ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- ספר יהושע
- שיעורים בספר יהושע
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
שלמה בן יעקב
וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם וַיִּחַר אַף ה' בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
הנסיון הראשון לכיבוש העי והמפלה
וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ אֲנָשִׁים מִירִיחוֹ הָעַי אֲשֶׁר עִם בֵּית אָוֶן מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר עֲלוּ וְרַגְּלוּ אֶת הָאָרֶץ וַיַּעֲלוּ הָאֲנָשִׁים וַיְרַגְּלוּ אֶת הָעָי: וַיָּשֻׁבוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַל יַעַל כָּל הָעָם כְּאַלְפַּיִם אִישׁ אוֹ כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ יַעֲלוּ וְיַכּוּ אֶת הָעָי אַל תְּיַגַּע שָׁמָּה אֶת כָּל הָעָם כִּי מְעַט הֵמָּה: וַיַּעֲלוּ מִן הָעָם שָׁמָּה כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיָּנֻסוּ לִפְנֵי אַנְשֵׁי הָעָי: וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ וַיִּרְדְּפוּם לִפְנֵי הַשַּׁעַר עַד הַשְּׁבָרִים וַיַּכּוּם בַּמּוֹרָד וַיִּמַּס לְבַב הָעָם וַיְהִי לְמָיִם:
תפילת יהושע לאחר המפלה
וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה' עַד הָעֶרֶב הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הַיַּרְדֵּן לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַאֲבִידֵנוּ וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: בִּי אֲדֹנָי מָה אֹמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף לִפְנֵי אֹיְבָיו: וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי וְכֹל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ וְהִכְרִיתוּ אֶת שְׁמֵנוּ מִן הָאָרֶץ וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל:
תשובת ה' וגילוי המעל
וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ: חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם: וְלֹא יֻכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם עֹרֶף יִפְנוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם כִּי הָיוּ לְחֵרֶם לֹא אוֹסִיף לִהְיוֹת עִמָּכֶם אִם לֹא תַשְׁמִידוּ הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם:
ציווי הגורל לגילוי המעל
קֻם קַדֵּשׁ אֶת הָעָם וְאָמַרְתָּ הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל חֵרֶם בְּקִרְבְּךָ יִשְׂרָאֵל לֹא תוּכַל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ עַד הֲסִירְכֶם הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם: וְנִקְרַבְתֶּם בַּבֹּקֶר לְשִׁבְטֵיכֶם וְהָיָה הַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ ה' יִקְרַב לַמִּשְׁפָּחוֹת וְהַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנָּה ה' תִּקְרַב לַבָּתִּים וְהַבַּיִת אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ ה' יִקְרַב לַגְּבָרִים: וְהָיָה הַנִּלְכָּד בַּחֵרֶם יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ כִּי עָבַר אֶת בְּרִית ה' וְכִי עָשָׂה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל:
מעשה הגורל ולכידת עכן
וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיַּקְרֵב אֶת יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטָיו וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט יְהוּדָה: וַיַּקְרֵב אֶת מִשְׁפַּחַת יְהוּדָה וַיִּלְכֹּד אֵת מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי וַיַּקְרֵב אֶת מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי לַגְּבָרִים וַיִּלָּכֵד זַבְדִּי: וַיַּקְרֵב אֶת בֵּיתוֹ לַגְּבָרִים וַיִּלָּכֵד עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶּן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל עָכָן בְּנִי שִׂים נָא כָבוֹד לַה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן לוֹ תוֹדָה וְהַגֶּד נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי: וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי לַה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי: וָאֵרֶא בַשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה וּמָאתַיִם שְׁקָלִים כֶּסֶף וּלְשׁוֹן זָהָב אֶחָד חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים מִשְׁקָלוֹ וָאֶחְמְדֵם וָאֶקָּחֵם וְהִנָּם טְמוּנִים בָּאָרֶץ בְּתוֹךְ הָאָהֳלִי וְהַכֶּסֶף תַּחְתֶּיהָ: וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ מַלְאָכִים וַיָּרֻצוּ הָאֹהֱלָה וְהִנֵּה טְמוּנָה בְּאָהֳלוֹ וְהַכֶּסֶף תַּחְתֶּיהָ: וַיִּקָּחוּם מִתּוֹךְ הָאֹהֶל וַיְבִאוּם אֶל יְהוֹשֻׁעַ וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּצִּקֻם לִפְנֵי ה':
עונש עכן
וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת עָכָן בֶּן זֶרַח וְאֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאַדֶּרֶת וְאֶת לְשׁוֹן הַזָּהָב וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת שׁוֹרוֹ וְאֶת חֲמֹרוֹ וְאֶת צֹאנוֹ וְאֶת אָהֳלוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ וַיַּעֲלוּ אֹתָם עֵמֶק עָכוֹר: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל יִשְׂרָאֵל אֶבֶן וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים: וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיָּשָׁב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק עָכוֹר עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
מהצלחה לכישלון
נקודת המעבר בין פרקנו לפרק הקודם דורשת תלמוד. פרק ו' חותם בפסוק "וַיְהִי ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל הָאָרֶץ" ופרקנו, פרק ז, פותח במעל בחרם. המעבר החד בין תיאור הצלחתו של יהושע כמנהיג ישראל לבין כישלון המעילה בחרם, דורש התבוננות.
בכיבוש יריחו זכו בני ישראל לליווי אלקי באותות ובמופתים, ונראה היה כאילו הדרך לכיבוש הארץ כולה סלולה לפניהם. והנה - תקלה!
מדברי רחב למדנו על פחד עמי כנען וחששם מפני בני ישראל לאחר ששמעו על האותות והמופתים שנעשו להם, וכולם חשו כיצד גאולת ישראל הולכת ומתממשת לנגד עיניהם, והנה - נסיגה ומפלה!
בפסוק "וַיְהִי ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל הָאָרֶץ" מודגשת פעמיים המילה 'ויהי', לשון צער. במקור דברי חז"ל 1 המלמדים כי לשון 'ויהי' - צער, מובא גם פסוקנו, וזו לשונם:
"אמר רבי לוי ואיתימא רבי יונתן: דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה: כל מקום שנאמר 'ויהי' אינו אלא לשון צער. 'ויהי בימי אחשורוש' - הוה המן, 'ויהי בימי שפט השפטים' - הוה רעב... 'ויהי ה' את יהושע' - וימעלו בני ישראל".
לכאורה מתאים היה לתאר את ההצלחה הגדולה של ראשית הכיבוש ואת הצלחת יהושע כמנהיג ישראל, בלשון 'והיה' 2 , לשון של שמחה. במדרש רבה 3 מונים חז"ל ארבעה אנשים שיצא שמעם בעולם ונקבע מטבע על שמם, ולומדים מפסוק זה על גדולתו של יהושע שנמנה עם אותם ארבעה, וזו לשונם:
"ארבעה הם שיצא להם מוניטין בעולם... יהושע - 'ויהי ה' את יהושע ויהי שמעו בכל הארץ' (יהושע ו, כז). יצא לו מוניטין בעולם. מהו? שור מיכן וראם מיכן, על שם 'בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו' (דברים לג, יז)".
על מטבעו של יהושע הטביעו שור, ומעברו השני ראם, על שם האמור בברכת משה ליוסף, שבניו נחלקים לשבטי אפרים ומנשה, ויהושע היה משבט אפרים שעליו התנבא משה ואמר: "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו", להודיע שיהא כוחו ככח השור, ויופי קרניו כיופי קרני ראם.
