ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דוד אל מול המרידות מתוך ביתו ;">

דף הבית ספריה אמונה בינה לעתים כרך א' Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ה

דוד אל מול המרידות מתוך ביתו

כרך א' שיעור ט"ו



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
אלעד גרוס ומשפחתו

מרד אבשלום
שתי מרידות פקדו את דוד מתוך ביתו בשנות מלכותו האחרונות. מרד אבשלום, שהוא המרד החמור, המסוכן והגדול שבהם, ומרד אדוניה. בתחילת מרד אבשלום אומר הפסוק: "ויהי מקץ ארבעים שנה" 1 , יש מי שאומר, שהמרד פרץ בשנת מלכותו האחרונה של דוד, ויש מי שאומר שהיה זה מקץ ארבעים שנה לאחר ששאלו להם ישראל מלך, כלומר, כולל שלוש שנות מלכותו של שאול, בשנת השלושים ושבע למלכות דוד. בכל אופן אלו שנות מלכותו האחרונות, לאחר שלכאורה הוא התבסס מאוד והצליח במלחמתו, כבש וייסד בירה חדשה, הביא את ארון ברית ה' לירושלים ובנה ממלכה. והנה מתוך ביתו, בניו, ובמיוחד אבשלום, יוצאים נגדו.

אבשלום מתחיל את פעולתו מנקמה אישית בתוך המשפחה. הוא נוקם באמנון, אחיו מאביו, אך מאם אחרת, שעינה את תמר אחותו. יכול להיות שבלבו של אבשלום על דוד שלא רצה להעניש את אמנון בעונש מוות, וחמל עליו. אולם זאת היתה הנהגתו של דוד, כי באותה מידה הוא נהג גם כלפי אבשלום, שהרי כאשר מרד אבשלום והיה קרוב לודאי שדוד מנצח בקרב עם אבשלום, ביקש שלא לפגוע בבנו ולא להרגו, למרות שדינו כדין מורד במלכות - דין מוות. לא זו בלבד, אלא שלדוד יש טענה חמורה כלפי יואב שהפר את פקודתו והרג את אבשלום. וזאת משום שדוד ביקש להשליט שלום גם בתוך ביתו וגם בתוך בית ישראל כולו. למרות שהיה איש מלחמות, נמנע מלהחריף את המתח שעדיין שרר בתוך בית ישראל ובתוך ביתו, בגלל טוענים שונים ורבים לכתר.

אבשלום היה כנראה המוצלח שבבנים, לפני שעלתה קרנו של שלמה. הוא היה יפה תואר, אדם שיודע להנהיג ולכבוש את לבם של האנשים. תחבולתו היתה לשבת בפתח בית המלך ולשמוע את טענתו של כל מי שהיה בא להישפט ולומר לו 'דברים נכוחים אתה אומר, אבל ספק גדול אם תזכה לדין אמת, כי אולי המלך לא דן נכון' 2 . היו בדבריו פנים לכאן ולכאן, הוא לא דיבר במפורש נגד המלך, אולם הכניס את הספק בלבו של כל מי שבא לדון. כך הצליח לנטוע הרגשה בלב המתדיינים, בלבם של בני ישראל הרבים שבאו, שלוּ הוא אבשלום היה השופט - הם היו הזוכים. וכמובן שכל אדם רוצה לזכות בדין.

באמצעים אלה הצליח אבשלום לצבור אהדה לא רק בקרב הציבור אלא גם בקרב העילית, זקני השבטים ומקורבי המלך מתוך הארמון, דבר שהעניק לו יתרון משמעותי על פני דוד, שנתפש כזקן מסתגר שכוחותיו אזלו. אבל דווקא בשעה זו אנו רואים את ההבדל העצום בין אבשלום לדוד, הן מבחינה אישיותית והן מבחינה מנהיגותית. אבשלום אוהב את הרהב של 'להיות מלך', ואחיתופל ממשיך את הקו הזה, ואילו דוד שוקל שיקולים אחרים. דוד יושב בארמונו ושומע שאבשלום מרד. הוא מקבל החלטה שמעטים מן המלכים והשליטים היו מחליטים, לעזוב את העיר ואת הארמון. יש בהחלטה זו מספר שיקולים שמן הראוי לעמוד עליהם. אחד מהם הוויתור על הנוחות והעליונות האסטרטגית שבהתבצרות ממושכת בארמון ובחומות העיר. השיקול היה שאם דוד ישאר בירושלים, אבשלום עלול להטיל מצור ממושך על העיר ולהחריבה. על כן מן הראוי היה להעתיק את שדה הקרב העתידי למקום פתוח ולא לסכן את אחד ההישגים הכבירים של דוד - ירושלים הבנויה כבירת ישראל 3 .

