ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ו - מהלכות מדינה חלק א' ;">

דף הבית בית מדרש ציבור וחברה מדינת וממשלת ישראל Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה

ו - מהלכות מדינה חלק א'


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

א - דינא דמלכותא
אחד הכללים היסודיים בדיני ממונות ומשפטים, הוא הכלל 'דינא דמלכותא דינא', כלומר דין המלכות הוא דין, וחייב אדם לשמור ולקיים את דיני המלכות, בין חוקים הקשורים למס הכנסה ולמכס, ובין חוקים הנוגעים לתקנת הציבור כחוקי תנועה וכדומה. לדעת רוב הפוסקים, המעלים מס או גונב את המכס עובר באיסור תורה.

כמה הסברים נאמרו לזה. האחד, שתושבי המדינה מקבלים על עצמם את המלכות ומוחלים לה על חלק מזכויותיהם, ומסכימים לזה שהמלכות תקבע חוקים ותנהל את סדרי החיים הציבוריים. ואמנם הרבה מאוד אזרחים מתלוננים תמיד, על גובה המס או על חוקים מסוימים, אולם בכל אופן, כל זמן שהם אינם מורדים באופן גלוי ומפילים את השלטון, הרי שהם מודים ומסכימים שעדיף להם המצב הנוכחי של שלטון המלכות על פני התוהו ובוהו שעלול לשרור בלעדיה, ובכך הם מעניקים למלכות את הזכות לקבוע חוקים ולגבות מיסים.

עוד הסבר נזכר, שבעצם, הקרקע של כל המדינה שייכת למלכות מדין כיבוש, שהרי המלכות על ידי כוחה הצבאי והכלכלי שומרת על המדינה, נמצא אם כן שכל קרקעות המדינה שייכות למלכות, ולכן כל מי שמתגורר באותה מדינה, חייב לשמוע בקולו של בעל הבית, דהיינו המלכות. ואע"פ שישנם בעלים פרטיים לכל חצר ובית, מכל מקום הבעלות שלהם נשענת על הבעלות של כלל המלכות. שאם לא היתה אותה המלכות, מי יודע אם אותה החצר ואותו הבית היה נשאר בידיהם.

ולגבי ממשלה נבחרת, ברור שיש לה לפחות את אותו הכוח שיש למלכות. כי לגבי ממשלה, ההסכמה הציבורית לשלטונה הרבה יותר רחבה, שהרי הציבור בחר את הממשלה באופן ישיר, ובכך קיבל על עצמו את ההחלטות שאותה ממשלה תחליט. ואף אותו מיעוט שאינו מיוצג בממשלה, הסכים לקבל על עצמו את החלטת הרוב. ואם יבוא אדם ויאמר, אני לא מסכים לשיטת הדמוקרטיה, מכל מקום ודאי שלא יגרע כוחה של הממשלה מכוחו של כל מלך ומלך שהיה שולט על עמו בכוח חרבות חייליו, שאף לגביו אמרו: 'דינא דמלכותא דינא'. אם כן לסיכום, ישנו איסור להעלים מס או להבריח את המכס, וכל מי שעובר ומעלים מיסיו, עובר על איסור תורה. וכך נפסק בשולחן-ערוך (חו"מ שסט ו).

ב - גדרי דינא דמלכותא
לגבי הכלל 'דינא דמלכותא דינא', דייקו חכמי הראשונים, שדווקא דין המלכות הוא דין, אבל לא דין המלך. כלומר אם יקום מלך ויגזור גזירות הנוגדות את ההגיון והמוסר המקובל, הרי שלגזירות אלו אין תוקף. רק לתקנות וחוקים המקובלים בדרך כלל בשאר המלכויות יש תוקף.

כדי להבהיר הדבר, אצטט את לשונו של אחד הראשונים, בעל ה'נימוקי-יוסף', בפירושו למסכת בבא-בתרא (נד, ב) "והסכימו כל בעלי הוראה, שמזה שאמרו דינא דמלכותא, משמע שלא אמרו אלא בדברים שהם חוקי המלכים, שלכל המלכים יש חוקים ידועים, אבל מה ששר אנס נוטל בזרוע, אינו דין". גם הרמב"ן (שם) כתב, שלא אמרו 'דינא דמלכותא דינא' אלא לגבי דינים הידועים בכל המלכויות, שכל המלכים נוהגים כך. וכך כתב גם הריטב"א (על הרי"ף נדרים כח, א): שמה שהגמון אחד עושה לפי שעה הן על יחיד או על רבים, או שגוזר גזירה חדשה שלא היתה נהוגה בימי האבות, אין זה דין אלא חמסנות וגזל.