אם כן אנו פוגשים באותם מילים, מצד אחד את גדולתו של יהושע ומצד שני לשון של צער על כך שמעלו ישראל בחרם. בהמשך נראה ש"המעילה הגדולה" היתה תוצאה של אדם בודד מישראל שנתאווה לקחת מן השלל. אך הנביא מתאר את המעשה בחומרה רבה ומייחס את הכישלון לכל ישראל, "וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם".
הנביא מייחס את עכן עד יהודה
בהמשך הפסוק כאשר נזכר שמו של המועל, הכתוב מציין את שושלתו עד יהודה, "וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם".
על הפסוק "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי" 4 כתב רש"י: "ולא הזכיר בן יעקב, שביקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על מחלוקתם". לאור זאת יש לשאול: מדוע ייחס הנביא את עכן עד יהודה, מה ראה הנביא להטיל דופי ביהודה?!
נראה שהנביא מבקש לרמוז מהיכן הגיעה מידת העזות, לעבור על החרם שהטיל יהושע. מידת העזות היתה מידתו של יהודה, ומידה זו היא ממידות המלכות, לכן כתב בעל ה"ילקוט מעם לועז" 5 :
"לא כל ישראל מעלו אלא האחד מהם, אבל הקב"ה העלה עליהם כאילו כולם חטאו. ומי חטא, עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה, שבראותו שהוא ממשפחה רמה, שבא משבט יהודה שממנו עתידים היו לצאת מלכים בישראל, גבה ליבו ואמר, איני חושש מפני יהושע, שאם אמעל ויבא להורגני, בני משפחתי יצילוני מידם, כמו שבאמת אירע אחר כך, שבני שבט יהודה ביקשו להציל את עכן ממוות ונפלו הרבה נפשות מישראל. וזהו שנאמר: 'ויקח עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה מן החרם' וגו', שהרי הכתוב היה צריך לומר תחילה 'ויקח מן החרם' ואחרכך להזכיר השם. ועוד: למה האריך כל כך הכתוב בשמו? אלא בא הכתוב ללמדנו הטעם שהעיז פניו למעול, מפני שבא משלשלת היוחסין והתגאה בשבטו".
בכניסה לארץ ישראל ישנם רגעים קריטיים. מדובר במעבר חד מטומאת ארץ העמים לקדושת ארץ ישראל, מעבר שתובע מטבע הדברים סדר יום לאומי חדש, שילווה אותנו בימי גאולתנו עד ביאת משיח צדקנו.
בשלב זה יהושע לא מודע למעילה בחרם, אך זהו הרקע לכל ההתרחשות שבפרק. יהושע שולח מרגלים לרגל את העי ונראה שאין כל מניעה מלצאת לכיבוש. הזיכרונות הטובים של כיבוש יריחו נוסכים תחושה של ניצחון בעם. העולם כולו יודע שעם ישראל חזק ושיש כוח אלקי שמלווה אותו ודואג לו.
תחילת נפילה ניסה
לאחר ההנהגה הנסית שליוותה את בני ישראל בכיבוש יריחו, כשמגיעים לעי יהושע לא סומך על הנס אלא שולח מרגלים ומתארגן לקראת מלחמה עם חרבות ושאר כלי מלחמה מתוך הבנה שההנהגה בארץ ישראל משתנה, ובאופן הדרגתי הופכת מנסית לטבעית.
שני המרגלים נשלחו לרגל עמוק בתוך שטח האויב והתרשמו שמדובר במלחמה קלה וקצרה שאינה דורשת התארגנות נרחבת, אך כאשר התייצב מחנה ישראל בשדה הקרב נתקפו כולם בחרדה בלתי מוסברת והחלו לנוס, "וַיַּעֲלוּ מִן הָעָם שָׁמָּה כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיָּנֻסוּ לִפְנֵי אַנְשֵׁי הָעָי" 6 . כלל לא מוזכר שהיתה מלחמה ביניהם, ונראה שבטרם התחילה המלחמה כבר החלה מנוסתם.
