ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך מקץ

מקץ שבת חנוכה התשע"ט מדברי הרב אליהו זצוק"ל

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצוק"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
מצרים – מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ
מפרשים רבים דנו מדוע נכלא יוסף לעוד שנתיים. ידועה היא הפרשנות כי משום שיוסף פנה אל שר המשקים ואמר לו "כי אם זכרתני" - נענש ו"הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים" (רש"י שם). ונחלקו עוד המפרשים, מדוע דווקא שנתיים וכן – מה היה רע בעצם הפנייה של יוסף לשר-המשקים.
חז"ל הסמיכו את מעשה זה של יוסף לפסוק בתהלים, בו אומר דוד: "אשרי הגבר אשר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ ולא פנה אל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב" (תהלים מ), ואמרו כי כל הבעיה במעשה של יוסף בפנייתו אל שר המשקים, היתה חוסר בטחונו בה', כי היה צריך לפנות אל ה' דוקא וכלל לא אל 'רְהָבִים', שבכללם הוא שר-המשקים, שכן מצרים נקראת 'רהב'.
המתבונן בדברי חז"ל רואה, שעיקר הבעיה היא לא בפנייה של יוסף למישהו שיציל אותו, שכן חובת האדם היא להשתדל על ההצלה וההצלחה שלו. אך יוסף לא פנה לסתם מישהו, הוא פנה אל "רְהָבִים".
מדוע הודבק למצרים הכינוי הזה? מה המשמעות שלו? אלא ש'רְהָבִים' - הם אנשים שמתרברבים ומתפארים בדברים של שקר. אנשים שמחונכים להיות "שָׂטֵי כָזָב". אז אפשר לפנות לאנשים כאלה ולבקש מהם טובה, ולא סתם טובה – אלא עוד לבקש מהם הצלה?
אחרי שאומרים חז"ל (במדרש רבה בראשית פט ג) כי על ידי שאמר יוסף לשר המשקים "זכרתני" "והזכרתני" - התווספו לו שתי שנים. אומר רבי יודן: "המון ריבי רברביה שהם שָׂטֵים אחרי כָזָב, אוי לו למי שהוא בוטח בהם". דרכם של המצרים לשוט אחרי הכזב, אוי למי שבוטח בהם. ומניין לנו שזו דרכם של המצרים? מפרעה שהיה מלכם, וידוע לנו שהיתה דרכו להבטיח ולדבר תחילה גבוהה גבוהה, אך לבסוף לא היה פורע אפילו מקצת הבטחותיו. אפילו בסוף הגלות, כשהוא נאלץ לשחרר את בני ישראל ממצרים – לא היה זה ברצונו האמיתי, אלא בכפיה של מכת-בכורות. ולא עוד, אלא אפילו אחרי ששלח אותם ממצרים ואף ביקש והתחנן "קומו צאו מתוך עמי", מיד אחר כך – מיהר לרדוף אחריהם (פרשת בשלח). למה? כי זאת תכונתו ודרך החינוך שלו. רברבנות.
מותר לאדם להשתדל, אבל בהגיון ושכל. לא כטובע הנאחז בקש. לא לסמוך על מצרים שרגילים לשקר כמו 'רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב', זה מנוגד למציאות. זה מנוגד לתכונתו של יוסף הצדיק ועל כן הוא נתן על מעשה זה את המחיר. הוא נענש, וכך נוספו לו עוד שנתיים בבית הכלא. שנה אחת – על שאמר "זכרתני", ושנה נוספת – על שאמר "והזכרתני". כאילו יש סיכוי כלשהו ששר-המשקים המצרי הזה, שהורגל כל חייו לנצל אנשים אחרים – יעשה משהו בשביל נער עברי פשוט. המציאות מראה שכך ממש גם קרה לבסוף – "ולא זָכַר שר-המשקים את יוסף וַישכָּחֵהוּ", לא רק שלא זכר – אלא אף התאמץ לשכוח.
כך היה מאז ומקדם ביחסינו עם המצרים, מימי משה ופרעה – עד ימינו אלה. כך אומר הנביא ישעיהו לחזקיהו המלך. "עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו". (מלכים ב פרק יח
כך היה אף בהסכמי שביתת הנשק לפני מלחמת יום כיפור, שסמכנו על המצרים שלא יקרבו נשק לגדות התעלה, ובסופו של דבר – הם קירבו לא רק 'נשק-קל', אלא אף טילים נגד מטוסים, ומה גם – שעשו זאת באותו היום בו חתמו על ההסכם הזה. בכל הפעמים שסמכנו על מילתם – נגבו מאתנו קורבנות רבים של טייסים ומטוסים, וכך ממש היה במלחמת יום הכיפורים עצמה.
גם היום מי שיסמוך על מילתם של המצרים, עובר על מה שאמר דוד המלך: "אשרי הגבר אשר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ ולא פנה אל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב". ויהי רצון שיתקיים בנו תחילתו של הפסוק: "אשרי הגבר אשר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ". אמן.