יתירה מכך, יש כאן נקודת הכרעה שצריך להבין: המלך מוכר וידוע, הוא מולך לפחות שלושים ושבע שנה, וזה הרבה מאוד זמן. בתוך השנים הללו, של מלחמות ועשיה מרובה, ישנם הרבה אנשים ממורמרים, בלתי מרוצים. את הדבר הזה מנצל כל מורד, ובמקרה זה - אבשלום. הוא, בן המלך יפה התואר, הצליח להעביר את התחושה שאילו הוא היה המלך הדברים היו מסתדרים הרבה יותר טוב. ויש לו כמובן הזכות להיות המלך, מפני שהוא בנו של המלך. התחושה היא שכלפי שליט מבוגר ששלט שנים רבות אפשר לומר: 'די, הוא עשה את שלו, ויתכן שכדאי לו לוותר על כסא מלכותו'. אם השליט יתבצר בעמדתו וינסה לגייס את הכוחות כדי להדוף את המורד, הוא מסתכן בכך שהתחושה הזאת תתגבר, ואנשים יאמרו שלא כדאי לעמוד לצידו של המלך הזקן. יש פה נקודת הכרעה שבה צריך להיות איזה שינוי מפתיע, משהו שיטה את לב העם שוב לצד המלך, שיעורר רגש ותחושה כלפיו, ועל ידי כך אפשר יהיה לשנות את כל מהלך העניינים.

דוד מסתכן כאן במהלך בלתי רגיל, וזה אינו רק מהלך של מדינאי, זהו מהלך שיש לו שורשים עמוקים בתוך הבנתו של דוד את המציאות. אנחנו נמצאים לאחר חטא בת-שבע, לאחר מות הילד הראשון, לאחר תוכחתו של נתן הנביא, אחרי שדוד חשף בתוכו את הפן המיוחד והעמוק של השלמה עם גזר הדין האלוקי. זהו שילוב יוצא מן הכלל של תבונת המלך והמדינאי, שכולה חדורה ושזורה אמונה עמוקה והשלמה עם המצב, דבר החסר לכל מלך בדרך כלל. מלך רגיל לשלוט, רגיל שאחרים ישמעו לו וישלימו עם מלכותו, הוא לא ישלים עם מלכות אחרת. ואילו דוד לאחר התוכחה, החטא והתשובה - משלים עם מלכות ה' באופן עמוק. זו אינה הצהרה אידיאולוגית, כי כמובן גם אילו היה נשאל קודם לכן היה אומר שהוא משלים עם מלכות ה'. זהו ענין שנחשף באופן עמוק בנפשו. אנו רואים שתוך כדי הליכתו מירושלים הוא אומר מספר פעמים 4 : 'אולי כך נגזר, אולי ה' אמר שכך צריך להיות'. אולי, לא בהחלט, אך אולי כך גזר ה'.

דוד יוצא רגלי מהעיר, הוא עובר את העיר שכבש וייסד, והולך עד מעברות הירדן, ובכל מקום אליו דוד מגיע כל העם בוכים, וכל הארץ בוכה עמו. המלך הזקן הולך רגלי, הכובש הדגול אינו משיב למחרפיו דבר, למרות שיש ברשותו עדיין כוח גיבורים גדול. ההשלמה וההכנעה בפני הא-ל, והנכונות ללכת, "ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף וכל העם אשר איתו חפו איש ראשו ועלו עלה ובכה" 5 - זוהי נקודת הכרעה מבחינת לב העם. זה מעורר שוב את כל רגשות האהדה והתודה, ואת כל מה שאפשר היה לתאר כלפי דוד.

כפי שאמרנו, לאחר שנות שלטון ארוכות כל כך ישנם ממורמרים רבים, אבל עכשיו כשהמלך הולך רגלי, כאילו הכל חוזר אל אותן שנים ראשונות, כשהוא נרדף על ידי שאול על לא עוול בכפו, ונאלץ להסתתר. כשבא אליו איתי הגיתי אומר לו דוד 'שוב לביתך, למה לך לכבול את עצמך אלי, אולי אני כבר לא המלך, יכול להיות שאבשלום כבר מלך'. זוהי נקודת ההכרעה, נקודת המפנה בכל המרד הזה. אבשלום מגיע לשיא, ודוד מגיע לשפל, אך את השפל הזה הוא הופך לשיא, לנקודת משען ונקודת כוח. זה דבר בלתי רגיל. יש בזה כמובן סכנה רבה מאוד, אך כל נקודת הכרעה היא תמיד חצויה בין סכנה לסיכוי, ובדרך כלל ההבדל בין זה לזה קטן.

