ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
אל תפספסו! סופ"ש הכנה לימים הנוראים מבית אתר ישיבה
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך שיעורים בספר יהושע

פרק ח

מעמד הברכה והקללה

הכל נעשה כאשר ציוה משה , שמא בכל זאת שינה יהושע במשהו , בדרך נס הגיעו ישראל להר גריזים ביום אחד , סדר ההתרחשויות , מעשה אבות סימן לבנים , בשכם סר פחד אברהם , כיבוש העי בזכות תפילתו של אברהם , בנין הקדושה והייחוד הקדוש , ישראל ערבים גם כלפי יהודי בכפר נידח.
מוקדש לעלוי נשמת
שירה קופרמן ז"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
להורדת דף מקורות (PDF)
הכל נעשה כאשר ציוה משה
מעמד הברכה והקללה נזכר לאחר מלחמת העי, אך למעשה הוא התקיים סמוך לכניסת העם לארץ, מיד לאחר מעבר הירדן 1 . המעמד כלל: בניית מזבח בהר עיבל והקרבת קרבנות עולה ושלמים עליו, כתיבת חלקים מספר התורה על גבי אבנים, ברכת הלויים למי ששומר את מצוות ה' וקללת העובר על מצוותיו, ובסיום המעמד קריאת דברי הברכה והקללה הכתובות בפרשת כי תבוא באוזני העם על ידי יהושע בן נון.
בפסוקים המתארים את מעמד הברכה והקללה חוזר הנביא ומדגיש כי הכל נעשה "כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה'" 2 . ביטוי זה חוזר על עצמו גם בנוגע למעשה המזבח, גם בנוגע לסדרי הברכה והקללה וגם בנוגע לקריאת הפסוקים לפני העם. ואכן הציווי על קיום המעמד נזכר כבר בספר דברים בשני מקומות: לפני פירוט מצוות הארץ, בפרשת ראה 3 , ומיד לאחר סיום פירוט המצוות, בפרשת כי תבוא, וכך נאמר שם 4 :
"וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ: וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד: וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹקֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל: אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱלֹקֶיךָ: וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים ואָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ: וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב".
לאחר שסיים משה ללמד ולבאר לבני ישראל את מצוות התורה, כרת עמם ברית על שמירתן, ומלבד הברית ציוה אותם, שבבוא העת, כשיכנסו לארץ ישראל, יכתבו את התורה על גבי שתים עשרה אבנים גדולות ויקחו אותן להר עיבל להקים שם מזבח ולהקריב עליו עולות ושלמים. ושם יתאסף כל העם על שני ההרים, הר גריזים והר עיבל, ויכרות ברית נוספת על קיום התורה.
והנה כאשר הגיע היום והגיעה השעה לקיום הצו, הזדרז יהושע לקיים את הציווי במלואו בדיוק ובדקדוק, "כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה'".

שמא בכל זאת שינה יהושע במשהו
במסכת סנהדרין 5 דורש רבי שילא את הפסוק: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ" 6 , ולומד ממנו שיהושע חטא בכך ששינה מן הציווי, ובמקום להקים את האבנים ולכתוב עליהם את התורה מיד לאחר מעבר הירדן המתין והרחיק לכת עד שהגיעו להר גריזים והר עיבל שהיו רחוקים שישים מיל מהירדן, ושם הקימו את האבנים 7 . וזו לשון הגמרא:
"'ויאמר ה' אל יהושע קום לך'. דריש רבי שילא: אמר ליה הקדוש ברוך הוא: שלך קשה משלהם, אני אמרתי 'והיה בעברכם את הירדן תקימו', ואתם ריחקתם ששים מיל'".
בסיום דרשתו יצא רבי שילא ובא רב וחלק עליו, ודרש:
"'כאשר צוה ה' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה'. אם כן מה תלמוד לומר 'קום לך'? אמר ליה: אתה גרמת להם. והיינו דקאמר ליה בעי: 'ועשית לעי ולמלכה כאשר עשית ליריחו ולמלכה' וגו'".
רב חולק על רבי שילא וסובר שיהושע לא חטא, שכן מפורש שיהושע לא הסיר דבר מכל אשר ציוה משה.