חז"ל 7 אומרים: "תחילת נפילה ניסה". כדי לנצח את האויב צריך להיות מסוגל להביט בעיניו ולהיות מוכן להכרעתו. מנוסה קלה עלולה להכריע את המערכה ולגרום לתבוסה ומפלה. בפרשת שופטים 8 ישנו ציווי על שוטרי ישראל לפנות אל היראים ורכי הלבב מבין היוצאים למלחמה, ולומר להם שישובו לבתיהם. ונחלקו בגמרא 9 אם הכוונה היא לאותם החוששים שמא ימותו במלחמה כי אין בכוחם לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה, או שמדובר באותם שהם יראים שמא ימותו במלחמה מחמת עבירות שבידיהם.
מעשה עכן מלמדנו על מעלת דורו של יהושע
עכן לקח לעצמו "אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה וּמָאתַיִם שְׁקָלִים כֶּסֶף, וּלְשׁוֹן זָהָב אֶחָד חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים" 10 וטמן אותם באוהלו, ובעקבות כך נכשלו בני ישראל בקרב נגד העי, ונאמר: "חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם" 11 .
במבט ראשון קשה להבין על מה יצא הקצף הגדול. אדם אחד מישראל מעד ונכשל, וכל השאר קיימו את הציווי במלואו ולא נטלו דבר מן השלל. מדוע כישלונו של אדם אחד מישראל הביא מפלה וענישה לכלל האומה?! סוגיה זו מלמדת אותנו מה היתה מדרגת דורות קדמונים. די היה בכישלון של יחיד מישראל כדי להביא עונש על העם כולו.
בתקופת משה מוצאים אנו כישלונות, טענות ומענות בקרב בני ישראל - העגל, המרגלים, המתאוננים, המתאוים... - ואילו בספר יהושע אין נזכר אלא כישלונו של עכן. הלוא דבר הוא.
בסיכום תוצאות מלחמת העי הראשונה נאמר: "וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ" 12 , ודרשו חז"ל 13 :
"וכי נאמר שלושים וששה? והלא לא נאמר אלא 'כשלשים וששה'! אלא זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין!".
על אף שנגפו והובסו, רק אחד מישראל מת במלחמה. היינו מצפים לציון עובדה זו כאות להשגחת ה' הטובה עלינו, אבל יהושע מגיב בכאב נורא, "וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה' עַד הָעֶרֶב הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם" 14 .
אמנם טבעי הדבר שבמלחמה מתים אנשים, אבל בכניסה לארץ ישראל יהושע מייצר הנהגה רוחנית שאינה משלימה אף לא עם חלל אחד. אם נפל אדם מישראל במלחמה, סימן הוא שאיננו ראויים להשגחת ה' בשלמות. ובאמת מלבד יאיר בן מנשה אין אזכור של חללים נוספים בכל תיאור ארבע עשרה שנות הכיבוש והחלוקה.
לאמתו של דבר, קשה להבין מה ראה יהושע לשלוח אדם כמו יאיר בן מנשה, גדול שבגדולים, "שקול כרובה של סנהדרין", אל עומק החזית. על כורחנו, יהושע הבין שסוגיית כיבושה של ארץ ישראל, זו סוגיה רוחנית ממעלה ראשונה, וכדי להכריע בה דרושים הגדולים שבישראל.
כדי לכבוש את הארץ דרושה קומה רוחנית איתנה
כשהתבררה זהותו של ההרוג בקרב, קרע יהושע את בגדיו ונפל על פניו, ואבל כבד ירד על האומה כולה, אבל לאומי, "וַיִּמַּס לְבַב הָעָם וַיְהִי לְמָיִם: וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה' עַד הָעֶרֶב הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הַיַּרְדֵּן לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַאֲבִידֵנוּ וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" 15 .
