריאה

פרשת חוקת מהווה התחלה חדשה שעוסקת בדור באי הארץ, ובתחילתה נאמר (פרק כ פסוק א):
"וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם:"
רש"י : "כל העדה - עדה השלמה, שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים ".
סוד פרה אדומה בתחיית המתים
לפי זה אפשר להסביר את מיקומה של פרשת פרה אדומה כאן, לכאורה מיקומה היה צריך להיות בתחילת ספר במדבר שבו מסופר על פסח שקיימו במדבר בשנה השנייה ליציאת מצרים ואז בפעם הראשונה נשחטה פרה אדומה וטהרו לפני הקרבת הפסח. ואנו בפרשתנו עומדים לאחר ארבעים שנה במדבר, ומה עושה פרשת פרה אדומה כאן באמצע אירועי פרשת קרח וחוקת?
אלא שעתה תמו מתי מדבר יוצאי מצרים 1 , ודור חדש עומד לפני כניסה לארץ, והורגש צורך בטהרת פרה אדומה.
ויש בכך עומק נוסף שפותח צוהר להבין סוד פרה אדומה. נראה שהסוד הגדול של פרה אדומה הוא להבין איך אפשר להיטהר מטומאת מת, שהוא אבי אבות הטומאה 2 , הסתלקות נפש מותירה אותנו חסרים בחיסרון שלא יוכל להימנות, ולכן הנוגע במת נפגש עם הקושי הזה ונטמא בטומאה חמורה, ואיך יוכל להיטהר מאבלות על מי שהלך ולא ישוב עד תחיית המתים? נראה שהתשובה לכך בהתבוננות במיתת מרים ואהרן שבפרשתנו, והקושי הגדול של ישראל להיפרד משלושת הפרנסים הגדולים שקמו להם עם היותם לעם, שהסתלקותם השאירה רושם מידי, עם מיתת מרים הסתלקה הבאר, וידעו כולם שהבאר בזכות מרים, אולם הבאר חזרה בזכות משה ואהרן, שככל הנראה הצליחו להחיות את רוחה של מרים, וכך החזירו את הבאר, ואח"כ עם מיתת אהרן הסתלקו ענני הכבוד וידעו כולם שהם בזכות אהרן, אולם ענני הכבוד חזרו בזכות משה שהחיה את רוחו של אהרן וכך החזיר את ענני הכבוד. ע"י שאנו מחיים את דמותם בתוכנו, אנו זוכים למעין תחיית המתים, וכך נטהרים מטומאת מת, ובזה טמון סוד הטהרה של פרה אדומה, וכמה סמלי הדבר ששורפים את הפרה האדומה שמסמלת את אודם דם החיים עד שנשאר אפר מכל זה בחינת מיתה, ואז לוקחים את האפר ומשליכים לתוך מים חיים, וכך כביכול מחיים מחדש את מה שאבד.
מה בין שירת הבאר לשירת הים?
את שירת הים שר משה עם בני ישראל (שמות פרק טו פסוק א): "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'". לפי חז"ל ישראל רק חזרו אחרי משה ראשי פרקים או כקטן שחוזר מילה במילה אחרי המקריא.
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ל עמוד ב
"ת"ר, בו ביום דרש רבי עקיבא: בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה, וכיצד אמרו שירה? כגדול המקרא את הלל והן עונין אחריו ראשי פרקים, משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה', משה אמר כי גאה גאה והן אומרים אשירה לה'; רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: כקטן המקרא את הלל והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר, משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה', משה אמר כי גאה גאה והן אומרים כי גאה גאה; רבי נחמיה אומר: כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת, שהוא פותח תחילה והן עונין אחריו".
לעומת זאת את שירת הבאר שרו ישראל בעצמם (במדבר פרק כא פסוק יז): "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ". הנה לנו הוכחה שמדובר בדור חדש שכבר בגר ולאחר ארבעים שנה עמד על דעת רבו, ויכול בעצמו לומר שירה, ומשה רבינו אינו נזכר בשירה זו להדגיש שישראל הם השרים מכוחם ולא מכוחו.