דוד הוא מלך ומדינאי, אך עם זאת הוא משלים עם האפשרות שהקב"ה עדיין מעניש אותו. הוא משלים עם זה כאפשרות, אך אין הוא יכול לדעת בוודאות שכך באמת צריך להיות, שהרי לא בא אליו נביא לומר לו שנגזר עליו לוותר על מלכותו. לכן, למרות שהוא עוזב את ירושלים, הוא עושה את כל האפשר על מנת לדעת מה קורה בחצרו של אבשלום. נתאר לעצמנו את אבשלום, שמלכתחילה ציפה לקרב על ירושלים, נכנס לעיר, לתוך בית המלכות, בא אל הפילגשים כעצת אחיתופל, כדי להבאיש את המלך הזקן בעיני העם על ידי חילול יצועו ולקבע את הקרע שבין אבשלום לדוד. אבשלום בטוח בעצמו, וזו נקודת החולשה אותה אפשר לנצל.

דוד שולח את חושי, נאמנו, אל אבשלום כדי לרגל. הוא משאיר את הכהנים ואת ארון ברית ה' בירושלים, קודם כל משום שזהו מקומו של הארון ואין לטלטלו ממנו, אך גם מצד זה שהכהנים נאמנים לו ויעבירו אליו את הנעשה בחצרו של אבשלום. הם יודיעו לו מהי החלטתו האסטרטגית של אבשלום - כיצד לנהוג במלך שעזב ולא התגרה במלחמה, שלא התבצר בעיר ושלא מפריע ברגע זה, אך הוא עדיין חי ועדיין מולך ויש אתו כוח לא מבוטל. דוד העמיד את אבשלום בפני בעיה קשה מאוד של החלטה כיצד לנהוג, והוא מתפלל להפר את עצתו של יועצו אחיתופל. אחיתופל הוא יועץ מצוין, אלא שעצותיו "רעות" - הן להרע, עצות מצויינות כדי להרע. אחיתופל מנסה לסיים את הפרשה באותו הלילה. לדעתו של אחיתופל הושגה ההכרעה, ירושלים ובית המלכות בידי אבשלום, דוד לא הספיק להתרחק מאוד, אנשיו עייפים וכוחותיו אינם ערוכים לקרב, ובקלות יחסית ניתן יהיה לסיים את הפרשה הזאת. זו עצה נבונה מאוד משום שבאמת אותו הלילה הוא לילה קשה מבחינתו של דוד. אך חושי מנצל את ההילה של דוד ואת הרהב שמבקש אבשלום. על הילתו של דוד כלוחם דגול אומר חושי: 'האם באמת אפשר יהיה לתפוש את דוד ישן או עייף? הרי דוד הוא איש מלחמות, וודאי לא ישאיר את המחנה שלו ישן ללא הכנה להתקפה, ולכן, בכוח קטן יחסית אי אפשר יהיה לגבור עליו. לא כדאי שהקרב יתפתח לטובת דוד ואבשלום יפסיד. לכן צריך לפעול אחרת: נאסוף את כל ישראל ואתה אבשלום , ולא מישהו אחר, תגיע לקרב, ואתה תכבוש את המלכות לעיני כל ישראל, כך יהיה לך שם של מלך לוחם כמו לאביך'. אבשלום מקבל את עצתו של חושי ולא את עצת אחיתופל. אחיתופל הולך וחונק את עצמו, משום שהוא יודע שבאמת עצתו טובה יותר. הפסוקים לא מספרים לנו מה התחולל בתוכו, מה הביא אותו לידי צעד כל כך דראסטי של התאבדות, אך יתכן שאחיתופל מבין, שאמנם כיועצו של דוד הוא הצליח מאוד, אך כיועצו של אבשלום הוא למעשה נכשל, ונסתיימה תקופתו. הוא כבר איננו יועץ יותר. לא שעצותיו פחות טובות, אבל רק עם דוד הוא יכול היה להביא את כשרונו לידי ביטוי מלא.