נראה כאילו יהושע מביע חרטה: חבל שנכנסנו לארץ. מעין טענת בני ישראל על הים, כאשר פרעה הקריב והיה הים לפניהם והמצרים אחריהם, ולא מצאו דרך מוצא, ואמרו: "הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם" 16 .
במבט ראשון קשה להבין מדוע נפילתו של אדם אחד מישראל בקרב גרמה ליהושע להתבטא בחריפות כה גדולה עד כדי כך שהיה מעדיף להישאר בעבר הירדן, אך מהמשך דבריו אנו למדים כי עיקרו של המשבר היה בכך שנסו בלי מלחמה ובכך גילו שיש פגם במעשיהם והם יראים מעבירות שבידיהם, ורפיון זה עתיד לתת את אותותיו ולשבור את כל כח ההרתעה שהיה להם, "בִּי אֲדֹנָי מָה אֹמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף לִפְנֵי אֹיְבָיו: וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי וְכֹל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ וְהִכְרִיתוּ אֶת שְׁמֵנוּ מִן הָאָרֶץ וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל" 17 .
בלי קומה רוחנית איתנה, קובע יהושע, אי אפשר לכבוש את הארץ, ומוטב לחזור לעבר הירדן. אי אפשר להיכנס לארץ ישראל בלי ריבונו של עולם.
ועשיר יענה עזות
הגמרא בסנהדרין 18 דורשת:
"אמר רב נחמן אמר רב: מאי דכתיב: 'תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות', 'תחנונים ידבר רש' - זה משה, 'ועשיר יענה עזות' - זה יהושע".
משה נקרא 'רש' משום שלא ניתן לו לכבוש את כל ארץ ישראל, רק את ארץ סיחון ועוג, ויהושע נקרא 'עשיר' שניתן בידו לכבוש את כל ארץ ישראל 19 . הגמרא דנה היכן מצינו שיהושע דיבר בעזות לפני המקום, ולבסוף מכריעה:
"אלא מהכא 'ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן'".
טענת יהושע שטוב היה לנו אילו היינו נמנעים מקיום מצוות ה' "וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן" 20 , יש בה עזות לפני ה'.
מה שאירע לאבות - סימן לבנים
הכניסה לארץ ישראל רצופה במשברים, באתגרים ובמשימות. מי שנתן לנו את הכח לעמוד בכל אלה, הם האבות הקדושים. ההליכה של אברהם אבינו בארץ לאורכה ולרוחבה חקקה חקיקה לדורות, ונתקפלה ארץ ישראל תחת יעקב אבינו בחלומו כדי שתהיה ארץ ישראל נוחה לבניו להיכבש 21 , וכן הלאה, וכך כתב הרמב"ן 22 :
"'ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם' - אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט): כל מה שאירע לאבות - סימן לבנים , ולכן יאריכו הכתובים בסיפור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלושת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו".
האבות במעשיהם סימנו לנו את הדרך. מה שחוו האבות, זו הכנה נפשית של האומה לקראת התמודדותה מול עמים ותרבויות, אירועים וזמנים.
"קום והתהלך בארץ..." זה לא רק שיר מ'שירי ארץ ישראל', זו מנגינת חיים שהתחילה אצל אברהם אבינו כאשר הלך לאורכה ולרוחבה של הארץ והטביע את החותם הישראלי בכל צעד ושעל שלו.
הרמב"ן שם מבאר, שאברהם נטה אוהלו בין בית אל ובין העי, "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'" 23 , לרמוז שהעי תהיה המקום הראשון שיכבוש יהושע בדרך של מלחמה.
חז"ל אומרים במסכת סנהדרין 24 :
"לעולם יקדים אדם תפילה לצרה, שאילמלא הקדים אברהם תפילה לצרה בין בית אל ובין העי, לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט".
