ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בגליל עם הרב שמואל אליהו. מספר החדרים מוגבל!
בית המדרש שבת ומועדים שבת הגדול

דרשת שבת הגדול תשע"ט

דרשת שבת הגדול תשע"ט שנאמרה על ידי הרב בפני תושבי בית אל
מוקדש לרפואת
שולמית בת צביה
לחץ להקדשת שיעור זה
ויהי נעם במוצאי שבת
השנה פסח חל בשבת. ונחלקו המנהגים האם במוצאי שבת זה אומרים ויהי נועם ד' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. מנהג הספרדים לומר תמיד ויהי נועם במוצאי שבת גם אם חל יו"ט בימי השבוע, ומנהג האשכנזים אם חל יו"ט בימי השבוע ואין ששת ימי המעשה, אין אומרים ויהי נועם. השנה שפסח חל בשבת ובערב פסח יש אומרים שאסור לעשות מלאכה מחצות היום, ולדעת התוס' משמע שהאסור מהתורה, ויש אומרים רק מדרבנן. נחלקו הדעות בין האשכנזים אם אומרים ויהי נועם או לא אומרים. בלוח הרב טיקוצ'נסקי שרבים נהגו לפי הוראתו, אין אומרים ויהי נועם במוצאי שבת זה.
חשוב מאד לשמור על מנהגים. וגם חשוב לשמור על השלום ויש אומרים שיותר חשוב לשמור על מנהגים מאשר על השלום, והם מוחים ומקניטים ופוגעים במי שנוהג אחרת. ואני אומר שהשלום יותר חשוב, ויש לי ראיה מהתורה. התורה אומרת בפרשת סוטה למחות את שם ד' על המים כדי לעשות שלום. ק"ו שלא לעשות מחלוקות בשביל מנהגים. הנו"ב או"ח מהדורא קמא סי' ד' נשאל: נחלקו בבית הכנסת אם לקרוא את שם ד' מלעיל או מלרע ופרצה מריבה בין האנשים ושלחו לנו"ב והוא השיב את שם ד' יש לקרוא מלרע. וחלילה לעשות מחלוקות בדבר. התורה אמרה למחות את שם הקדוש בשביל השלום. ולכן כל אחד מהצדדים יהיה נוח לרצות. על כן אני מציע שבתפלת מוצאי שבת זו ינהג כל מנין לפי שליח הצבור. וכן תמיד לרדוף את השלום ולהיות נוחים זה לזה.

ניקיון הבית מחמץ
הדרכה כללית – ניקיון וסדר ונימוסים הם מכלל ההנהגות של עובדי ד'. דרך ארץ קדמה לתורה. ובמסכת דרך ארץ יש הדרכות של נימוסים באופן האכילה, באופן ההתנהגות. וישוב של בני תורה צריך להצטיין בניקיונו ובסדרו. בבית, בחצר וק"ו ברה"ר וק"ו בן ק"ו בבית הכנסת ובבית המדרש. רשות הרבים אינה הפקר, היא שייכת לכל הציבור מי ששם לחם על יד המכולה מצידקות כביכול, הוא שם ברשות של אחרים. הוא מצער אנשים, ואיסור לצער הוא מהתורה לא תונו איש את עמיתו זו כהונאת דברים שחמורה מהונאת ממון.
לקראת חג הפסח עיקר הניקיון צריך להיות מחמץ ודגש במקום שמכניסים בו חמץ.
הכלים של חמץ מצניעים אותם אחר שמנקים אותם קצת יותר מהרגיל. אין צורך לשפשף את כל המקומות השרופים בתנור ולחפש פירורים בתוך הדלתות. כל מה שלא ראוי לאכילה ואין כל ענין בו בטל מאליו והיגיעה המיותרת אין בה מצוה.
היחס הכללי לניקיונות צריך להיות לא לזלזל ולא להגזים. ללכת בדרך האמצע שהיא דרכה של תורה וכל אחד לפי יכולתו וכוחותיו. מי שקשה לו מעשית או נפשית להתאמץ הרבה, אל יתאמץ יותר מכוחותיו. אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים. עבודת ד' - גם ההכנות לפסח - צריך לעשות בשמחה ובסיפוק.