דבר אל הסלע תורה ותפילה שייתן מימיו
חז"ל הסבירו מדוע משה לא נזכר בשירה זו, במדבר רבה (וילנא) פרשה יט סימן כו:
"אז ישיר ישראל מפני מה לא נזכר משה שם מפני שנענש ע"י המים ואין אדם מקלס לאיספקלטור (לתלין) שלו ולמה שמו של הקדוש ברוך הוא לא נזכר בה משל לשלטון שעשה סעודה למלך אמר המלך אוהבי שם אמרו לו לאו אמר אף אני איני הולך לשם אף כך אמר הקדוש ברוך הוא הואיל ומשה אינו נזכר שם אף אני איני נזכר שם".
נראה שיש בכך עומק נוסף, משה רבינו נצטווה לדבר אל הסלע ויוציא מימיו, וצריך להבין מה המשמעות של הדבור אל הסלע הרי הוא אינו שומע ואינו מבין, והאם הנס הבא ע"י הכאה קטן מן הנס שע"י דבור? המדרש להלן אומר שהדבור יש בו דרך חינוכית שעל ידה זוכים למים, וכך מבאר מדוע בפעם הראשונה בתחילת ארבעים שנה משה נצטווה להכות את הסלע:
ילקוט שמעוני תורה פרשת חקת רמז תשסג
"ודברתם אל הסלע [כ, ח], והכיתם לא נאמר, א"ל כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדו כיון שהגדיל בדבור הוא מיסרו, כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה כשהיה סלע זה קטן הכית אותו שנאמר והכית בצור אבל עכשיו ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים מן הסלע ".
הנצי"ב מסביר שהדבור הוא תפילה על המים, כמו תפילה לגשם שיבוא, כפי שיעשו כשיכנסו לארץ (העמק דבר במדבר פרק כ פסוק ח – ט):
"ועתה כשנפסק הסלע מליתן מים לא היה משום שכלה הליכות הנס, כמו שהבינו העם שזהו שלא בתורת עונש אלא כדי להרגילם לטבע, אבל באמת היה הסבה כמו שעוצר הקדוש ברוך הוא מי מטר בשביל עון הדור, וידוע מנהג ישראל בעת עצירת גשמים מתאספים ברבים למקום אחד, אף שלא בבית המקדש מקום קרבנות וגלוי שכינה, וראש העם אומר דברים כבושים ואחר כך מתפללים בצבור כמבואר במסכת תענית, ורצה הקדוש ברוך הוא אשר משה ואהרן ילמדו את העם היאך יעשו לדורות בארץ ישראל, ויאמינו שגם בלי כח ועוז של משה אפשר לפעול בתפלת רבים, על כן צוה ה' להקהל עדה אל הסלע, ושם היה השכינה באותה שעה, ושמה יגיד משה ואהרן דבר הלכה ומוסר, וגם דבר הלכה מועיל לתפלה כדאיתא בתענית [י' א'] והיחידים חוזרים ומתענין מאן נינהו יחידים צורבא מרבנן, ובמסכת עבודה זרה דף ג' איתא הלומד תורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי, ומפרש המקרא תועלת אותו חסד תפלה לאל חיי, שהתפלה מקובלת, והיה הרצון שידברו משה ואהרן דבר הלכה ותוכחה ואחר כך יתפללו בצבור לצד הסלע, ובזה ונתן מימיו".
משה לא האמין בישראל
ולפי זה החטא של משה רבינו היה שלא האמין שישראל מסוגלים להאמין בכוח התפילה להוציא מים מסלע, וכך עולה מתלמוד בבלי מסכת שבת דף צז עמוד א:
"והן לא יאמינו לי וגו', וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל. אמר לו: הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין. הן מאמינים - דכתיב ויאמן העם, בני מאמינים והאמין בה'. אתה אין סופך להאמין - שנאמר יען לא האמנתם בי וגו'".
היינו שמשה סופו לא להאמין בישראל שהם מאמינים בני מאמינים, ולכן השתמש בהכאה בסלע להוציא מים, והם הרגישו שהמים יצאו לא מכוחם אלא מכוחו של משה.
נראה להסביר את מהלך האירועים האמורים בתורה על פי רש"י (פרק כ פסוק י – יא):
וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם: וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם:
רש"י : "המן הסלע הזה נוציא - לפי שלא היו מכירין אותו,ת לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים, כשנסתלק הבאר, והיו ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים, פעמים - לפי שבראשונה לא הוציא אלא טיפין, לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע, והמה דברו אל סלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכות כבראשונה, שנאמר (שמות יז, ו) והכית בצור, ונזדמן להם אותו סלע והכהו".