כלומר אילו לא התפלל אברהם על בני ישראל כשהיה בין בית אל לעי והתנבא שעתידים בניו להיכשל שם בעוון עכן, לא היה זכר ושארית לישראל, ובזכות תפילתו לא נהרגו מישראל אלא 'כשלושים וששה איש', כמבואר ברש"י בפרשת לך לך 25 :
"ויבן שם מזבח - נתנבא שעתידין בניו להיכשל שם על עוון עכן, והתפלל שם עליהם".
וכתב ה"שפתי חכמים" 26 :
"רצונו לתרץ למה בנה עוד מזבח, דהא כבר בנה מזבח על בשורת הזרע ועל בשורת הארץ. נראה לעניות דעתי, שהקב"ה הראה לו צרה זו יותר משאר צרות, דהוי כמו שיור במתנתו, שאמר לו 'לזרעך אתן את הארץ' (פסוק ז), שהוא על תנאי שאם יחטאו בניו כמו עכן, שיפלו בידם".
מזבח אחד בנה אברהם כאות תודה על בשורת הזרע ועל הבטחת הארץ לבניו, ומזבח שני לשם צעקה ותפילה על העתיד. נאמר לו שהבטחת הארץ תלויה בתנאי, ואם יחטאו ישראל, כמו עכן, ינחלו ח"ו מפלה, ועלולים הם להפסיד את מתנתם.
שלושה מזבחות בנה אברהם
חז"ל 27 דורשים:
"'ויבן שם מזבח לה'', אמר רבי אלעזר: שלושה מזבחות בנה - אחד לבשורת ארץ ישראל, ואחד לקניינה, ואחד שלא יפלו בניו, הדה הוא דכתיב: 'ויקרע יהושע שמלותיו ויפול על פניו ארצה לפני ארון ה' עד הערב הוא וזקני ישראל ויעלו עפר על ראשם' (יהושע ז, ו)".
שלושה מזבחות בנה אברהם, אחד באלון מורה אצל שכם, כאות תודה על הבטחת הארץ לו ולזרעו אחריו, אחד בחברון, כאות תודה על כך שזיכהו לקניינה של הארץ, ואחד על עוון עכן, מתוך תפילה על בניו שלא יפלו לפני אויביהם בעוון המעל. ממשיך המדרש:
"אמר רבי אליעזר בן שמוע: התחילו מזכירים זכותו של אברהם אבינו, שנאמר: 'ואנכי עפר ואפר' (בראשית יח, כז), כלום בנה אברהם מזבח בעי אלא שלא יפלו בניו בעי, 'ויקרא בשם ה'', מלמד שהקריא שמו של הקדוש ברוך הוא בפי כל בריה. דבר אחר: 'ויקרא' - התחיל מגייר גרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה. 'ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה' - מחקה והולך ומכוין כנגד בית המקדש".
יהושע וזקני ישראל העלו עפר על ראשם, על מנת להעלות זיכרון תפילותיו של אברהם אבינו שהתפלל עליהם. ובזכות ענוותנותו של אברהם אבינו ששם עצמו כעפר לכל ישמור לו ה' זכותו ויקבל תפילותיו.
דברים שרואים משם לא רואים מכאן
ה' פונה ליהושע ואומר לו: "קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ" 28 . נכון, אמנם היתה נפילה, אך לא נסתם הגולל, ארץ ישראל מחכה לבניה ומזככת את האומה לקראת יישובה.
כבר ביציאת מצרים למדנו עקרון חיים חשוב זה. כאשר נפגש משה עם פרעה וביקש לשלח את ישראל מארצו, התגובה היתה הרעת התנאים, ומשה רבנו נבהל ובא בטענה לפני ה': "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה" 29 . והקב"ה השיבו: "עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה" 30 , דברים שרואים משם לא רואים מכאן... וכך אומרים חז"ל 31 :
"אמר שלמה על עצמו: 'ופניתי אני לראות חכמה ודעת הוללות וסכלות' (קהלת ב, יב). אמר שלמה: מה שהייתי מחכים על דברי תורה והייתי מראה לעצמי שאני יודע דעת התורה, ואותו הבינה ואותו הדעת של הוללות וסכלות היו. למה? כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו, מי הוא שיהיה רשאי להרהר אחר מידותיו וגזרותיו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, דברים אשר הם חצובים מלפניו, שכל דבר ודבר שיוצא מלפניו טרם הוא נמלך בפמליא של מעלה ומודיע להם הדבר כדי שידעו ויעידו כולן כי דינו דין אמת וגזירותיו אמת וכל דבריו בהשכל, וכך הוא אומר: 'כל אמרת אלוק צרופה' (משלי ל, ה), ואומר: 'בגזירת עירין פתגמא' (דניאל ד, יד), שלפי שהרהרתי אחר מעשיו, נכשלתי".
