ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש שבת ומועדים חיוב ההודאה על נס
1.00x

חוכמת ההתבוננות

פרק התהילים שאנו קוראים בתפילת יום העצמאות מזכיר לנו שבעל הנס עלול שלא להכיר בניסו, ושאי הכרה בחסדי הבורא, ואי הודאה לבורא על חסדיו, הרי זו גנות ופחיתות גדולה ביותר.
לחץ להקדשת שיעור זה
אחד מגדולי ישראל בדור האחרון תיאר את דודו - רב חשוב מאוד בפני עצמו - כמי ש"המדינה לא מצאה מקום במערכת חשיבתו ההלכית ובסולם הערכים ההלכי שלו". לשון אחר: מן המפורסמות הוא כי יש האוחזים באחד משני קטבים. מחד גיסא, מי שרואים אתחלתא דגאולה בכינונה של מדינה יהודית עצמאית וריבונית בארץ ישראל, היא מדינה ישראל. ומאידך גיסא, מי שרואים באותה ישות מדינית התערבות קשה של מעשה שטן שיש להילחם נגדה בעוז ובתוקף.
ובכן, התפיסה השלישית סבורה כי מדובר בתופעה שפשוט אינה רלוונטית להלכה ולהגות. עוד אחת מהתופעות שאיתן אנחנו פשוט חיים. אותו רב - לפי תיאור האחיין - ייצג נאמנה גישה זו: הוא לא צידד במדינת ישראל, והוא גם לא התנגד למדינת ישראל. מדינת ישראל פשוט לא הייתה רלוונטית למערכת אמונותיו, דעותיו ומעשיו. לדידי, בלי להיכנס לשאלה אם תיאור האחיין נכון ומדויק, חוששני שבעומק עניינו התיאור מכיל קטרוג לא מבוטל.
הליכי גיבוש תפילות יום העצמאות היו מורכבים וממושכים וגם לא מוסכמים, וייתכן שעדיין לא נאמרה לגביהם המילה האחרונה. דבר זה טבעי למדי, וכמותו מצאנו רבות בתולדות ישראל. עם זאת, שילובו של מזמור ק"ז שבתהילים במסגרת זו הוסכם ללא עוררין כבר לקראת חגיגות יום העצמאות הראשון, ולא בכדי.
הייתה בכך היענות לתוכן המכתב ששלחו הרבנים הראשיים - הרב הרצוג והרב עוזיאל, בח' בניסן תש"ט (1949) לחברי מועצת הרבנות הראשית המורחבת: "המפנה היסודי שחל בחמלת ה' עלינו להצלתנו ולפדות נפשנו עם הכרזת עצמאותנו בארץ, מחייב אותנו לקיים ולקבל עלינו לדורות את יום הכרזת מדינת ישראל, הוא יום ה' באייר שבכל שנה, ליום שמחה של אתחלתא דגאולה לכלל ישראל". ומה יותר מתאים לכך ממזמור ק"ז, מזמור שמבטא גם ישועות של הפרט - ארבעה שחייבים להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, חולה שנתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים - וגם גאולה של הכלל: "ישם מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים. ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב. ויזרעו שדות וייטעו כרמים ויעשו פרי תבואה".
סופו של המזמור בפסוק "מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי ה'", מעורר תמיהה. רבי אליעזר אשכנזי, מגדולי אשכנז במאה ה-16, בנגלה ובנסתר, הביע זאת בספרו 'מעשי ה'': "מה היא החוכמה העמוקה הצריכה לראות ולהתבונן בהצלות הללו עד שאמר כן"? אין זה אלא שמדובר בתמרור אזהרה. פסוק זה מלמדנו שאכן כן, עלול בעל נס שלא להכיר בניסו. בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים מורה לנו אם כן נעים זמירות ישראל: התבוננו! הוא מדגיש שבלי התבוננות עלולה הופעת ריבונו של עולם להיתפס כלא רלוונטית, כזו שאינה מוצאת מקום בסולם הלכתי-ערכי.
שכן יש ערלי עיניים ואוזניים. הנה דוגמה: היעלה על הדעת לשמוע על נס גדול ועצום וגלוי כקריעת ים סוף, ובכל זאת להישאר אטום, לא להתפעל ולא להתפעם? מתברר שאפשר. עובדה: "וישמע יתרו"! וכי לא כל העולם שמע? אלא שהעולם שמע, בעוד שיתרו שמע, קלט וגם הפנים. דייק החתם סופר שהדבר רמוז בפסוק זה שבספר תהילים: "מי חכם וישמור אלה". מי הוא אותו חכם "שהוא מתבונן ומכיר השגחת ה' "? השיב החתם סופר: "דוד המלך רמז על זה, והוא ראשי תיבות של יתרו כהן מדין: מ"י חכ"ם - ר"ת של י'תרו כ'הן מ'דין ח'ותן מ'שה! כי יתרו היה החכם הזה ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק ובא ואמר ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים".
רבנו יונה גירונדי קבע שזיכרון חסדי ה' הוא "מעלה עליונה" ומצווה, תוך שהוא מצטט גם את אותה אמירה שבתהילים: "ודע כי המעלות העליונות נמסרו במצוות עשה, כמו... מעלות זיכרון חסדיו והתבונן בהם, שנאמר 'וזכרת את כל הדרך', ונאמר 'וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך', ודוד אמר 'ויתבוננו חסדי ה'', ונאמר 'כי חסדך לנגד עיניי'... ובעבור המעלות האלה נברא האדם, שנאמר 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו'. ומה תקוות הנברא, אם לא ישים עמל נפשו ועיקר עסקו בדברים שנברא בעבורם?!"

