בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עניני ספירת העומר
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

שולמית בת צביה

תוקף ספירת העומר כיום והשלכה מעשית לגבי נוסח לשם יחוד

undefined

הרב נועם דביר מייזלס

אייר תשע"ט
5 דק' קריאה
בגמ' במנחות (סו.) נחלקו בדין ספירת העומר, אביי אמר מצוה למנות ימים ומצוה למנות שבועות, ורבנן דבי רבי אשי מנו ימים ולא מנו שבועות, אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות אמר זכר למקדש הוא. וברש"י (שם ד"ה אמימר) כתב: אמימר מני יומי ולא שבועי, אמר האי מניינא דהשתא לאו חובה הוא דהא ליכא עומר אלא זכר למקדש בעלמא הוא הלכך ביומי סגי. וכתבו התוס' (ד"ה זכר למקדש הוא): "ונראה דבספק חשיכה יכול לברך ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה כיון שהוא ספיקא דרבנן". משמע שכוונת דברי אמימר שאמר זכר למקדש, שכיון שחרב הבית, הפכה מצוה זו למצוה מדרבנן, ולכן ניתן להקל לספור בבין השמשות. וגם הר"ן (על הרי"ף כח.) כתב שבזמן הזה הספירה מדרבנן, והוסיף שכן דעת רוב המפרשים, וז"ל: ורוב מפרשים מסכימים דספירת העומר עכשיו דליכא הבא ולא קרבן אינה אלא מדרבנן בעלמא זכר למקדש כדאמר אמימר התם זכר למקדש בעלמא הוא.
אולם מדברי הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין ז', כ"ב) עולה, שתוקף ספירת העומר כיום מהתורה, כיון שהיא מצוה בפני עצמה שאינה בהכרח קשורה להקרבת העומר, ולכן גם לאחר חורבן הבית שלא ניתן להקריב את קרבן העומר, מכל מקום מצות הספירה בעודה קיימת. וז"ל: "מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות. ומצוה למנות הימים עם השבועות שנאמר תספרו חמישים יום וכו'". ובספר המצוות (מצוה קס"א) מנה הרמב"ם את הספירה כמצוה מהתרי"ג, וז"ל: "מצוה זו היא שציונו לספור מקצירת העומר תשעה וארבעים יום... ואל יטעך אמרם (מנחות סו.) מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי ותחשוב שהם שתי מצות כי כל חלק וחלק מחלקי מצוה שיהיו לה חלקים מצוה לעשות כל חלק ממנה. ואמנם היו ב' מצות אילו אמרו מנין הימים מצוה ומנין שבועות מצוה, וזה מה שלא יכלם למי שלא יטעה אותם הדיבור. כי אתה כשתאמר מצוה לעשות כך וכך הנה לא יתחייב מזה המאמר שהפעולה היא מצוה בפני עצמה וכו'". ומדברי הרמב"ם משמע שספירת העומר מהתורה ונוהגת תמיד, נראה שאין שייכות בין קרבן השעורים לבין ספירת העומר. ומרן הב"י (סימן רפ"ט ד"ה וכתב עוד), צירף לשיטת הרמב"ם את דעת האבי עזרי והמרדכי, וסיים שמכל מקום כבר כתב הר"ן דרוב הפוסקים סוברים שהספירה מדרבנן.
אם כן כיון שדעת רוב הפוסקים שמצות ספירת העומר מדרבנן, נראה לכאורה שהיה צריך לכתוב בנוסח לשם יחוד מצות עשה מדרבנן או עכ"פ מצות ספירת העומר. אולם נמצאו כמה נוסחאות בקדמונים שלא כך, וננסה לבאר דבריהם. בנוסח הלשם יחוד שבסידור הרש"ש, כתב "הרינו באים לקיים מצות עשה דאורייתא" ונראה מדבריו שסבר שהספירה היא מהתורה וכרמב"ם. ובשו"ת שמחת כהן (סי' צ"ו) כתב שדעת קדשו של מרן הרש"ש, שאכן הלכה כרוב הפוס' שהספירה בימנו מדרבנן, אך כיון ששורשה במקום עליון הוא מהתורה, לכן אף שחרב הבית אין שורש המצוה יורד ממדרגתו. ואם כן לשיטתו אין כל גריעותא לומר בלשם יחוד שזו מצוה מהתורה. וכתב בספר דברי שלום (סי' תפ"ט) שכן דעת המקובלים, וכרוב הפוסקים שהמצוה דרבנן אך שורשה העליון מהתורה. וביאר שעל פי סוד ב' השיטות אמת, שמי שסובר שהמצוה מהתורה, מדבר על השורש, ומי שסובר שהמצוה מדרבנן מדבר על המציאות כיום. וכתב שלכן אין לתקן את הנוסחים הקדמונים שכתוב באם "הרינו באים לקיים מצות עשה", כיון שמדובר על שורשה של מצוה זאת. ולא טוב עשו בכמה סידורים שנדפסו מחדש ששינו והשמיטו תיבת "מצות עשה".