באותה היממה דוד מצליח להפוך את הקערה על פיה, מהיותו בשפל מוחלט להתחלת תהליך עלייתו כמצביא וכמלך. הוא נעזר ברעיו שבעבר הירדן, אותם הציל מן הסכנה של השבטים מסוריה שבצפון, בכך שכבש את סוריה. כפי שהסברנו, הוא העניק שם זכויות, קרקעות ורווחה, לנאמניו שהיו בעבר הירדן, ולכן עכשיו הוא מבצר שם את כוחו. בנוסף, שמעו של דוד עשה לו כנפיים והפיל חללים בלב העם, שכבר לא היו שלמים עם כך שצריך להחליף את דוד באבשלום.

בסופו של דבר, התחולל קרב ביער אפרים. קרב שדוד תכנן היטב, וביטל את העדיפות המספרית של אנשי אבשלום, משום שהמלחמה העיקרית ביער היא אחד מול אחד, פנים מול פנים, ומבחינת כוח הלחימה גיבוריו של דוד ואנשיו היו טובים יותר מאנשי אבשלום. חילותיו של אבשלום מתפזרים בין העצים, ולא משיגים הכרעה ברורה כמותית כמו בשדה קרב פתוח, וזה פועל לטובתו של דוד. כאן בא לידי ביטוי גודל תבונתו של דוד כמדינאי, יכולתו לנצל את המצב הרע ביותר ולהפוך אותו ליתרון, ויחד עם זאת, לשמור על רעננות ועומק האמונה שרק הקב"ה יכריע מי באמת צריך למלוך. דוד יעשה כל מה שצריך לעשות, אבל הוא שלם עם ההכרעה האלוקית. זהו דבר יוצא מן הכלל.

המרד האחרון וצוואת דוד

המרד האחרון, כאשר דוד, כנראה, ממש בחודשי חייו האחרונים, הוא מרד אדוניה. מרד שלא הצליח להתפתח במימדיו. תוך כדי מרד זה עולה תביעה ברורה מצד בת שבע ונתן הנביא להמליך את שלמה כפי הבטחתו של דוד. דוד מחליט החלטה חשובה: הוא מבקש מצדוק הכהן ומנתן הנביא ומבניהו בן יהוידע אחד מגדולי גיבוריו, להמליך את שלמה מטעמו בירושלים ולמשוח אותו למלך עוד בחייו. דוד נשאר בבית המלכות ולא יוצא החוצה לטפל במרד, אך מכיוון שזכר המרד הקודם עדיין קיים, די בהחלטה האמיצה, להמליך מלך בחייו, כדי לפזר את המורדים. בדרך כלל, מלך נמשח במותו של המלך הקודם, אבל כאן המצב מחייב. ושלמה הופך להיות יורש העצר הרשמי, המלך הרשמי.