מסורת ישראל סבא
מקובל בידינו מגאון-ישראל הרה"ג ישראל אבוחצירא – הבבא סאלי זצוק"ל, שצריכים לעשות כל מה שביכולתנו לבטל את הגזירות. ומספר מרן הרב זצ"ל: "פעמים רבות ראיתי אותו מרבה בתפילה ובתעניות, בשעה שהיה רואה ויודע שנכתבה בשמים ח"ו גזירה על עם ישראל, ולא היה שוקט ולא נח – עד שהיה מבטל את הגזירה. ממש כמרדכי היהודי בשעתו, שידע כי הגזירה חתומה בשמים בטיט, ולפעמים היה בצום כמה ימים – כדי לבטל את הגזרות, והִרבה בתפילה ובתיקון-המעשים, הוא וכל ישראל, עד שהתבטלה הגזירה ויצאו ישראל לחיים טובים ולשלום (עיין אסתר רבה ז יג). וכאשר נלקח לבית עולמו, הספדתי אותו בלשון שאמר אלישע הנביא על אליהו הנביא – 'אבי אבי רֶכֶב ישראל וּפָרָשָיו' (מלכים ב, ב יב). ותרגם המתרגם 'דטב להון לישראל בצלותיה מרתיכין ופרשין', פירוש – טוב להם לישראל בתפילתו מרכב ופרשים".
צריכים אנו למצוא על מה באה כל צרה ולא לזרוק מיד את האחריות על ריבונו של עולם. אנחנו צריכים לקחת אחריות ולראות מה אנו יכולים אנו לתקן. ולא לנוח ולא לשקוט, בתפילות ובמעשים טובים – עד שתתבטל ותחלוף אותה צרה. ובעזרת ה' נעשה ונצליח!