מה המשמעות הסמלית בכך שהסלע התחבאה בין הסלעים? נראה שהסלע המיוחדת הייתה הבאר של מרים, וכיון שמרים לא הייתה נוכחת שם להשפיע אמונה כדרכה, הסלע הזה הסתתר מעיני ישראל, והם הקניטו את משה שיוציא להם מים מסלע אחר, כאילו אינם צריכים את השפעתה של מרים, ואז משה הכה סלע אחר כדי להוציא מים לפי דרכו, ואז התגלתה הסלע המיוחדת של מרים, וזה בגלל שנשבר לבם ונזכרו במרים שהאמינה בהם, וכיון שנזכרו במרים חזרה והתגלתה האבן שלה ונתנה מימיה.
כיון שמשה ואהרן לא הצליחו להעלות את ישראל למדרגה של אמונה בה', (הנצרכת להם בכניסתם לארץ ישראל כפי שהסביר הנצי"ב), ולפיכך נגזר על משה ואהרן למות במדבר, ולאפשר לישראל להוכיח את עצמם שהם מאמינים. ונראה שעתה ששרו את שירת הבאר הוכיחו שהם יכולים לדבר אל הסלע "עלי באר ענו לה", היא נותנת את מימיה 3 .
הבאר מגלה ניסים בארץ ישראל
הבאר נתנה את מימיה ע"י דבור של תורה ותפילה של אמונה בה', ומימיה של הבאר הפיקו אמונה והיא גלתה להם את הניסים שנעשו להם בארץ ישראל שנהרגו אויביהם. במדבר רבה (וילנא) פרשה יט סימן כה:
"אז ישיר ישראל את השירה הזאת, השירה הזאת נאמרה בסוף מ' שנה והבאר נתנה להם מתחלת ארבעים ומה ראה ליכתב כאן הענין הזה נדרש למעלה הימנו על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב שעשה להם הקדוש ברוך הוא אותות ונסים בנחלי ארנון כנסים שעשה להם בים סוף ומה הם נסים של נחלי ארנון? אדם עומד על הר זה ומדבר עם חברו בהר הזה והוא רחוק ממנו ז' מילין והדרך יורד לתוך הנחל ועולה ודרכן של ישראל לעבור בתוך הנחל נתכנסו כל האומות לשם אוכלוסין שאין להם סוף ישבו מקצתן בתוך הנחל והנחל מלמעלן עשוי מערות וכנגד המערות הר שכנגדו עשוי סלעים סלעים כגון שדים שנא' ואשד הנחלים נכנסו האוכלסין לתוך המערות ואמרו כשירדו ישראל לתוך הנחל אלו עומדין לפניהם שבתוך הנחל ואלו למעלה מן המערות ונהרוג את כולם כיון שהגיעו ישראל לאותו מקום לא הצריכן לירד למטה מן הנחל אלא רמז להרים ונכנסו שדים של הר זה לתוך מערות ומתו כולם והקיפו ההרים ראשיהם זה לזה ונעשו דרך כבושה ולא נודע אי זה הר נסמך לחבירו ואותו נחל מפסיק בין תחומי ארץ ישראל לתחומי ארץ מואב שנא' כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי הר שבארץ מואב לא נזדעזע שבו המערות וההר מארץ ישראל נזדעזע שבו הסלעים כמין שדים ונסמך להר שכנגדו ומפני מה נזדעזע מפני שהוא מארץ ישראל משל לשפחה שראתה בן אדוניה בא אצלה קפצה וקדמה אותו וקבלתו נכנסו הסלעים לתוך המערות ורצצו כל אותן גבורין והבאר ירדה לתוך הנחל ומתגברת שם ואבדה כל האוכלסין כדרך שאבד אותן הים".