קניות לחג
להשתדל לקנות את מוצרי האוכל בהכשרים טובים תוך ערנות. גם אם יש הכשר אך אם זה מנוגד לשכל לבדוק שוב כי כבר היו טעויות ונרשמו כשרויות לפסח על חמץ גמור.

וופלים לפסח וכדומה
מוצרים שכתוב עליהם כשר לפסח והם דומים לגמרי לחמץ, כגון וופלים, אם אינם שונים בצורתם לא רק בעטיפות אלא בצורת המזון עצמו, שהוא בולט ששונה מצורתו בחמץ, עדיף לא להשתמש ואולי אסור מצד מראית עין.
אשכנזי המשתמש בשמן קנולה, יש לו על מי לסמוך, כמובן בהכשר טוב לפסח. וכן מוצרים שיש בהם לפתית.
יש הידור במצות שמורות לכל החג משתי סיבות, גם יש בהם מצוה וגם יותר שמורות מחמץ.
חתן אשכנזי אצל חותן ספרדי יכול לאכול מכלים שבישלו בהם קטניות אבל לא יאכל קטניות. אם באותו תבשיל יש קטניות ודברים אחרים, עדיף להימנע, אבל אם משום שלום בית – יקל ויאכל את מה שאינו קטניות - יש לו על מי לסמוך.
בדיקת חמץ
באור לי"ד בודקין את החמץ. יש ענין מיוחד לא לאחר את בדיקת החמץ. ויש מקורות שמהתורה יש לכתחילה לבדוק באור לי"ד שיהיה כל היום שמור ובדוק. אם הבית נקי די בבדיקה שהיא סקירה אחרונה לעבור בכל המקומות שיכול להיות שהיה בהם חמץ ולראות אם לא שכחו מלנקות. תחילה לבדוק בנר כמנהג כל הדורות. ואח"כ להידור לבדוק באור החשמל שהוא יותר מסייע לבדיקה יסודית. ונהגו לפזר פתיתי חמץ ועל מנהגים ראוי לשמור.
הר צבי מקראי קודש א' קכ"ה. מי ששולח שליח לבדוק את חמצו, השליח מברך, כי הברכה היא על מעשה המצוה ולא על קיום המצוה. האם יכול בעה"ב לברך ולשלוח שליח לבצע את הבדיקה, נחלקו בזה האחרונים. פר"ח אומר יכול בעה"ב לברך אע"פ שאינו בודק לעצמו רק ע"י שליח. והיש"ש אומר אם אינו בודק בעצמו אינו יכול לברך. ובשו"ת האלף לך שלמה כתב - מה שכתבו שאחר ידליק נרות והיא תברך, זו דרך בורות שכל מצוה הנעשית ע"י שליח – השליח מברך.
הפסקה בדיבור באמצע הבדיקה - הר צבי שם קכ"ז - הרא"ש מביא שיש אוסרים להפסיק בדבור באמצע הבדיקה והרא"ש מקשה עליהם שכן היושב בסוכה מותר לדבר אף שהוא באמצע קיום המצוה, וכן מותר לדבר בשעת הסעודה. ובט"ז מיישב את דעת האוסרים כי בסוכה במקצת ישיבה כבר קיים המצוה וכן בסעודה, כיון שטעם כבר הברכה חלה על הטעימה. משא"כ בבדיקת חמץ, כל עוד שלא גמר כל הבדיקה לא קיים המצוה כלל.

והלכה למעשה - לכתחילה לא יפסיק ואם הפסיק לא יברך עוד פעם.
יכול לבדוק בברכה אחת כמה בתים אם אינם רחוקים זה מזה. ואם רחוקים, הר צבי מורה לכוון לכתחילה בברכה על הבית הזה בלבד. או יעשה מעשה מפסיק ואח"כ יברך על הבית השני.