מעלת ברכת הנרות
חכמי הסוד מביאים בספריהם, כי יש כוונות עצומות בסדר ברכות הדלקת נרות חנוכה. עם זאת, גם לפי הכוונה הפשוטה של פירוש המילים בלבד, מלאה ברכה זו בסודות רבים. הגמרא אומרת, שהברכה שיש לברך על הדלקת נרות חנוכה, היא "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר חנוכה". ושואלת הגמרא – היכן ציוונו? הרי אין מצוות חנוכה מן התורה?
הגמרא משיבה, שכשכתוב "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" וכן ,עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאלֻ". זה נחשב שהקב"ה ציווה אותנו. כך מסביר זאת הרמב"ם: "על מצוות שהן מדברי סופרים... מברך על הכל קודם עשייתן: 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות'. והיכן ציוונו? בתורה – שכתוב בה 'אשר יאמרו לך תעשה'. נמצא עניין הדברים כך הוא: אשר קידשנו במצוותיו – שציוה בהן לשמוע מאלו שציווּנו להדליק נר של חנוכה..." (הלכות ברכות פי"א ה"ג).
כשאנו מברכים את הנוסח 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו' – אנחנו בעצם מקיימים שתי מצוות, אחת – לשמוע לדברי חכמים, ושנייה – לשמוע לקדוש ברוך הוא, שציווה אותנו לשמוע בקול חכמים. כך שכל ברכה כזו נותנת לנו שכר עצום על שאנו מקיימים את המצווה ומברכים עליה.
בכלל צריכים אנו אף להבין, מדוע קבעו לנו חכמים בנוסח הברכה לומר – 'אשר קידשנו במצוותיו', ולא הסתפקו באמירה 'אשר קידשנו וציוונו'. מה זה 'מצוותיו'? אלא אומרים חז"ל, שהקב"ה מקיים מצוות,. אמנם 'אין לו דמות הגוף', ואין אנחנו יכולים לדמיין את זה חלילה, אבל יש מציאות כזו שכל מצווה שה' ציווה אותנו, גם הוא מקיים אותה – מניח תפילין, שומר שבת, מדליק נר חנוכה.
לכן אנו אומרים 'אשר קידשנו – במצוותיו' – במצוות שהוא עצמו מקיים. משמע שזו מדרגה גבוהה מאוד שאנו זוכים לקיים את המצוות שהקדוש-ברוך-הוא מקיים, שכך אנו מתדבקים בו ובמצוותיו המיוחסות לו!

חנוכה בשמחה – ובבגדים נאים
כתב הרב 'כף החיים' (תרעו, ח, בשם 'קב הישר'): "ויכוין היטב בברכת הדלקת הנרות ולאומרם מתוך שמחה, באשר המצוה היא חביבה בשעתה לזמן פעם אחת בשנה. ולכבוד המלאכים קדישין הבאים לבית בשביל מצוה זו – ידליק הנרות כשהוא בבגד העליון, כמו שהוא הולך לבית הכנסת".
וכן מורו ורבו בעל הבן איש חי כתב בספרו 'עטרת תפארת' (כו): "בראש חודש וחנוכה ופורים יש יתרון ומעלה בבחינת הנשים, לכן צריכים הם להחליף בגדיהם ולא ישארו בבגדי חול. גם אישה שיש לה תכשיטין של זהב תלבשם באלו הימים להורות על יתרון שיש באלו הימים בבחינה שלהם למעלה".
מעבר לכך שרבותינו ייחסו למעמד הדלקת נרות חנוכה, מעמד מיוחד של קיום מצות הבורא יתברך שמו, הם נתנו לו גם תוקף של הארה מיוחדת ששורה בו. הארה שמופיעה רק פעם בשנה. לכן הנשים, שההארה הזו מיוחסת אליהם יותר, צריכות להקפיד להתלבש יפה ולענוד תכשיטים במיוחד לכבוד ההדלקה כי 'הדלקה עושה מצווה' – ולכן היא העיקר.
והגברים, כמי שמקבילים את פני המלאכים הבאים להשתתף במצוה, גם עליהם להיזהר להתלבש כפי שהם מתלבשים שהולכים למשכנו של המלך, לבית הכנסת. כפי שהם מתלבשים לכבוד אירוע מכובד או לכבוד אורחים חשובים שבאים אליהם. כך שמי ששם כובע כשבאים אורחים חשובים לביתו – ישים כובע בהדלקת הנרות. וכך הדבר באם לובש מעילו או חולצה לבנה וכו' לכבוד אורחים. ובוודאי שלא יברך עם חולצה קרועה, נעלי-בית וכדומה. בכל מה שאנו עושים למען מצות הדלקת נרות חנוכה, אנו מראים כמה המצוה יקרה וחביבה לנו! כמה אנו מצפים לבואה. כמה אנו שמחים לקראתה. ויהי רצון, שבזכות זה נזכה ונראה באורה של מנורת בית-המקדש, במהרה בימינו, אמן.