ובילקוט יוסף (ח"ה מועדים בשו"ת שבסופו סימן ט') הביא דברי הגרב"צ אבא שאול זצ"ל מתוך תשובה שכתב בירחון המוריה (ניסן תשנ"ט) שאותם הנוהגים לומר בנוסח "לקיים מצות עשה מן התורה" אין למונעם מכך כיון שלדעת הרמב"ם מצות ספירת העומר היא מהתורה אף בזמן הזה, ובעיקר בני ספרד הנגררים אחר הוראות הרמב"ם במקום שמרן לא גילה דעתו להדיא. ואין להוכיח ממה שפסק השו"ע שניתן לספור בבין השמשות, כיון שאף אם נאמר ספירת העומר מהתורה אפשר לספור בין השמשמות מכח ספק ספקא, שמא הלכה כרבנו תם (שהובא בתוס' ברכות ב.) שאפשר לקרוא ק"ש מפלג המנחה, ושמא בין השמשות לילה הוא. עד כאן דברי האור לציון. והעיר על דבריו בילקו"י, וז"ל: "והנה נתכוין (האור לציון) לדחות דברי מרן אאמו"ר (הגרע"י יוסף) שמזה שנים העיר על נוסח הלשם יחוד שלא לומר מצות עשה שהוא בבחינת "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני אחר שדעת מרן השו"ע שספירת העומר מדרבנן. והוסיף שהמוציא לאור של סידור תהלת יצחק כתב לומר מצות עשה, והוא ע"פ הרא"ש בגמ' מועד קטן. אך כתב שכבר השיב על דבריו בקובץ רביד יוסף (ל"ח) שברש"י (ברכות כ: ד"ה בתפלה) מוכח שלא שייך לקרוא למצוה דרבנן מצות עשה, כמבואר בתוס' (שם ד"ה תפלה), והביא משו"ת רב פעלים (ח"ג כ"ב) לגבי סעודות שבת שיש לפרט בלשם יחוד אם המצוה מהתורה או מדרבנן.
ובספר הנפלא דברי שלום (סי' תפ"ט) כתב שמדברי תלמידי רבנו יונה (על הריף ט: ד"ה יש להקשות) משמע להיפך מדברי הילקו"י. וז"ל: "אבילות היא מן התורה ולפי מאי דכתבינן לעיל דליכא מאן דאמר מן התורה אלא אנינות בלחוד, קשיא דהא אמרינן בהדיא לשון אבילות ואפילו הכי קרי ליה עשה. ומתרצים שם שאע"פ שאינו אלא מדרבנן נקרא "עשה", שכך מצינו בהרבה מקומות בתלמוד שקורא עשה לדבר שאינו אסור אלא מדרבנן כדאמרינן (בזבחים לב:) דטבול יום אם נכנס במחנה לוייה עובר בעשה ובפירוש מוכיח במסכת סוטה שאין בו אלא איסורא דרבנן, ואפילו הכי קורא אותה עשה, וסיימו שם שזו היא שיטת רבני צרפת ז"ל. ועוד הביא שם שכן דעת ספר באר שבע (חידושים על מס' תמיד סוף פ"א) שפעמים קוראים למצוה מדרבנן מצות עשה. עיין שם באריכות. וכתב עוד שגם דעת מרן הגרע"י יוסף בשו"ת יבי"א (ח"ד י"א א') מסכימה לסברתם, כיון שהביא דבריהם והסכים עמם שלא כל לאו הוא מדאורייתא ופעמים שהלאו הוא אסמכתא אלא שבא להורות שהוא חמור יותר. וסיים בס' דברי שלום (שם): "ונראה בעיני שנעלם לרגע מהגר"י יוסף שליט"א דברי אביו שליט"א (זצ"ל) ולכן נטתה דעתו לסבור שאין מצות דרבנן מדאו' והעלה בדבריו או דאיכא מצות עשה מן התורה או דהיא מצוה דרבנן אבל מצות עשה דרבנן ליכא להו כלל, גם מה שרצו להוכיח משמו של הרי"ח הטו"ב.. נראה דאינו מוכרח..". וסיים דבריו, שמה שכתב הבן איש חי, בנוסח הלשם יחוד שלו בספירת העומר "הריני בא לקיים מצות עשה", דבריו נכונים ומדוייקים, "ולא היה צריך למסדרי הסידורים שהביאו את נוסח הלשם יחוד שלא להשמיט תיבת "עשה", והוא בבחינת הגם לכבוד את המלכה עמי בבית". ולכן כל הסידורים בימנו שלקחו את נוסח המופיע בספר לשון חכמים והשמיטו את המילה "עשה", אינו נכון. כיון שדעת תלמידי רבנו יונה, והבאר שבע, ועוד ראשונים ואחרונים הסוברים שאפשר לקרוא למצוה מדרבנן בשם "מצות עשה", ועוד יותר הדבר נכון לגבי מצות ספירת העומר, ששורשה כאמור מהתורה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il