תענית בכורות - מקראי קודש ב' סי' כ"ד עמוד פ'
הטור כתב על פי מסכת סופרים שתענית בכורות היא זכר לנס שנעשה לבכורות. כלומר התענית היא לפרסומי ניסא. ב. אך יש מפרשים את הטור שזה כמו תענית אסתר. שמתענים כמו שהתענו אז בעת הסכנה וכן הבכורים התענו שהיו בסכנה. וכך גם מצינו במשה שעשה תענית במלחמת עמלק.
יש שואלים מדוע מותר למי שאכל בסיום להמשיך לאכול במשך היום. הרי מי ששכח ואכל בתענית חייב להמשיך לצום. תשובה – שני גדרים לתענית: א. מצוה להיות בתענית. ב. איסור אכילה. ואם שכח ואכל ביטל המצוה ושוב אין זו נחשבת תענית. אבל נשאר איסור אכילה. אך תענית בכורות יש בה רק מצוה ואין בה איסור אכילה, ולכן אם אכל בסיום מסכת כבר אין מצוה בתענית ויכול להמשיך לאכול. תירוץ זה מתאים להסבר הטור שהתענית היא זכר לנס שנעשה לבכורות. ולא לסברא שהבכורות מתענים משום שאז ביצ"מ נתענו כמו תענית אסתר שבה אם שכח ואכל אסור להמשיך לאכול.
מל"מ בהל' כלי המקדש אומר להרמב"ם שאומר שביום שמביאין קרבן הוא כמו יו"ט ואסורים בהספד ותענית א"כ שואל מל"מ מדוע בער"פ שבו מביאין קרבן פסח יש תענית בכורות, ומל"מ מתרץ - זו תקנה קדומה. אכן אם תענית זו אינה של צער שיש בה איסור אכילה אלא כל עניינה הוא זכר לנס, אדרבא היא מתאימה ליום שמביאין קרבן פסח.

איסור אכילת מצה בער"פ
בער"פ מותר לאכול מצה מבושלת אך לא מצה עשירה ולילדים אפשר להקל אם לא הגיעו לחינוך.
ואולם אחרי השעה התשיעית אסור לאכול גם מצה מבושלת.
בירושלמי פרק ערבי פסחים: אמר ר' לוי האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו. והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה. התשב"ץ חלק ב' תשובה נ"א אומר שברמב"ם פ"ו מהל' חמץ ומצה כתב מי שאוכל מצה בער"פ מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו. כך כתוב במקצת גרס' ברמב"ם. ואומר התשב"ץ לא מצינו כדבר הזה באיסורי תורה לאחר שעשה מעשה. בספרים אחרים כתוב רק מכין אותו מכת מרדות ולא כתוב עד שתצא נפשו. וכמה היא מכת מרדות? רש"י ביבמות כותב י"ג מכות- שליש ממכות של תורה. ובפרק שילוח הקן כתב מכין אותו מכות שאין להם קצבה עד שיקבל עליו לעשות כן מכאן ולהבא או עד שתצא נפשו. ונהגו בהרבה מקומות י"ג מכות-שליש משל תורה. ולכן נהגו לומר והוא רחום לפני מעריב שהיו נוהגים להלקות הרשעים בין מנחה למעריב. והיו מקרין פסוק והוא רחום שיש בו י"ג תיבות.
מכאן יש להבין את גודל ענין אכילת מצה בליל הסדר. יש כאן כעין ענין של חתונה של נישואין. והגר"א מוסיף שיש שבע ברכות בליל הסדר לפני אכילת מצה, כמו שבע ברכות בנישואין שמתירין את הכלה לבעלה. והן:
1.ברכת נטילת ידיים לכרפס. 2. בורא פרי האדמה על הכרפס. 3. גאל ישראל. 4.בורא פרי הגפן. 5.נטילת ידים רחצה. 6.המוציא לחם. 7.על אכילת מצה. מי שאינו מברך על נטילת ידיים הראשונה, ברכת שהחיינו היא במקומה.

פסח שחל בשבת
קדושה כפולה של שבת ויו"ט.