מכל זה נלמד, שאין למלכות או לממשלה לקבוע חוקים שאינם מקובלים בכל המלכויות, ובכלל זה שהחוקים צריכים להיות חוקים שאין בהם הפליה או קיפוח של אדם מסוים או קבוצה. וכבר היו מקרים בתולדות ישראל, שנחקקו חוקים מיוחדים המפלים את היהודים לרעה, וגדולי ישראל פסקו שלחוקים אלה אין תוקף של 'דינא דמלכותא'. והטעם לזה, שהעם קיבל על עצמו את המלכות או את הממשלה, על מנת שתמשול בהגינות, כפי שמקובל ונהוג בעולם, ואין לה סמכות לחרוג מכך, ואם חרגה - אין דינה דין (עיין ציץ אליעזר טז, מט).

ומכל מקום כל זה דווקא בעוול מובהק, שאי הצדק שבו נוקב עד תשתית המלוכה או הממשלה. אבל שחיתויות והפליות רגילות, שמצויות בכל שלטון כמעט, אינן מבטלות את הכלל 'דינא דמלכותא דינא'. שאם כל שחיתות תבטל כלל זה, לא יהיה מקום בעולם שיחול בו הכלל 'דינא דמלכותא דינא'.

ג - דינא דמלכותא בארץ ישראל

שאלה מרכזית ישנה, על איזה מלכות נאמר הכלל 'דינא דמלכותא דינא', האם על כל מלכות, בין מלכות בחוץ לארץ בין בארץ, בין של יהודים בין של גויים, או שרק לגבי מלכויות שבחוץ לארץ נאמר הכלל שדיניהם דין.

אכן נחלקו בשאלה זו גדולי הראשונים. לדעת הר"ן והרשב"א (בפירושם לנדרים כח, א), לא נאמר כלל זה אלא לגבי מלכות של גויים בחוץ-לארץ. מפני שיסוד הכוח של המלכות לחוקק חוקים, מבוסס על כך שהארץ שייכת למלך או למלכות מדין כיבוש, שרק בכוח צבא המלכות נשמרים גבולות המדינה. ולכן אדם שמעוניין להתגורר באותה המלכות, צריך לקבל על עצמו את חוקיה. ואם אינו מוכן לקבל את חוקיה, עליו לחפש מקום אחר. ואין הבדל בזה בין מלך לממשלה, ועל כן גם יהודי שמתגורר בארצות דמוקרטיות, חייב לשמור על חוקי המדינה, מפני ש'דינא דמלכותא דינא'. אבל כל זה יכול להיאמר רק לגבי חוץ-לארץ, ששם הארץ אכן יכולה להיות שייכת למלכות, אולם את ארץ ישראל נתן הקב"ה לעם ישראל, ואין לשום מלכות רשות לגרש יהודי ממנה, נמצא אם כן, שאין למלכות בעלות על האדמה, ולכן כל זמן שהיהודי לא קיבל על עצמו את אותה המלכות, אין לחוקיה תוקף לגביו.

אולם רוב הראשונים ובתוכם הרמב"ם חולקים על פירושם וסוברים שאין שום הבדל בין ארץ-ישראל לחוץ-לארץ, ובכל מקום שיש מלכות או ממשלה, דיניה וחוקיה מחייבים. והטעם לזה, שהיסוד של 'דינא דמלכותא דינא' אינו תלוי בבעלות על הקרקע, אלא הוא נשען על ההסכמה הציבורית למלכות, שבעצם זה שהציבור אינו מורד ומפיל את השלטון, הרי הוא מסכים לקבל על עצמו את כל החוקים שהוא מחוקק. ואם כן אין שום הבדל בין ארץ-ישראל לחוץ-לארץ, וגם בארץ-ישראל חוקי המלכות או הממשלה מחייבים, כל זמן שאינם מתנגשים באופן מפורש עם חוקי התורה. (גם הרשב"א בתשובותיו ח"ב קלד, פסק כן, ושלא כמו שכתב בפירושו לנדרים).