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם ... ֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים"
פרשתנו מספרת שכשיעקב אבינו שלח את בניו למושל מצרים לשחרר את שמעון, למרות שהייתה זו שעת רעב שאין אוכל בארץ ישראל, אעפ"כ הוציא מפירות הארץ, ושלח מהם מעט למושל המדינה העשירה והגדולה. הוא ידע שלמעט הפירות הללו תהיה השפעה חיובית על המושל.
ניבא ולא ידע מה ניבא. כיוון שכאשר יוסף קיבל את המטעמים, הוא הריח את ריחה של ארץ ישראל, הוא הרגיש את הטעם של בית אבא והוא לא יכול להתאפק, לקח מהם ואכל בחדרו הפנימי. הוא הרגיש את פירות ארץ ישראל, ואז התקדמה שעת ההתגלות שלו לאחיו.
פירות ארץ ישראל חביבים במיוחד, שנעשו בהם המצוות התלויות בארץ, מצוות תרומה ומעשר, שמלמדות כי בתוך הפירות הללו מעורבת קדושת הארץ. לכן אם יש לאדם שני סוגי פירות, אחד של ארץ ישראל ואחד של חו"ל, יברך קודם על פירות של ארץ ישראל, שיש בהם מעלה יתירה, לפני שמברך על פירות חו"ל. ויהי רצון שיתקיימו בנו ובכל ישראל אחינו דברי הנביא ירמיהו (ב, ז): "וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ". אכי"ר

על פיו יחנו ועל פיו ייסע
פעם הפצירה הרבנית ברב, שהיא זקוקה לברכה. נסעו יחדיו מירושלים לנתיבות לאדמו"ר הבבא סאלי. הנסיעה הייתה באוטובוסים דרך רמלה עד נתיבות. כשהגיעו לביתו של הבבא סאלי, אמרו להם: "הרב מסתגר בחדרו מתחילת השבוע ואינו רואה פני איש. אי-אפשר להיכנס". הלך הרב להתפלל, והרבנית ישבה עם אשת הבבא סאלי. כששמע הבבא סאלי שחכם מרדכי בא, הורה להכניסו מייד, וסיפר לו שראה דין קשה בשמים, והוא מתאמץ מתחילת השבוע ברציפות, בתפילה, בתחנונים ובצום, לבטל את הדין. "עכשיו נתפלל ביחד". לאחר תפילתם, הורה הבבא סאלי, שיכינו מייד סעודה לשמחה גדולה על ביטול הגזירה, וישב בשמחה ובטוב לבב עם הרב, עד שהרב אמר לו שהוא צריך ללכת, כי האוטובוס האחרון מרמלה לירושלים עוד מעט יוצא. הבבא סאלי אמר לרב: "אל תדאג! לא תפסיד את האוטובוס". עובר לו הזמן, וקול הרינה ממשיך באוהלי צדיקים, עד שנפרדו לשלום. הרב והרבנית נסעו מייד לרמלה, ומצאו את האוטובוס עומד בתחנה. חלק מהנוסעים ישנים בפנים, חלק בחוץ, והנהג אובד עצות! האוטובוס התקלקל! ניגש אליו הרב ואמר לו: "אנחנו עולים לאוטובוס, תנסה להניע אותו שוב". הנהג ניסה להניע בייאוש, והנה האוטובוס התעורר לחיים והחל לנסוע! שאלו את הרב: "אתה אליהו הנביא?". "לא", השיבם הרב, "אני אליהו מרדכי".