במסכת ביצה י"ז: יו"ט שחל בשבת ב"ש אומרים מתפלל שמונה ואומר של שבת בפני עצמו ושל יו"ט בפני עצמו. וב"ה א אומרים מתפלל שבע, מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע. רבי אומר אף חותם מקדש השבת ישראל והזמנים. והלכה כרבי.
נראה שלב"ש אלו שתי קדושות נפרדות שחלות ביום אחד וכל קדושה עומדת בפני עצמה. ולב"ה שתי הקדושות מתמזגות ביחד ולכן אומרים בברכה אחת.
ובברכות מט. אמר רבי אין חותמים בשתים. ומקשים ממקדש השבת ישראל והזמנים ומתרצים שזו חתימה באחת. ומפרש רש"י שאין זו אלא ברכת מקדש שמברך לקב"ה שמקדש השבת והזמנים. ור' יונה מסביר ענין אחד שקדושת ישראל תלויה בקדושת השבת וקדושת הזמנים תלויה בקדושת ישראל. וכיון שתלויין זה בזה כמו קדושה אחת דיינין ליה. וצ"ל במה קדושת ישראל תלויה בשבת. וראיתי בפרוש הרשב"ץ מביא ראב"ד שכתוב ושמרו בני ישראל וכו' כי אות היא ביני וכו' לדעת כי אני ד' מקדישכם.
וי"ל שהקדושות מתמזגות לאחת ואין כאן חתימה בשתים. ויתכן שיש בזה להסביר את חלוקי הדעות בשאלה אם שכח ואמר של שבת בלבד ואח"כ חזר ואמר של יו"ט בלבד האם יצא או צריך לומר של שבת ושל יו"ט כאחד. ונחלקו אחרונים בזה אבל לאמור מן הנכון לומר את שניהם כאחד כי הקדושות מתאחדות. וכן פסק המטה אפרים. ומוכח כן מהגמ' במסכת זבחים צ. הגמ' דנה בשאלה מה קודם תדיר או מקודש. ומביאה שתמידים קודמים למוספים אף שמוספים קדושים ששם שבת עליהם כלומר תדיר קודם למקודש. ומתרצת הגמ' ששבת אהני גם לתמידי שבת ששם שבת עליהם. ושואלת הגמ' מוספי שבת קודמים למוספי ר"ח אף שמוספי ר"ח קדושים שיש בהם כפרה.ומתרצת שר"ח אהני גם למוספי שבת ז"א שמוסף שבת בר"ח יש בו מקדושת ר"ח.
ומכאן שהקדושות מתמזגות ונעשות לקדושה גדולה אחת וכל מה שעושה מפני השבת חלה עליו קדושת החג וכל מה שעושה מפני החג חלה עליו קדושת שבת.
ומכאן מוכח שלא כפי שרצו לחלק בין תפילות שחרית לבין מוסף שבמוסף יחזור רק על מה ששכח ולא הכל אבל לאמור משמע שגם מוסף של שבת מקודש בקדושת יו"ט ולכן צריך להזכירם ביחד, שכך היא הקדושה בשבת ויו"ט.
ורש"ז אויערבך בספר "פסח שחל בשבת" בסוף מביא או"ש הל' יוהכ"פ פ"ד ה"ב שמוכיח מראיה נוספת שקדושת שבת חלה על קרבן פסח שחל בשבת שאז מותר להביא אמורין ביו"ט מפני שאמורי שבת קרבין ביו"ט. והרי אין אלו אמורי שבת אלא של פסח אלא שיש בהם קדושת שבת וכן הדין ביוהכ"פ שחל בשבת מקריב הכה"ג מוספי שבת וע"ש באו"ש שמסיק מסקנה למעשה שאין מקדשין ביוהכ"פ.
אותו הדין קיים גם לגבי ברכת המזון. ובסי' קפ"ז בדין בשבת ר"ח שכח שבת וזכר ר"ח חוזר ואומר גם יעלה ויבוא. הגר"א ומש"ב מפני שבלי רצה והחליצנו כאילו לא ברך כלל. וזו ראיה למטה אפרים בשבת ויו"ט חוזר פעם שלישית כאמור.
