ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

סמכות הרבנות הצבאית ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ציבור וחברה צבא ומלחמה במהלך השירות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כסלו תשס"ו

סמכות הרבנות הצבאית


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

האם יש לרב הצבאי מעמד של 'מרא דאתרא'?
שאלה: בתור חיילים לפעמים אנו מתמודדים עם מצבים הלכתיים סבוכים, ולשם כך נעזרים אנו ברבנים. ישנם כאלה אשר מעדיפים לשאול את רבניהם מהישיבות או מהחיים האזרחיים, וישנם כאלה השואלים את הרבנות הצבאית. לעיתים נוצר מצב שהתשובה ההלכתית שונה, וכך ישנו בלבול גדול במחלקה. האם ישנה עדיפות לשאול את הרב הצבאי שבמקום, באשר הוא מבין ומכיר את המציאות בצורה עדיפה, וגם יש לו דין של 'מרא דאתרא' שצריך לילך על פי פסיקותיו, או שמא על כל אחד להיות דבק ברבותיו?

תשובה מורכבת
תשובה: ככלל, יש להעדיף לשאול את הרב הצבאי. הוא רב המקום, הוא מכיר טוב יותר את המערכת הצבאית, וגם לעיתים התשובה ההלכתית דורשת שינוי בנהלים הצבאיים, והוא בתוקף תפקידו יוכל לתאם זאת עם המפקדים.

הבעיה היא שפעמים רבות הרב הצבאי אינו זמין, ופעמים שהוא חושש להתעמת עם מפקדיו. למעשה, אם הרב הצבאי זמין, ולא נודע שהוא מכופף את הוראות ההלכה מפני הפיקוד הצבאי, יש לשאול אותו. אבל טוב להוסיף ולשאול אח"כ גם רבנים אחרים, כדי לוודא שאכן התשובות שהרב הצבאי נותן הן סבירות. כל עוד תשובותיו הם בתחום הסביר, יש לילך על פיו. אולם אם הוא חורג מהמקובל בפסיקה, אין לילך על פיו.

חובה לציין כי יש גבולות לסמכות 'מרא-דאתרא'. יסוד סמכותו של הרב אינה נובעת מהמינוי שקיבל, אלא קודם כל מגדלותו בתורה. ואם הוא אינו גדול בתורה, אין לו סמכות לפסוק בשאלות גדולות. ולכן גם אם הוא נתמנה ל'מרא דאתרא', כמו רב של חטיבה או אוגדה או בסיס, בשאלות גדולות אין לו סמכות לחלוק על גדולי הרבנים.

הורעה חזקתה של הרבנות הצבאית
בימים מקדם, כאשר רבנים גדולים כדוגמת הרב גורן זצ"ל עמדו בראש המערכת, והנהיגו אותה בעצמאות תורנית הן בתחומי הכשרות והן בתחומי ההתנהלות של החיילים ביחידות, אזי באופן הפשוט הם היו בעל הסמכות והאחריות, ודינם היה כדין 'מרא דאתרא' לכל עניין, גדול וקטן.

אולם כאשר נתמנו רבנים שאינם נחשבים לגדולי תורה, אין להם סמכות להכריע מדעתם בשאלות גדולות. אי אפשר להתעלם מתהליך ההידרדרות של הרבנות הצבאית. כך בתחומי הכשרות, וכך גם בנוגע לשתיקתם בעניין עירוב המינים המחפיר בכל יחידות הצבא. את רוב המתלוננים השתיקו. ובמיוחד לאחר אירועי השנה האחרונה, כאשר נוכחנו לדעת כי אין במערכת הזו לא גדלות תורנית ולא עצמאות רוחנית, אפילו לגבי הערכים הבסיסיים ביותר. לכן הורעה חזקתם של הרבנים הצבאיים.

יש הכרח לומר זאת עתה, מפני שמסתבר שמצב הרבנות הצבאית לא ישתפר עם חילופי הגברא, אלא אף יורע. עם הרב החדש מן הסתם יסכמו מראש כיצד הוא אמור לשרת את המערכת הצבאית, ולעטר בפסוקים את החלטות הרמטכ"ל.

הוצאת ציציות בצבא

דוגמה למעשה מהתקופה האחרונה. רב צבאי באחד הבסיסים הורה לחיילים שלא להוציא ציציות. הוא ביסס את 'ה'פסק' שלו על מנהג הספרדים, כפי שמובא ביחוה דעת (ב, א), ועל הצורך שלא ליצור הבדל בין הדתיים לחילוניים, ועל כן הורה לכל החיילים שלא להוציא ציציות.

החיילים שאלו אותי האם צריך לשמוע בקול ה'מרא דאתרא', כנגד דעת השולחן ערוך והמשנה ברורה (או"ח ח, יא), וכנגד מנהגם. כיוון שאינני מכיר את נהלי הצבא, שאלתי תלמידים בישיבה שהיו קצינים האם יש צורך צבאי שלא להוציא ציציות בעת אימונים. קציני המילואים השיבו שאין שום צורך כזה.

חזרתי לחיילים ואמרתי להם להוציא את הציציות יותר ארוך כדי שכולם יראו, כמו שנאמר: "וראיתם אותו". וברוך ה' שכך עשו. יש להוסיף כי גם רבנים ספרדים, שמנהגם שלא להוציא ציציות, הסכימו כי בצבא נכון להוציא ציציות.