ואכן כך נפסק להלכה על פי רוב הפוסקים, שגם בארץ ישראל חל הכלל של 'דינא דמלכותא דינא', וכן פסק השולחן ערוך (חו"מ שסט, ו), וכך פסקו אחרוני זמנינו.

ולדעת החתם-סופר (חו"מ מד), אפילו הר"ן והרשב"א יודו שגם בארץ ישראל חייבים לשלם מיסים מטעם 'דינא דמלכותא דינא'. כי לדעת החתם-סופר, כל מה שאמרו שאין חייבים לשלם בארץ מיסים למלך הוא משום שלא ברשותו אנו גרים בארץ אלא ברשות הבורא, ולכן איננו צריכים לשלם לו מיסים. אבל כל זה נאמר דווקא לגבי מיסים שהמלך לוקח להנאתו הפרטית ולהחזקת ארמונו וחצרו וכבוד מלכותו, אבל כאשר הטלת המיסים נועדה למען אזרחי המדינה, כגון צורכי בטחון, חינוך, כבישים וכדומה, ודאי הוא שכולם חייבים לשלם. ומי שאינו משלם את מיסיו, לא רק שעובר על הדין של 'דינא דמלכותא דינא', אלא הוא אף גוזל את חלקו של הציבור (עיין ציץ אליעזר טז, מט, יחו"ד ה, סג).

ד - אין בכוח 'דינא דמלכותא' לבטל מצווה
הסייג המשמעותי ביותר שעומד בפני דין המלכות הוא, שכל דין או חוק הנוגד את חוקי התורה, אין לו תוקף מחייב. שכן נאמר ליהושע בן נון, שכמנהיג ישראל יש לו סמכות להורות הוראות, וכל איש אשר ימרה את פיו יענש ויומת, מכל מקום בהמשך הפסוק מסויגת סמכותו בביטוי "רק חזק ואמץ", שנאמר (יהושע א, טז-יח): "וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה וְאֶל כָּל אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ. כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ אֶל מֹשֶׁה כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ, רַק יִהְיֶה ה' אֱלוֹהֶיךָ עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם מֹשֶׁה. כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת רַק חֲזַק וֶאֱמָץ". כלומר תקנותיו של יהושע מחייבות בתנאי שיקיים את הפסוק (יהושע א, ז): "רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ". אבל אם יורה הוראות בניגוד לתורה, דבריו בטלים, ואין ליהודי לשמוע בקולו (סנהדרין מט, א). וכן פסק הרמב"ם (הלכות מלכים ג, ט) שאם גזר המלך לבטל מצווה, אין שומעים לו. משום שדבריו של הקב"ה קודמים לדבריו של המלך, שהמלך עצמו הוא עבד למלך מלכי המלכים הקב"ה.
ואם כך נאמר לגבי מלך כיהושע בן נון שנתמנה על ידי משה רבנו, גדול נביאי ישראל, והסנהדרין ועם ישראל קבלוהו עליהם, קל וחומר שכל מלך או ממשלה אינם יכולים להורות הוראות בניגוד למצוות התורה. ואם למשל תחוקק ממשלה כל שהיא חוק שיחייב חילול שבת, או אכילת מאכלים אסורים כדוגמת חזיר, או שתצווה לעקור יהודים מארצם ולבטל בכך את מצוות ישוב הארץ - על פי התורה לא יהיה שום תוקף לחוקים אלה, ועל כל ישראל תהיה מוטלת החובה להתנגד לביצועם.

ה - סמכות 'טובי העיר' לכנסת ולממשלה
עד כה דברנו על הכלל ההלכתי 'דינא דמלכותא דינא' הקובע שישנו תוקף הלכתי לכל מס או מכס שהמלכות מטילה על תושביה, עתה נוסיף, שתוקפם של המיסים במדינת ישראל, מחייב עוד יותר מאשר בשאר המדינות. וזאת משום שהממשלה נבחרה על ידי רוב הציבור, ואם כן יש לממשלת ישראל בנוסף לתוקף של מלכות גם תוקף של 'חבר-עיר'. 'חבר-עיר' הוא השם של המנהיגים שהיו נבחרים על ידי בני העיר או הקהילה, ובדרך כלל היו נקראים 'טובי-העיר' או 'טובי-הקהל'. וכתב הרא"ש בתשובותיו (כלל ו סימן יט): שפשוט שכל מה שטובי הקהל מסכימים לעשות, בכל תקנות הקהל שמתקנים על יחידים ועל רבים, שריר וקיים גם בלא קניין, וכל דבריהם ככתובים וכמסורים. ועוד כתב (שם סימן כז), שרשאים בני העיר להעניש ולקנוס את מי שעובר על תקנותיהם.