השבת היא מעין עולם הבא, ויו"ט קדושה ששיכת לעוה"ז. שבת היא בחינה של עונג, יו"ט בחינה של שמחה. וקראת לשבת עונג, יו"ט ושמחת בחגך. העונג פנימי עמוק ומופשט, השמחה גלויה מתפשטת ומוחשית.
חג הפסח חג הגאולה הראשונה וחג הגאולה האחרונה. בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל. חג שבו מעין השלמות של העתיד של ימות המשיח. של השיא של ההתעלות בעוה"ז מגמת העולם. שבת עניינה המגמה העתידית בעוה"ב מעל העולם הזה.
פסח-בשבת מתחברות שתי המדרגות, שתי המגמות, ומתלכדות כאחד. הרחמן הוא יזכינו לימות המשיח ולחיי העוה"ב. ונזכה ונחיה ונירש טובה וברכה לשני ימות המשיח ולחי העוה"ב. מגמת פסח מוארת מאור העוה"ב.
כאשר נאמר קידוש בחג ונאמר ויכולו זה לא רק יהיה ענין של השבת אלא אור הפסח יאיר בו. וכאשר נאמר את ההגדה של פסח תוכן של השבת יאיר בו. הנשמה היתירה שיש לאדם בשבת גם היא תגיד את ההגדה של פסח. יש כאן ריכוז עליון של קדושה נפלאה שצריך לשאוף למצות אותה עד תומה.
ביו"ט אנו אורחים של מקום בבית המקדש, בשבת אנו מארחים את השבת, את השכינה, בביתנו. בואי כלה שבת מלכתא. ביו"ט רבש"ע מארח אותנו, יראה כל זכורך, באים להראות. לאמר, חיבור כפול אנו מכניסים לתוכנו אור השבת ונכנסים לקדושת יו"ט, מתמלאים ומוקפים באור ד'.
שבת מעין עוה"ב, מעל העולם. יו"ט מעין גאולה, ימות המשיח. ומאידך שבת שיכת לסדר הטבע, יו"ט יציאה מהסדר. וההסבר הוא כי דוקא בגלל עליונתה של השבת יכולה היא לחדור לטבע ולרוממו. ויו"ט שמחה מיוחדת אינה סדר הטבע, עוזבים את הבית ובאים להתארח בביתו של מקום.
בשבת יש מצות כבוד שבת ועונג שבת. וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד. איזהו כבוד? לרחוץ בחמין ער"ש ולהתלבש ולשבת בכובד ראש ולייחל לקבלת שבת. כמו שיוצא לקראת מלך. כבוד שבת כסות נקיה, להמנע מלאכל לפני שבת, לסדר שולחנו וגם במוצאי שבת. ולתקן את ביתו מבעוד יום, לעשות הכנות לשבת.

עונג שבת תבשיל טעים משקה מבושם שלש סעודות בשר ויין.
וביום טוב יש מצות שמחה בנוסף למצות עונג וכבוד. עונג ושמחה הן שתי מצות נפרדות. בעונג יו"ט נשים אינן חייבות כי זו מצוה שהזמן גרמא. אבל בעונג שבת נשים חייבות כי מזכור ושמור למדים שנשים מצוות בזכור שכולו חיובי שבת כך אומר רע"א. נ"מ לדינא שאם אשה שכחה בשבת לומר רצה חוזרת, אם שכחה לומר יעלה ויבוא בחג אינה חוזרת. ואולם בליל פסח שמצווה באכילת מצה חוזרת. והפעם ששבת ויו"ט כאחד אמרה בסעודת היום רצה ושכחה יעלה ויבוא – אינה חוזרת, אמרה יעלה ויבוא ושכחה רצה – חוזרת ואומרת גם רצה וגם יעלה ויבוא.
ובחוה"מ אין מצות כבוד ועונג רק מצות שמחה ואפשר לאכול בלי פת אלא בשר ויין יוצאים ידי מצוה שמחה.