בתחילת ספר מלכים אנו מתוודעים אל צוואתו המדינית של דוד לשלמה, המלך הצעיר שיושב על כסא אביו. והנה, דבר לא נשכח ודבר לא נעלם. שלמה צריך לסיים את כל החשבונות שדוד לא סיים בעצמו. ונשאלת השאלה: אם דוד רצה להרוג את שמעי בן גרא על שמרד בו בעת מרד אבשלום, מדוע לא עשה זאת בעצמו? נניח שהוא לא רצה להרגו באותו הרגע, הרי לאחר הנצחון על אבשלום היה לו מספיק זמן כדי להוציאו להורג? תוך כדי התרחשות הפרשה הקשה הזו, כשדוד גולה מירושלים ושמעי סוקל אותו ואת פמלייתו באבנים ומקללו, ואומר: "צא צא איש הדמים ואיש הבליעל" 6 , אבישי בן צוריה רוצה להורגו, דוד מונעו, מתוך מחשבה שאולי: "ה' אמר לו קלל את דוד" 7 . והוא מוסיף: "הנה בני אשר יצא ממעי מבקש את נפשי ואף כי עתה בן הימיני, הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה'". 'מה התועלת בהריגתו? שחוץ מבני שמורד בי יהיה לי חשבון נוסף עם בית שאול שעוד נוטר לי טינה?' כך מנמק דוד את אי מיצוי הדין עם שמעי. אך אם-כך, דוד לא היה צריך להרגו כלל, או שהיה יכול לעשות זאת בעצמו מיד לאחר הנצחון על אבשלום? יתכן שדוד מקבל את היסורים האלה כיסורים של תשובה. ויש כאן הבחנה ברורה מצד הצדק והיושר. יש שאדם חושב שהוא צריך לקבל יסורים, אך אין זה אומר שמי שמייסר אותו צודק. אלו שני דברים שונים. יכול להיות שהמייסר הוא מנוול, אבל דוד, המיוסר עצמו, חושב שמגיעים לו יסורים. זאת השאלה הידועה על פרעה מלך מצרים, שמצד אחד הקב"ה הקשה את לבו, ומצד שני הוא נענש על כך?! אלא, שפרעה באמת רצה להרשיע. יכול להיות שללא קשיות הלב המיוחדת הוא היה מתרכך על ידי המכות וסובר שלא כדאי להחזיק יותר בעם ישראל. אך 'לא כדאי' זה לאו דוקא 'לא צודק'. פרעה לא היה חוזר בתשובה ואומר 'זה לא צודק', מקסימום היה אומר 'זה לא כדאי'. רשע הוא היה נשאר. ועל פי רשעתו מגיע לו עונש. לעומת זאת, לבני ישראל היה צריך להראות את כל גודל ההשגחה האלוקית. שמעי בן גרא לא צדק בכל מה שאמר על דוד. "איש דמים" הוא קורא לו ורומז בכך שדוד הוא זה שגרם להריגת איש בושת, אבנר בן נר ונאמני בית שאול. דוד מבחינתו בחר ביסורים ולכן לא פגע בו, אבל שלמה איננו דוד, הוא לא צריך יסורים. הוא רואה במעשה שמעי רק את הרשעות ולא את הצדק. זהו האדם שביזה את מלכות ישראל, ולכן שלמה צריך לסיים את החשבון מצד דין מלכות. אין לעבור לסדר היום עם בזיון המלך, וביחוד בזיון כזה שאיננו צודק מצד עצמו.

דוד מצווה את שלמה לסיים את כל מה שלא נסתיים בימי דוד, בצלילות הדעת ובהבנה ששלמה יתחיל מיד את שלטונו על ידי ביצור השלטון וכח השליטה. לא כפי שעשו הבנים האחרים שמרדו נגד האב וביזוהו, שלמה ממשיך את אביו, נוקם את נקמתו וחרד לכבודו של המלך. דבר נוסף: דוד מכיר את שלמה. כמה וכמה פעמים דוד מזכיר את התכונה החשובה ביותר של שלמה היא החכמה, "ועשית כחכמתך" 8 - הוא אומר לו. שלמה אף מבקש אחר כך מהקב"ה עוד חכמה, להוסיף חכמה על חכמתו. שלטונו של שלמה יכון בחכמה, לא בכח ובמלחמות כבתקופתו של דוד. שלטונו יכון בחכמת המשפט, בחכמת הבניה האדירה ובחכמת המדיניות שהוא נוקט עם הארצות הסמוכות והרחוקות. זו מלכות אחרת. שלמה הוא לא דוד, הוא משלים את דוד. לעולמי עד נשאר דוד "מלך ישראל חי וקיים", כי הוא מייסד הממלכה החדשה. ושלמה משלים את דוד, משלים את המלחמה, מוציא לפועל את כל התבונה החבויה בממלכתו של דוד ומגלה אותה בשנות מלכותו.


^ 1. שמואל ב' טו, ז. ועיין בפרשנים שם.
^ 2. על פי שמואל ב' טו, ג.
^ 3. עיין שמואל ב' טו, יד.
^ 4. שמואל ב' טו, כה-כו: "אם אמצא חן בעיני ה' והשבני והראני אתו ואת נוהו, ואם כה יאמר לא חפצתי בך, הנני יעשה לי כאשר טוב בעיניו". שמואל ב' טז, י: "ויאמר המלך מה לי ולכם בני צריה כה יקלל כי ה' אמר לו קלל את דוד ומי יאמר מדוע עשיתה כן. ויאמר דוד אל אבישי ואל כל עבדיו הנה בני אשר יצא ממעי מבקש את נפשי ואף כי עתה בן הימיני הנחו לו ויקלל כי אמר לו ה'. אולי יראה ה' בעיני והשיב ה' לי טובה תחת קללתו היום הזה".
^ 5. שמואל ב' טו, ל.
^ 6. שמואל ב' טז, ז.
^ 7. שמואל ב' טז, י.
^ 8. מלכים א' ב, ו.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il