איך אפשר לא להודות
רבי אלעזר אזכרי, ממוסמכי מהר"י בירב, עמיתם של רבי יוסף קארו והאר"י, אימץ שיטה זו בספרו ההלכתי 'ספר חרדים'. לא זו אף זו, לדידו זיכרון חסדי ה' הוא מצוות עשה דאורייתא לכל דבר ועניין. זאת ועוד, אין האמור מוסב רק לחסדים כלל-ישראליים, אלא גם לחסדים אישיים: "מעלת זיכרון חסדיו ית' והתבונן בהם - מצווה רביעית... ומינה נלמוד מק"ו: אם נצטווינו לזכור לדורות החסדים שעשה עם אבותינו, כל שכן שכל אחד מישראל חייב לזכור החסדים שעושה עמנו תמיד לכלל ישראל שמציל אותנו משיני אריות רשעים העומדים תמיד עלינו לכלותינו, ולזה אנו אומרים בכל יום מזמור לולי ה' שהיה לנו, וכן חייב כל אחד מישראל לזכור החסדים שגמלו ה' יתברך מעת שיצרו בבטן אמו ואז ייכנע לפניו ויבוש וישוב בתשובה שלמה. וכן שמעתי מפי מורי הרב החסיד כמהור"ר יוסף סאגיש זצ"ל".
אמור מעתה: זה שאינו מכיר בחסדי הבורא ואינו מודה לו עליהם, הרי זה מאבד "מעלה עליונה" ועובר על מצוות עשה מן התורה. כך סבר - וגם יישם - מתעד מנהגי פרנקפורט, הרב יוסף יוזפא האן (נוירלינגן), כפי שכתב בספרו יוסף אומץ: "ועל הניסים עושה נפלאות בפרטות סידרתי לי לעצמי זכירת כל הניסים הידועים לי מיום היותי, בלשון צח כפי יכולתי... והניסים עצמן אין מן הראוי להעלותם על ספר. ואחרי זכירת הניסים אני מסיים: אלה הם קצת מניסים הידועים לי מניסיך ונפלאותיך הגלויים לי, מלבד הרבה ניסים גלויים הנשכחים מליבי, ולניסים נסתרים שעושה עמדי ועמנו בכל עת אין קץ, ואילו אחיה אלף שנים פעמיים ואבלה אותם בעבודתו יתברך, לא אוכל לשלם תודות אחת מני אלף כעל אשר גמלנו ה' כרחמיו וכרוב חסדיו".
אמת, לא הכול סברו שזכירת החסדים היא מצוה דאורייתא, ואולם דומה שהכול מסכימים, בלי חולק, שאי הכרה בחסדי הבורא ואי הודאה לבורא על חסדיו הרי זו גנות ופחיתות גדולה ביותר. יתרה מזאת, לא רק על הצלה שנעשתה לו צריך להודות, אלא גם על מניעת פורענות שעלולה הייתה להגיע לו. כך ביאר רבי משה חאגיז בהקדמתו לשו"ת שתי הלחם: "וזה אפשר לומר שסיים המזמור 'מי חכם וישמור אלה, ויתבוננו חסדי ה''. שרצה לומר שמי שאינו חכם יבין הדברים כפשטן, שלא יודו לה'... אומנם מי שהוא חכם ויודע להבין... יבין חסדי ה', שהקל מעליו זעמו, שלא הגיע לידי כך... הן הן גדולותיו וחסדיו ית' כפולות ומכופלות, וראוי לו להודות שיר כפול ומכופל על החסדים שגמל לו הי"ת".
ועתה, לקראת יום העצמאות ה-71, יעצום כל אחד את עיניו לשעה קלה וידמיין את עצמו לא במדינת ישראל אלא בתימן או במרוקו, בפולין או בביילורוסיה. ועוד יהרהר שהוא אומנם בארץ ישראל, אך לא במדינה עצמאית וריבונית אלא תחת שלטון נוצרי, עות'מאני או מנדטורי בריטי. ועתה יפקח את עיניו ויראה היכן הוא אליבא דאמת: האומנם יכול בעל הנס שלא להכיר בניסו? שלא להודות על חסדו?
שהחיינו וקיימנו והגיענו.

מתוך העיתון בשבע

הרב פרופ' נריה גוטל
רבה של 'קהילת רדליך – ירושלים', מחב"ס 'השתנות הטבעים בהלכה', 'מכותבי ראיה', 'חדשים גם ישנים', 'שלמי שמחה', נשיא-אמריטוס מכללת 'אורות ישראל'.
עוד בנושא חיוב ההודאה על נס

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il