אליהו מלאך הברית
בשבת קודש אחת בשנת התשנ"ו, הרב בדרכו לברית, והיה זה עונג ואושר אין קץ להתלוות לרב בשבתות קודש בהתהלכו ברחובות עיר לברית או לשמחה אחרת או לשיעור, פניו הקדושות מאירות באור יקרות מתוספת נשמה של שבת ועטוף הוא בטליתו בהוד והדר.
בלכתנו בדרך סיפר הרב: השבוע היה דבר מעניין. לפני שנים בא יהודי חשוך בנים לרבי מאיר אבוחצירא זיע"א, וביקש ממנו ברכה לזרע של קיימא. מאז עברו שנים ואין פרי בטן. היהודי בא שוב ושוב לבקש ברכה, עד שיום אחד אמרה לו אשתו שלא יחזור הביתה בלי הבטחה מפורשת שיזכו להיפקד ולהיוושע. בא היהודי לבבא מאיר, ישב על הארץ, בכה והתחנן, ורבי מאיר אומר: "אני יכול לברך, להתפלל, יהי רצון", והוא מתעקש שרוצה שהרב יבטיח! עד שלבסוף הבטיח לו רבי מאיר בן, וכן היה. לפקודת השנה נולד בן לשמחתם, ונסע האבא המאושר להזמין את בבא מאיר להיות סנדק בברית המילה בירושלים. בבא מאיר אמר לו: "אני זקן, אין לי כוח לבוא עד ירושלים, בירושלים נמצא הרב שלי, רב גדול וצדיק יותר ממני, חכם מרדכי אליהו, לך אליו, הוא יהיה הסנדק". הדבר לא כל כך מצא חן בעיני אותו אדם, והוא בא ודפק על דלת הרב ואמר לרב: בבא מאיר אמר לי שאם אני רוצה שמישהו אחר יהיה הסנדק, אז אני צריך לקבל ממך רשות. הרב הבין כמה הלה "מזמינו" להיות סנדק, ואמר לו שיעשה מה שרוצה.
הרבנית אמרה לרב: למה ויתרת כל כך מהר על סנדקאות? והשיב לה הרב: מי צריך כזאת הזמנה להיות סנדק? ה' ישלח לי אחר. לא עברה שעה, ודפיקות בדלת. הרב פותח, והעומד מולו (רבי סעדיה בן דוד) שואל: "אתה רבי מרדכי אליהו?" הרב השיב לו בחיוב, והמשיך האדם ואמר: "נולד לי בן, הלכתי לקבר אבי והתפללתי, ובא אלי אבי ואמר לי: לך לחכם מרדכי, הוא יהיה הסנדק! ובאתי להזמין את כבודו לברית". אמר הרב לרבנית: הנה, ה' שלח. בינתיים אותו תינוק ראשון שזכה לסנדק אחר, חלה מאוד מייד אחרי שבא בברית, ואושפז בבית חולים במצב קשה. במר נפשו נסע האב ישר לאשדוד, לרבי מאיר. כעומדו על מפתן ביתו אמר לו רבי מאיר: מי היה הסנדק?! גש מייד לבקש סליחה מחכם מרדכי, ותהיה ער ליד הילד כל הלילה ותתפלל ובע"ה יבריא. כמובן שהרב מחל ובירך במקום, וברוך ה' הילד הבריא. סיים הרב את הסיפור ואמר: השבוע, לאחר שלוש-עשרה שנים מאותן בריתות, הגיעו אלי שתי הזמנות לבר-מצווה של שני הילדים האלה, שניהם לאותו ערב, ואמרתי אלך קודם לזה שלא הזמין אותי להיות סנדק, "לכוף את יצרו עדיף", ורק אחר כך אלך לשני. והרבה הרבה יש ללמוד מסיפור זה.
ראוי לציין שקשרי הידידות והחיבה העמוקים והחמים היו לרב עם כל רבני משפחת אבוחצירא, והדברים ארוכים. וכדוגמה נזכיר את דברי הרב אלעזר אבוחצירא זצ"ל, שבמהלך השנה שלאחר פטירת הרב אמר לבנו שוב ושוב: "דע לך שעמוד התפילה של הדור הסתלק וצריך הרבה תפילה ורחמים". וחבל על דאבדין.
עוד בנושא מקץ

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il