ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך וישלח

גליון 196

מדוע לא אוכלים את גיד הנשה?

הרב רוני פרינץכסלו תשע"ט
100
לחץ להקדשת שיעור זה
לכאורה התשובה מפורשת בכתוב, שחור על גבי לבן: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר בכף הירך עד היום הזה, כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה". משום מעשה שהיה עם יעקב אבינו בהאבקו עם המלאך, לקה יעקב בגיד הנשה, וכאות וכזכר לכך, אנו צאצאיו לא אוכלים את המקבילה של אותו גיד בבהמה.
אלא שהרמב"ם בפירושו למשנה (חולין פרק גיד הנשה) מצביע על עקרון יסודי בהבנת תוקפן של מצוות התורה:
"ושים לבך לכלל הגדול הזה המובא במשנה זו והוא אמרם: 'מסיני נאסר', והוא, שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום אין אנו עושים זאת אלא מפני צווי ה' על ידי משה, לא מפני שה' צוה בכך לנביאים שקדמוהו. דוגמא לכך, אין אנו אוכלים אבר מן החי לא מפני שה' אסר על בני נח אבר מן החי, אלא מפני שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שנצטווה בסיני שישאר אבר מן החי אסור. וכן אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' צונו על ידי משה להמול כמו שמל אברהם עליו השלום, וכן גיד הנשה אין אנו נמשכים בו אחרי אסור יעקב אבינו אלא צווי משה רבינו".
כלומר לדעת רבנו, איסור גדי הנשה לא מבוסס על מאבקו של יעקב עם המלאך. תוקף המצווה הוא מסיני, בתורת משה. אילולי משה רבנו נתן לנו תורה בסיני, יתכן ואף היינו אוכלים את גיד הנשה, עד עצם היום הזה.
כמה מפתיע הדבר, שבספר מורה נבוכים (ג.מח), בחלק הדן בטעמי המצוות, כותב הרמב"ם כך:
"אבל טעם גיד הנשה הרי מפורש בכתוב...". הפלא ופלא. וכי "שכח" רבנו מה שכתב בפירוש המשנה?
אלא שיש הבדל בין הדברים. כאשר לא אכלו בני יעקב את גיד הנשה, האיסור שנהגו בעצמם היה חלק מהמוסר שנבע מתוכם, מנפשם האצילית. זהו מוסר טבעי-קדוש שמבוסס על נפשו של האדם ועל הזמן והמקום בו הוא נוצר.
לעומת זאת מתן תורה אינו נוגע לקדושת היחיד והמוסר הטבעי שבקרבו. הוא נוגע לדורות, לתיקון עולם, ולפתוח את האדם לשבילים שמעל לנפשו ולמוסרו האנושי. איסור גיד הנשה בסיני הוא בדבר ה', בנבואה ביד משה. ולמרות שמדובר באותו איסור ממש בפועל, זה כבר משהו אחר לגמרי.
ומה לגבי, המוסר האנושי? אל דאגה. גם הוא בכלל רצון ה'. אך לצוות עליו, להגדיר אותו כחוק, חוזר ומכניס אותו בכלל מצוות ה', בכלל התורה מסיני. על כן המוסר האנושי הוא פנימי, בסוד הדעת. לכן סידר אותו הרמב"ם בחטיבת ההלכות שהם בעצם הנהגות והדרכות - בפרק הפותח של "הלכות דעות": "ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד. וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות. יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה האחרון ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון. וזהו לפנים משורת הדין. ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנא' והלכת בדרכיו".

הציווי הוא המידה הבינונית, אבל החסיד יודע לכוון לפי הזמן ולפי המקום את קו היושר. ועל זה אמר הרמב"ם: תכלית האדם שיהיה טוב-במצוות וישר – במידות ומוסר.
עוד בנושא וישלח
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il