חמץ
איסור אכילת חמץ בפסח חמור מכל האיסורים שבתורה שהוא אוסר במשהו. ונראה טעם הדבר שאסור חכמים חמץ במשהו מפני שחמץ ושאור דין אחד ושאור ששמים בעיסה הוא מחמיץ את העיסה והופך אותה כולה לחמץ וכן כל חמץ כשמתקלקל כשהוא שוהה הרבה, הוא נעשה שאור שמחמיץ את כל התערובת. ועל כן אין לו ביטול. ומטעם זה אמרה תורה "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" כלומר הוא לא רק אסור באכילה אלא צריך לבער אותו כי הוא מחמיץ את כל הנוגע בו. ונקטה התורה כאן שאור מפני שהוא שמחמיץ ביותר, אך דין חמץ כדין שאור. במובן זה דומה איסור חמץ ושאור לטומאה שאינה מתבטלת כי היא מתפשטת. ואין זה כשאר איסורים שבתורה שיש בהם דין ביטול, שאם חלב התערבב בשומן יש לו ביטול, הוא אינו הופך את כל התערובת לאיסור אלא רק הוא אסור ואם התערב בשישים בטל. משא"כ בטומאה וכן באיסור חמץ.
ואפשר גם שדומה לריקבון שאין תקנה לדבר שהתחיל בו רקבון ע"י ביטול ברוב, כיון שהרקבון מתפשט, מרקיב את הכל, והפתרון היחיד הוא להוציא אותו כולו בלא שום זכר כי אם ישאר כל שהוא הוא שוב יתפשט וירקיב את הכל. וכך גם חמץ מחמיץ ומתפשט.
ומבחינה רעיונית אפשר להוסיף עוד כי ענין החמץ הוא תפיחה, החמץ גורם להתנפחות והעיסה נראית יותר ממה שהיא באמת. וזה כעין מדת הגאווה שאדם מראה את עצמו יותר ממה שהוא ומבליט את עצמו. ואין לגאוה ביטול כי הגאוה היא הפך הביטול. ולכן התיקון צריך להיות בעקירת כל הגאוה לחלוטין כדברי חכמים "מאד מאד הוי שפל רוח". כלומר ללכת עד הקצה האחרון בענוה. ואין ענוה כשאר המדות שבהם הרמב"ם אומר לאחוז במדה הבינונית ולא לפנות לקצה, רק בענוה צריך לפנות לקצה האחרון ולהיות ענו לחלוטין.
אמרו חכמים בשכר שלושה ראשון זכו לשלושה ראשון ובארו, בשכר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם זכו להכרית זרעו של עמלק. כלומר השבתת שאור יש בה בחינה של השבתת הרע ובשכר זה זכו להכרית את עמלק. ועמלק יש בו הבחינה של הגאווה והקנאה, אינו יכול לסבול את ישראל, אינו יכול לקבל אותם בעולם ואין לו תקנה אלא בהשבתתו, בהכרתתו מן העולם. יש בעמלק התכונה של השאור שהוא מחמיץ ומתסיס את הכל, אינו רק שונא בעצמו אלא פועל על כל העמים ושנוא את ישראל. ועל כן אין לו תקנה ויש למחותו מן העולם.
נמצא איפוא שהזהירות מחמץ בפסח מחיבת זהירות מהתכונה של החמץ הרוחני, מגאווה ומקנאה הנובעת מהגאווה. וזה כל ענינו של חג הפסח וזה כל ענינה של יציאת מצרים שהיא יסוד האמונה "אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". האמונה בד' אלוקינו המוציא אותנו מארץ מצרים וקבלת עול מלכות שמים עלינו מביאה אותנו להכרה שהכל ממנו ית"ש, כל המעלות שיש לאדם המעלות הרוחניות והמעלות הגשמיות הכל מתנה אלקית הכל חסד אלקי ואין מה להתגאות במה שלא שלנו. וכל עניינו של האדם בעולם שהוא בריה אלקית לגלות את כבודו ית"ש לעסוק בכבוד שמים ולא בכבוד האדם. להתבונן בגדולה האלוקית, בטוב האלוקי, ולהתמלא באהבה ובדבקות ברבש"ע ובחפץ להתבטל אליו ולעשות רצונו בכל הלב בלא כל שאור. וזה אושר היותר גדול לאדם שהוא נעשה חלק מהמגמה האלקית, מואר באור ד', מאיר את אור ד' בעולם, שמח בחלקו שש בעבודת ד'. מקבל הכל באהבה. זה ענינו של חג הפסח, זה עניינה של זכירת יציאת מצרים, התחדשות בקבלת עול מלכות שמים באהבתו ית' ביראתו ית'.