תגובה לדברי על הרבנות הצבאית
בעקבות דבריי אלו על מעמדה של הרבנות הצבאית, לפיהם לכתחילה יש לנהוג על פי הוראות הרב הצבאי, אולם כאשר ניכר שהוראותיו של אינן סבירות על פי ההלכה, אין לילך אחריו, אלא כפי שמקובל להורות הלכה בישראל, שלח אלי ידידי הרב אחיה אמיתי, רב הקיבוץ שדה אליהו, תגובה זו.
"ראיתי את דבריך על הרבנות הראשית כמרא דאתרא ברביבים פרשת 'ויצא'. לדעתי, העמדה שהצגת קרובה להפסד יותר מאשר לרווח.

ראשית, נתת דבריך לשיעורין. מהו שיעור "דברים סבירים" שעליהם יש לשאול מישהו אחר, ומי קובע מהו סביר? לא חסרים אנשים שאצלם היתר המכירה הוא היתר בלתי סביר, וסתם חלב מחו"ל הוא היתר בלתי סביר, ובודאי שאין אלו היתרים סבירים עבור 'בני תורה'... כמעט בכל עניין יכול לקום מי שיאמר שהפסיקה איננה נראית לו סבירה ואין לקבל אותה.

ההצעה לפנות לרב של החייל "מן האזרחות" שיפסוק או שיבקר את פסיקת הרב הצבאי, גם היא בעייתית. אכן עמדת על כך שאדם מבחוץ אינו יודע היטב את המציאות, ולכן ייתכן שפסיקתו לא תתאים לנידון. וכי זו מילתא זוטרתא? אבל יותר מכך - ממי יקבל החייל פסיקה חלופית? אם התמזל מזלו "הרב שלו" הוא אדם גדול בתורה. אבל לא רחוק הדבר שהוא ישאל את "הרב שלו" שהינו מחנך דגול אך איננו יכול לפסוק הלכה.

בהצעה זו בעיה נוספת: ביחידה שבה יש תלמידי ישיבות שונות תיתכנה הוראות שונות, ונעשית התורה אגודות אגודות במעשה, וכדרכו של עולם הדבר מתפתח לחלוקה גם בדעות וביחסים האישיים, "חלק ליבם - עתה יאשמו".

ועל הכול, אם אנחנו רוצים לחזק את הרבנות בצבא, אי אפשר שהסגל יראו שדווקא המקפידים במצוות אינם נשמעים לרב הצבאי. התוצאה הישירה מכך היא שכשירצה הרב הצבאי לעשות את מלאכתו נאמנה לא יישמעו לו.

נראה לי שבנידון זה יש לנו ללמוד מדברי ספר החינוך (תצ"ו): "וטוב לסבול טעות אחד ויהיו הכול מסורים תחת דעתם הטוב תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו, שבזה יהיה חורבן הדת וחילוק לב העם והפסד האומה לגמרי".
בברכה נאמנה
אחיה שלמה אמיתי

ביאור כוונתי
בחור שלמד בישיבה אמור לדעת להעריך מהי פסיקה סבירה ומהי פסיקה לא סבירה. לגבי 'היתר המכירה' או אבקת חלב גויים, ברור שיש למקילים על מה לסמוך, שכך דעת הרבה פוסקים, והמחלוקת היא בדברי חכמים, שהלכה כמיקל. וכאשר אפשר עדיף להחמיר, מפני שרבים מחמירים. ואם יהיו בצבא רבים שיחמירו בזה, יהיה צורך לדאוג להם, כמו שהצבא דואג לקבוצות שונות באכלוסיה. כך היא ההוראה הסבירה, וכמעט כל רב יסכים לכך.

אולם פעמים שרבנים צבאיים מורים הוראות שאינן סבירות בעליל. למשל, לפני מספר שבועות נשלחו מספר חיילים מישיבות הסדר לשרת בחיל תיקשוב במחלקה מעורבת עם בנות. הם פנו לרבנות הצבאית, והרב הצבאי אמנם הסכים שיש כאן בעיה מסוימת, אבל לא עזר להם לצאת מהבעיה. להפך, הוא ניסה לשכנעם לקדש את ה' בכך שישרתו יחד עם הבנות ויראו להן את יופייה של היהדות.

האם זו הוראה סבירה? האם אפשר לומר לבחור שאומר שהשירות ביחידה מעורבת מפריע לו שאין בכך איסור?! האם הרבנות הצבאית לא צריכה לעמוד לצידו?! האם אפשר לומר שהחייל צריך לציית להוראת הרב הצבאי לשרת יחד עם בנות?! זאת הוראה לא סבירה.

בעיות חמורות ישנן גם בנושא שבת בפעילות שאינה פיקוח נפש, שלעיתים רבנים צבאיים אינם נכנסים לעובי הקורה לברר מה פיקוח נפש ומה אינו פיקוח נפש, ואין לחייל ברירה אלא לפנות לרב אחר.

אמנם ברור כי עדיף היה שהרב הצבאי יהיה נאמן על כל החיילים כפוסק אחראי, או לפחות כמי שמסוגל לשאול פוסק אחראי. אולם את המציאות אי אפשר לטשטש. וגם מה שספר החינוך כתב שטוב לסבול טעות אחת בוודאי מוסכם, אבל הרבה טעויות אי אפשר לסבול. ואע"פ כן כתבתי לשאול תחילה את הרב הצבאי, מפני שיש רבנים צבאיים טובים, וחשוב להעצים את מעמדם. אבל אין ברירה, והחייל חייב להפעיל שיקול דעת ולהתייעץ מעת לעת עם מורי הוראה.

------------------
פורסם גם במדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il