כמה הסברים נאמרו לגבי הלכה זו. מדברי המבי"ט בתשובותיו (ג, רכח) משמע שהתוקף ההלכתי של תקנות הקהל נובע מהמנהג, שמאחר שהציבור נוהג לנהל את ענייניו באופן של בחירת מנהיגים שהם מתקנים תקנות ומטילים מיסים וקנסות, אין אדם פרטי יכול לעבור על מנהגם, וחובתו למלא אחר תקנות הקהל. ועוד סברה ישנה, שבכל ענייני הציבור יש לקהל דין של שותפים, שהרי אם לא יתארגנו יחד בכל הנוגע לדברים הציבוריים, עלולים כולם להינזק, ולכן בעל כורחם נעשים כל בני העיר וכל בני המדינה שותפים וערבים זה לזה (מהר"ם שיק). ועוד, שיש לציבור זכות של 'חזקה', שכך נהגו מאז ומתמיד שהקהל מתערב מעט בענייניו של הפרט על ידי הטלת מיסים ומכס לצורכי הציבור. וכידוע, בכל דבר שיש לציבור חזקה בו, אין היחיד יכול לבטלה. כמו למשל שביל שעובר בחצרו של יחיד ובמשך זמן רב עברו בו רבים, נקבעה לגבי ההליכה בו חזקה, ואין בעל החצר יכול למנוע יותר את הרבים מלעבור בשביל שבחצרו. וכן גם לגבי מיסים, שיש חזקה שהציבור נוטל מס מכל יחיד.

לסיכום, ברור למעשה שישנו חיוב גמור לשלם מיסים כפי החוק, גם מן הצד של 'דינא דמלכותא דינא', וגם מהצד של תקנות הקהל (ציץ אליעזר טז, נ).

ו - קונה ומוכר ותשלומי מס
בהלכות הקודמות הזכרנו את דעות הפוסקים אודות החיוב לשלם מס, ולדעת רוב הפוסקים חיוב זה נחשב כתנאי שבממון שחיובו מן התורה.

ואם כן, כל אדם צריך לשלם את מיסיו. וטוב שיראה בזה חובה נעימה, שעל ידי תשלומיו הוא נעשה שותף בקליטת העלייה, בביצור הביטחון, ובכל מהלך בניינה של מדינת ישראל. ואמנם אין להתעלם מהחסרונות הרבים שעדיין קיימים אצל נבחרי הציבור, מכל מקום מאחר שהציבור בחר בהם, ויש להם תוקף של מלכות וטובי הקהל, מצווה על כל אחד לשלם את מיסיו.

ואמנם בנושא זה של תשלום מיסים הניסיון קשה, שכן פעמים רבות יצר תאוות הממון של האדם מעביר אותו על דעתו. למשל, קורה שאדם מגיע לחנות לקניית מוצר מסוים, וכשהוא שואל למחירו, עונה לו המוכר: בלי חשבונית חמש מאות שקלים, ועם חשבונית שש מאות. והניסיון קשה, שהרי לא קל לוותר על מאה שקל, ואף למוכר יש ניסיון קשה, הואיל והוא מעדיף למכור כמה שיותר בזול. אבל ההלכה קובעת שאסור לגנוב את המס, ולכן חובה על האדם לומר שהוא מעוניין לקנות עם חשבונית. אמנם במקרים מיוחדים, כמו מי שקונה אצל אחיו או אצל חבר קרוב מאוד, מותר לקנות בלא חשבונית, שכן אפשר היה שהמוכר ייתן את המוצר לאחיו במתנה, אלא שהאח המקבל רוצה לפצות אותו על מה ששילם ליצרן ועל טרחתו.