בזה אנו עוקרים מתוכנו את התכונה השלילית שהיא בחינת עמלק, מוחים את התכונה הזו מכל וכל. ובפועל הננו משביתים את החמץ שהוא מבטא ענין זה.
יש בחמץ משהו שקרי, הוא מתנפנח מראה את עצמו כאילו הוא גדול יותר ממה שהוא ומדבר שקר צריך להתרחק. זהו האיסור היחידי שבתורה שהתורה גם אמרה להתרחק ממנו. בשאר איסורים יש גזרות חכמים של הרחקה, וכאן הרחקה היא דאורייתא. וכן הדבר בחמץ שגזרה תורה להתרחק ממנו וכבר מחצות של י"ד הוא נאמר גם למי שאינו לומד איסורו משום קרבן פסח. שהרי אמרה תורה אך ביום הראשון אך חלק. מדברי השם משמואל
החמץ הוא ההפך מהמצה. המצה מסמלת את הגאולה, שחרור מכל תלות, עצמיות, בלי כל תוספת, לחם עוני עני משוחרר מתלות בממון המצה נעשית בחפזון בלי זמן המצה מספרת את הגאולה כל סיפור ההגדה הוא על המצה. המרור זכר לשעבוד.

מעבדות לחרות
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. כלומר אם אדם רואה את יציאת מצרים כסיפור הסטורי שהיה בעבר בלבד, לא יצא ידי חובתו. עליו לראות את יציאת מצרים נוגעת לו, נוגעת לו לימים האלה, לדור הזה. יציאת מצרים יציאה מעבדות לחרות היא מציאות מתמשכת. כל הדורות וגם הדור הזה הרי הוא יוצא ממצרים מבית עבדים מעבדות לחרות. תהליך הגאולה לא הסתיים ביציאה ממצרים הוא נמשך והולך בכל דור ודור ובולט במיוחד בדור שלנו, דור התחיה, דור קיבוץ הגלויות, דור הקמת מדינת ישראל בארץ ישראל. שלבים שלבים בגאולה. ביציאת מצרים יצא עם ישראל משעבוד לחרות ונעשה עם משוחרר ומאז הוא יכול לחיות את חייו הלאומיים ע"פ אמונתו ולשאוף לכל האידיאלים הגדולים שלו. וכך הוא יצב את דרכו בארץ ישראל כעם בן חורין. אך החיים הלאומיים האפילו על הפרטים והיחודיות האישית לא יצאה מן הכח אל הפועל, היא כבושה, היא עדין לא נגאלה.
השאיפות היו של הכלל, היחידים בטלו בכלל. הם היו כשרגא בטיהרא. כנר בצהרי היום. עבודת ד' היתה של הכלל בבית המקדש, כלל ישראל ככלל הביא את קרבן התמיד, את כל קרבנות הציבור, ואמנם הובאו גם קרבנות יחיד אך זה בבית המקדש הכללי. משחרב בית המקדש וישראל גלו מארצם והתפזרו בין הגויים כבה האור הלאומי, פסקה עבודת המקדש הכללי. גברה החשכה ואז החלו הנרות האישיים להאיר וככל שנמשכה הגלות והתרחקנו מבית המקדש גברה החשיכה ומאידך התגברו האורות הפרטיים, עבודת ד' של היחידים התפתחה והשתלמה. והנה הם הגיעו למיצויים, והגיע העת לחבר בין האורות. אור הכלל הגדול המאיר כשמש בצהרים ומאידך אורות הפרטים, התהליך לשילוב בין הכלל והפרטים דורש זמן ואנו נמצאים בתוך התהליך. הרב מדבר על חרות הכלל והפרט באורות הקודש ג' ק"מ כל החטאים נובעים מהשפעות חיצוניות. חטא האדם הראשון שהקשיב לנחש. על האדם להשתחרר מהשפעות זרות להיות מה שהוא. באים מחנכים מלמדים מסתכלים בחיצוניות מסיחים דעת גם הן מן האני, ומוסיפים תבן למדורה. אכן לעתיד בבוא המשיח רוח אפינו משיח ד', כלומר הוא אינו מבחוץ לנו רוח אפינו הוא, גם מבחינה צבורית הוא יבטא את עצמיותנו. וגם ביחיד. נמצא את ד' אלוקינו המוציא אותנו מארץ מצרים להיות לנו לאלקים. שתי התכונות הכללית והפרטית יתאחדו לעתיד לבוא.