יהושע רואה את המפלה, את הנסיגה, ונושא תפילה ומבקש לעורר זכות אבות, ולממש את הבטחת הארץ לאבות ולזרעם אחריהם. וה' משיבו: "קֻם קַדֵּשׁ אֶת הָעָם וְאָמַרְתָּ הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל חֵרֶם בְּקִרְבְּךָ יִשְׂרָאֵל לֹא תוּכַל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ עַד הֲסִירְכֶם הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם" 32 .
^ 1.ראה מגילה י ע"ב.
^ 2.ראה פסיקתא זוטרתא פרשת ואתחנן יא ע"ב.
^ 3.בראשית רבה לט, יא.
^ 4.במדבר טז, א.
^ 5.ילקוט מעם לועז יהושע ז, ב.
^ 6.יהושע ז, ד.
^ 7.סוטה מד ע"ב.
^ 8.דברים כ, ח-ט.
^ 9.סוטה מד ע"א.
^ 10.יהושע ז, כא.
^ 11.יהושע ז, יא.
^ 12.יהושע ז, ה.
^ 13.בבא בתרא קכא ע"ב.
^ 14.יהושע ז, ו.
^ 15.יהושע ז, ה-ז.
^ 16.שמות יד, יא.
^ 17.יהושע ז, ח-ט.
^ 18.סנהדרין מד ע"א.
^ 19.מהרש"א שם.
^ 20.יהושע א, ב.
^ 21.רש"י בראשית כח, יג.
^ 22.רמב"ן בראשית יב, ו.
^ 23.בראשית יב, ח.
^ 24.סנהדרין מד ע"ב.
^ 25.ראה רש"י בראשית יב, ח.
^ 26.שפתי חכמים בראשית יב, ח אות פ.
^ 27.בראשית רבה לט, טז.
^ 28.יהושע ז, י.
^ 29.שמות ה, כב.
^ 30.שמות ו, א.
^ 31.שמות רבה ו, א.
^ 32.יהושע ז, יג.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בדין מי שאכל או שתה דברים שאינם ראויים ביום הכיפורים, מתוך עיון בסוגיית המשנה בדף פ"א ובמחלוקת על שתיית חומץ. דרך בירור מחלוקת הרמב"ם, הטור, הראבי"ה והגר"א, נבחנים יסוד איסור אכילה לעומת חובת העינוי, וכן שאלת פטור אכילה שלא כדרך הנאתה.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
אור החיים על הפרשה כמטר וכטל: עומק לימוד התורה
אור החיים על פרשת האזינו חלק ב'
השיעור עוסק בביאור הפסוק "יערוף כמטר לקחי" על פי פירוש ה"אור החיים", ומנתח את הדימויים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה למטר ולטל. בנוסף מודגשת הדרישה מכל אדם למצות את מלוא כוחותיו בלימוד, מתוך כוונה טהורה לקרוא בשם ה' ולגדלו.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס, קס"א
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
רביבים שש השאלות ששואלים אדם בדין
לקראת ראש השנה ראוי להבין את השאלות ששואלים אדם בעומדו לפני בית דין של מעלה | תורה, עבודה, ישועה – שש השאלות מקיפות את חייו ושליחותו של היהודי בעולם, ובתנאי שלכל זה קודמת יראת ה' | ומדוע מרבים כל כך בשבחים בתפילת ראש השנה?