ועוד שאלה לעיתים מתעוררת, האם ישנה חובה על הקונה לדרוש חשבונית, ועל ידי כך לוודא שאכן המוכר ישלם מס על המכירה, או שזו חובתו האישית של המוכר, לשלם מס ולתת חשבונית, ואילו הקונה אינו מחויב לדרוש חשבונית ולמלא בזה תפקיד של שוטר או גובה מס.

למעשה, אין חובה על הקונה לדרוש חשבונית, ובזה שהוא קונה ללא קבלת חשבונית הוא אינו עובר על איסור, כפי שהיה עובר אילו היה אומר בפירוש למוכר שהוא רוצה לקנות בזול ללא חשבונית. אבל בכל אופן, יתכן שבזה שהוא אינו דורש את החשבונית הוא מסייע במידה מסוימת לדבר עבירה. ועוד שהמצווה "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז), כוללת גם את החובה להציל את החבר מהפסד ממוני, וכך כתב הרמב"ם (סה"מ רצ"ז). והציבור ככלל אינם גרועים מאדם יחידי, ולכן ראוי לבקש חשבונית בשעה שקונים, ועל ידי כך לדאוג שאכן המס ישולם, אבל אין זו חובה, כי אין הקונה יכול לדעת בוודאות אם המוכר גונב את המס, כי אולי הוא מתכוון אח"כ לדווח מעצמו על המכירה, ואולי מסיבות אחרות הוא פטור מתשלום (עיין שו"ת עשה לך רב ו, פ; ז, סג).

ז - המצווה להישפט בבית דין על פי התורה
ציוותה התורה (שמות כא, א): "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם", ופרשו חז"ל (גיטין פח, ב): לפניהם היינו דווקא לפני דייני ישראל, ולא לפני דייני גויים. ואפילו אם במקרה באותו עניין דייני הגויים פוסקים כתורה, מכל מקום אסור לילך לדון בפניהם, שנאמר (דברים א, יז): "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלוֹהִים הוּא", ודייני ישראל הסמוכים איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה פוסקים הלכה בשליחות אלוקית.

ואמנם, כשלוש מאות שנה לאחר חורבן בית המקדש השני - פסקה הסמיכה בישראל, שאין סומכים אלא בארץ ישראל (עיין לעיל א, ד), ומעמדם של הדיינים נשתנה. שעד אז היה לחכמי ישראל הסמוכים תוקף עצמי לשפוט את העם, ומשנפסקה הסמיכה שוב אין לחכמי ישראל סמכות עצמית. אך בכל זאת, אסור לדון אלא בפניהם, לפי שהם נחשבים שליחים של הדיינים שנסמכו בעבר, ומכוח שליחותם הם מורים הלכה בכל אותם הדינים השכיחים שאם לא ידונו בהם יגרם נזק.

האמת צריכה להיאמר, גם בתי המשפט שבמדינת ישראל נחשבים כ"ערכאות של גויים", הואיל ושיטת המשפט שלהם אינה על פי תורת ישראל. וגם עליהם חלים דברי הרמב"ם (הל' סנהדרין כו, ז): "כל הדן בדייני נוכרים ובערכאות שלהן, אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו". ואף ש"דינא דמלכותא דינא", כלומר מותר לשלטון המקובל לחוקק חוקים ולתקן תקנות, ואף בתי הדין הרבניים בבואם לפסוק הלכה צריכים להתחשב בחוקים אלו כמחייבים. מכל מקום ברור שאין לשום מלכות או שלטון תוקף לבטל באופן גורף את המצווה לדון בפני דייני ישראל בדין תורה. לפיכך כל סכסוך צריך להתברר בפני דיינים שדנים על פי התורה.

גם כאשר הנתבע מסרב להישפט בפני בית דין כשר, עדיין נשאר האיסור לילך ל'ערכאות' בתוקפו, עד אשר יבוא התובע לפני בית דין או רב שעוסק בדיני ממונות, והם יתנו לו רשות לילך ל'ערכאות' כדי להציל את ממונו. רק לאחר קבלת רשות יוכל לתובעו ב'ערכאות'. מפני שבאופן זה הוא אינו עובר על מצוות התורה לדון בפני דייני ישראל, שכן הלך ל'ערכאות' ברשות דייני ישראל (רמב"ם שם, ועיין בדיני ממונות לרב בצרי, ח"א שער י' פרק ה').


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il