בדרך נס הגיעו ישראל להר גריזים ביום אחד
הגמרא בסוטה 8 מבארת, שאמנם התרחקו שישים מיל - ועל כך הוכיח ה' את יהושע לפי שיטת רבי שילא - אבל על הציווי להקים את האבנים באותו היום שבו יעברו את הירדן לא עברו, שכן נעשה להם נס, שבאותו היום שבו עברו את הירדן הגיעו עד הר גריזים והר עיבל, על אף שהדרך לשם היתה יותר משישים מיל, ומהלך אדם בינוני הוא ארבעים מיל ביום אחד 9 .

סדר ההתרחשויות
הגמרא שם 10 מתארת את סדר ההתרחשויות, וזו לשונה:
"ששה שבטים עלו לראש הר גריזים וששה שבטים עלו לראש הר עיבל, והכהנים והלויים והארון עומדים למטה באמצע, הכהנים מקיפין את הארון והלויים את הכהנים וכל ישראל מכאן ומכאן, שנאמר: 'וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון' וגו'.
הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה: 'ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה', ואלו ואלו עונין 'אמן', הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה: 'ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה', ואלו ואלו עונין 'אמן', עד שגומרין ברכות וקללות.
ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח, וסדוהו בסיד, וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון, שנאמר: 'באר היטב', ונטלו את האבנים ובאו ולנו במקומן".
ובהמשך 11 מתואר יותר:
"ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדוהו בסיד, וכתבו עליהם את כל דברי התורה בשבעים לשון, שנאמר: 'באר היטב'; והעלו עולות ושלמים ואכלו ושתו ושמחו, וברכו וקללו, וקיפלו את האבנים ובאו ולנו בגלגל".
למעשה, מעמד הברכה והקללה שבפרקנו הוא המשך למה שנאמר בפרק ד', שם נצטוו על לקיחת האבנים מהירדן והקימון בגלגל, וכאמור ההבנה הרווחת היא, שפסוקי מעמד הברכה והקללה אירעו ביום שבו עברו ישראל את הירדן, ובאה פרשה זו שלא במקומה ו'אין מוקדם ומאוחר בתורה'.

מעשה אבות סימן לבנים
אִזכורה של פרשיה זו לאחר כיבוש העי ולא במקומה, מזכיר לנו את דרכו של אברהם אבינו לאחר שנצטווה "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" 12 , שכן אברהם אבינו בנה את מזבחו הראשון ב'מקום שכם עד אלון מורה', ומשם העתיק את אוהלו והקימו שנית בין בית אל לעי, 'בית אל מים והעי מקדם', וקרא שם בשם ה'. נמצא שמעשה אבות היה סימן לבנים, שכן לאחר כיבוש העי נזכר מעמד הר גריזים והר עיבל הסמוכים לשכם, ושם בנה יהושע מזבח וקרא את דברי הברכה והקללה לפני העם.
ההליכה של אברהם אבינו איננה סתמית, כל צעד ושעל שלו חקק חקיקה לדורות, כמבואר ברמב"ן 13 :
"ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם - אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט): כל מה שאירע לאבות סימן לבנים , ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו".
אפשר להבין את המושג 'סימן לבנים' בשני אופנים:
האופן הראשון הוא טכני - מה שהיה אצל האבות יהיה גם אצלכם הבנים, לכן כדאי שתפיקו את הלקח וכך תדעו כיצד להתמודד.
האופן השני שייך לעולם פנימי יותר - האבות במעשיהם מסמנים לנו את הדרך. מה שחוו האבות, זו הכנה נפשית של האומה לקראת ההתמודדות שלה מול עמים ותרבויות, אירועים וזמנים.
ממשיך הרמב"ן:
"ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם - היא עיר שכם... ואני מוסיף כי החזיק אברהם במקום ההוא תחילה, וקודם שנתן לו את הארץ, נרמז לו מזה כי בניו יכבשו המקום ההוא תחילה קודם היותם זוכים בו, וקודם היות עוון יושב הארץ שלם להגלותם משם. ולכן אמר והכנעני אז בארץ - וכאשר נתן לו הקדוש ברוך הוא הארץ במאמר, אז נסע משם ונטע אהל בין בית אל ובין העי, כי הוא המקום אשר כבש יהושע בתחילה".
כסימן לבניו זכה אברהם במקום שכם אף על פי שהכנעני היה אז עדיין שליט בארץ.