ראש השנה ראש השנה – נאחז בסבך בקרניו
מה היה לו לאיל להאחז בסבך כאילו דוקא הסבך מציל אותו ומדוע הוא חילופו של יצחק אבינו ואיך כל זה קשור לכפרת השופר
אור החיים על הפרשה סוד האזנת השמיים והארץ
אור החיים על פרשת האזינו חלק א'
השיעור מעמיק בביאור ה"אור החיים" לפסוק "האזינו השמים... ותשמע הארץ", ומיישב שורת דיוקים לשוניים באמצעות היחס שבין קרבה וריחוק. דרך כך מתבררים רבדים פנימיים באדם – בין נשמה לגוף, בין מנהיגים לפשוטי העם, ובין חובת התורה לצורכי הפרנסה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו מביכורים לאחדות: כוחה של ערבות
השיעור עוסק בחובת לימוד התורה לדורות הבאים ובהכרת הטוב העולה ממצוות ביכורים, הן על השפע הגשמי והן על הזכות הרוחנית. מתוך כך הוא מעמיק בעקרון הערבות ההדדית של עם ישראל כגוף אחד, המהווה מפתח לניצחון ולזכייה בדין לקראת ראש השנה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו תקיעת שופר בשבת
השיעור עוסק בדין תקיעת שופר כשראש השנה חל בשבת, תוך בחינת יסודות האיסור וההבדלים בין גישת הבבלי (גזירת חכמים) לירושלמי (פטור מדאורייתא). בהמשך נסקרים היתר התקיעה בפני בית דין, שיטת הרי"ף, והפולמוס ההיסטורי הסוער בירושלים סביב ניסיונו של הרב עקיבא יוסף שלזינגר לחדש את המנהג.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו איזון הרוח מול קידמת החומר
הרב ד"ר יוחנן קאפח בשיעור העוסק בצורך להעמיק ברוחניות ובתורה כמשקל נגד להתפתחות הטכנולוגית והחומרית של העולם, תוך שימוש בכלים מודרניים כדי לייעל ולהעמיק את הלימוד. דרך דוגמאות כגון ריבוי תקיעות השופר והתפתחות אמירת הקדיש, מודגש כיצד עם ישראל מוסיף ומחבב את המצוות מתוך אהבה ולא מתוך עול.
אורות התשובה - הרב הראל כהן הדרכה מעשית בהרהור תשובה
אורות התשובה פרק ז, ה1 ו'
הרהור תשובה הוא הגרעין שממנו צומחת התשובה, ואסור לנו לזלזל בזה. בהמשך הרב ממלמד אותנו על הגישה הבריאה אל התשובה שצריכה להיות בשמחה!
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א אנשי הקודש בתחיית האומה
אורות התחיה -פסקה ג',ד'
השיעור עוסק במתח שבין העיסוק המעשי בבניין האומה וארץ ישראל לבין השמירה על הגובה והעומק הרוחני שלה. דרך תורתו של הראי"ה קוק, מובהר כי קיומם של גדולי תורה וחסידי עליון הוא שמאפשר לעם לפעול במרחב החומרי והלאומי בביטחון וללא חשש מירידה רוחנית.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש ראש השנה
תרועת ראש השנה היא יללה או גניחה, והרי נאמר בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְ-הֹוָה. וכי פירושו הוא לילל או לגנוח לפני המלך ה'. מדוע תוקעים תשר"ת ולא תרש"ת. מה הטעם כשמזכירים זכות אבות מהפכים הסדר ומזכירים קודם את יעקב ואח"כ את יצחק ואברהם. אמר הקב"ה לאדם זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין היום הזה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום זה ויוצאין לפני בדימוס . והלא נתקלל וגורש מגן עדן, ונקנסה עליו מיתה? ואיך אמר שיצא בדימוס שהוא פטור גמור?