אך בזה לא נשלמה חרותנו. אמנם אנו משוחררים משעבוד מלכויות. אנו גם מצאנו את הדרך איך שהכלל לא יטשטש ולא יבטל את היחידיות של כל יחיד. אך שלמות החרות עודנה לפנינו. היכולות שלנו מוגבלות, אורך החיים מוגבל, היכולות שלנו מוגבלות. על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה.. אין אדם יודע מה ילד יום, אין אדם יכול להוציא אל הפועל את כל מה שהוא רוצה. אדם בן חורין ברצונו, אבל מוגבל ביכולתו. כבלי הטבע כובלים אותו, הוא אסור באזיקים, וגם ממגבלות האלה אנו צריכים לצאת לחרות עולם. להשתחרר מכל דאגה, מכל פחד. חרות מפחד המות, חרות מהמות. הטבע וחוקיו הם פועלים ע"פ ההנהגה האלקית הבלתי מוגבלת. אין אנו בעלי הבית על הטבע הוא כביכול שולט עלינו. רבש"ע הוא הבעל הבית של הטבע. ואולם כאשר אנו מכוונים את רצוננו לרצונו ית' לרצונו החופשי אנו מתעלים לחופש האלוקי. הרצון שלנו הבוחר באופן חפשי לחלוטין לרצות את רצונו ית' ולרצות את כל מה שהוא מכוון אותנו במקום בזמן במצבים שהוא ית' בוחר לשים אותנו, הרי אין חופש גדול מזה, זו חרות גמורה אין פחד ואין דאגה. כל מצב שאנו נמצאים בו בוחרים אנו בו מרצונינו החופשי, סדר הטבע האלקי אותו אנו מבקשים לכתחילה כי רצונינו רצונו. אין אנו חוששים מהבלתי ידוע. כל מצב כל הפתעה היא בדיוק מה שאנו רוצים כי זה רצונו ית'. ובכל מצב שהוא שם אותנו זה בדיוק מה שאנו מבקשים. ובזה אנו נעשים בני חורין רצונינו התרחב וגדל להיות כרצון ד'. גם פחד המות מסתלק חרות גמורה. אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. מדרגה זו היא אהבת ד' השלמה, בכל מאודך בכל מדה שהוא מודד לך. כלומר לא רק קבלת הדין בדיעבד ולומר אם זה רצונו נקבל, אלא שמחה בכל מצב, שמחה לכל אתגר בבטחון מלא. כי זה הטוב היותר שלם ונכון.
לסיכום שלשה שלבים כלליים ביציאה לחרות. א) חרות לאומית. ב) חרות הפרט היחיד וחלק ב' באותה חרות, חרות פנימית מחולשות של האדם בעצמו שליטה עצמית. ג) חרות ממגבלות הטבע.
ואפשר באופן נוסף. שלושה שלבים של חרות. ממצרים יצאנו לחרות מהשפעה של גויים וקבלנו על עצמינו את עבודת ד' בכל לבבנו קבלנו עול מלכות שמים, וזה בכל לבבך. שלב ב' קבלה מרצון כאילו זה בטבע שלנו וזה בכל נפשך. שלב ג' שחרור ממגבלות הטבע, הזדהות עם רצון ד' בכל מצב בחירה בבחירה האלקית בכל מאדך.
עוד בנושא שבת הגדול
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il