המדרש מלמד אותנו אהבת הארץ לבניה הבאים בשעריה, וכך מסביר את הזעזוע שנזדעזעו הרי ארץ ישראל לקבל את בני ישראל לתוכה, מאהבת ישראל שמחה הארץ לקראתם ומזה נהרגו אויבי ישראל שבקשו להורגם. וכפי שלמדונו חז"ל שארץ ישראל שומרת אמונים לבני ישראל ומצפה שישובו בניה לתוכה, ולא נותנת את יבולה, וכשחוזרים לארץ ישראל היא נותנת פירותיה ואין לך קץ מגולה מזה, כך ארץ ישראל אוכלת יושביה הכנענים כדי שהכין מקום לישראל בתוכה.
הבאר רומזת לתורה שבעל פה
הבאר הנובעת מלמטה רומזת לתורה שבעל פה. וכך נראה ממדרשי חז"ל 4 :
תלמוד בבלי מסכת נדרים דף נה עמוד א:
"מאי דכתיב: וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות? א"ל: כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל - תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר: וממדבר מתנה, וכיון שניתנה לו במתנה נחלו אל, שנאמר: וממתנה נחליאל, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה, שנאמר: ומנחליאל במות, ואם הגביה עצמו - הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר: ומבמות הגיא, ולא עוד, אלא ששוקעין אותו בקרקע, שנאמר: ונשקפה על פני הישימון, ואם חוזר בו - הקדוש ברוך הוא מגביהו".
כפי שאנו רואים מהגמ' הנ"ל מדובר על תורה שניתנת לאדם במתנה אחרי שלומד ומתייגע בה עד שעושה עצמו כמדבר מתוך ביטול עצמי, ומודגש שגם לאחר שנעשה תלמיד חכם ומכובד שלא יתגאה, וידע שהכל נתן לו מלמעלה, וזה נחוץ בתורה שבעל פה שאדם משיג בשכלו ותבונתו ולמרות זאת מאמין שהכל בסייעתא דשמיא.
וכך אנו לומדים מתוכן השירה שאינה מזכירה את משה רבינו בפירוש, אבל אין כמו השירה הזאת שרוחו של משה מורגשת בה, ונלך בעקבותיו של רש"י:
"באר חפרוה - זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים משה ואהרן : במשענותם - במטה : (כ) ומבמות הגיא אשר בשדה מואב - כי שם מת משה ושם בטלה הבאר . במחקק - על פי משה שנקרא מחוקק , שנאמר (דברים לג, כא) כי שם חלקת מחוקק ספון".
כל חידושי התורה שלנו, ושל "כל מה שתלמיד ותיק שעתיד לחדש נאמר למשה בסיני", וכדי להרגיש כך יסגל לעצמו את מידת הענווה.
לסיכום שירת הבאר "עלי באר ענו לה" היא התפילה והתורה הנאמרים כדי לזכות למים בארץ ישראל, והיא גם תפילה שהקב"ה יראנו נפלאות במלחמה נגד אויבנו איך ארץ ישראל מזדעזעת ומתרגשת לקבל בניה בתוכה. והיא גם תפילה לשאיבת חוכמת התורה מבארה של ארץ ישראל.

^ 1.ראיתי מובא בשם הרב יוסף דוב סולוביציק זצ"ל שפרה אדומה מופיעה כאן לאחר שמתו בפרשת קרח הבלועים והשרופים והניגפים, אולם נראה לי שמה שפירשתי הוא פתיחה לפרשת חוקת לאחר שמתו מתי מדבר ומתחילה התחלה חדשה עם דור באי הארץ.
^ 2.במדבר רבה (וילנא) פרשה יט סימן ד: "אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי על כל דבר ודבר שהיה אומר הקדוש ברוך הוא למשה אומר לו טומאתו וטהרתו כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים אמר לו משה רבש"ע אם נטמא זה במה תהא טהרתו לא השיבו באותה שעה נתכרכמו פניו של משה כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה אמר לו הקדוש ברוך הוא באותה שעה שאמרתי לך אמור אל הכהנים ואמרת לי אם נטמא במה תהא טהרתו לא השבתיך זו טהרתו ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת", הרי לנו שמשה התקשה בטהרת טומאת מת.
^ 3.וכמה יפים דברי רשב"ם (פרק כא פסוק יד) שישראל המתינו ולא אמרו שירה על הבאר מיד "כי מתחלה לא אמרו שירה עליו לפי שאז נענשו עליה משה ואהרן", וכדי שלא לפגוע בהם.
^ 4.האריך בזה הנצי"ב בהעמק דבר.

חקת