בשכם סר פחד אברהם
בהמשך עומד הרמב"ן על נקודת המפנה שחלה אצל אברהם בהגיעו לשכם, והשלכתה לדורות, וזו לשונו:
"ויתכן שהזכיר הכתוב 'והכנעני אז בארץ' - להורות על ענין הפרשה, לומר, כי אברם בא בארץ כנען ולא הראהו השם הארץ אשר יעדו, ועבר עד מקום שכם, והכנעני הגוי המר והנמהר אז בארץ, ואברם ירא ממנו ולכן לא בנה מזבח לה', ובבואו במקום שכם באלון מורה נראה אליו השם ונתן לו הארץ, וסרה יראתו כי כבר הובטח בארץ אשר אראך, ואז בנה מזבח לה' לעבדו בפרהסיא".
בראשית הדרך חשש אברהם לפרסם את אלקותו יתברך בעולם, ולכן ציינה התורה 'כי הכנעני אז בארץ', לתת טעם לכך שעדיין לא החל אברהם לפרסם אמונת ה' ויראתו. אבל כאשר הראהו שכוונתו לארץ ישראל, והבטיחו שבארץ ההיא יהיה לגוי גדול ויגדל שמו ויברכוהו ויתברכו בו, ידע שהגיע למקומו וסרה יראתו.
בשכם סר פחדו של אברהם אבינו מתגובת האומות לקריאתו בשם ה', ומתוך כך לימים נקבע מעמד הברכה והקללה באותו מקום. העיר שכם זכורה לנו כמקום המוכן לפורענות ולמחלוקת - בשכם נמכר יוסף, בשכם אירע מעשה דינה, ובשכם נחלקה המלכות לשניים - מלכות ישראל ומלכות יהודה. אך יחד עם זאת, באותה חיוניות, העיר שכם מסוגלת להביא לתיקון גדול, בבחינת "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ" 14 . פסוק זה אומר יעקב ליוסף בנו בבקשו לעשותו בכור על פני אחיו לענין נחלת הארץ, שיטול חלק נוסף על אחיו, ויהיו אפרים ומנשה כשני שבטים. והמילה 'שכם' בפסוק זה משמעותה חלק, ובאה בתורת ברכה.

כיבוש העי בזכות תפילתו של אברהם
במסכת סנהדרין 15 דורשת הגמרא:
"אמר רבי אלעזר: לעולם יקדים אדם תפילה לצרה, שאילמלא הקדים אברהם תפילה לצרה בין בית אל ובין העי לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט".
אילו לא התפלל אברהם על בני ישראל כשהיה בין בית אל לעי והתנבא שעתידים בניו להיכשל בעוון עכן, לא היה נשאר מישראל שריד ופליט, ובזכות תפילתו נהרגו רק 'כשלושים ושישה איש' 16 .

בנין הקדושה והייחוד הקדוש
על המילים "כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה" 17 כתב רבי משה דוד וואלי , תלמיד הרמח"ל, בספרו"מזרח השמש" 18 :
"הזכיר הציווי והזכיר הכתוב, ללמדנו שכל כוונתו של משה לא היתה תמיד אלא להזהיר את ישראל שיתעסקו בכל כוחם להשלים את בנין הקדושה ואת הייחוד הקדוש כי זה כל האדם. וזהו הטעם שנקרא 'עבד ה'', כי זהו עיקר העבודה השלמה. וגם שלמה אמר בחכמתו 'בכל דרכך דעהו והוא יישר אורחותיך'".
בתוך טומאת ארץ העמים עם ישראל מפוזר ומפורד, ובארץ ישראל מתגלה כח הציבור ומתגלה כח הקדושה. בארץ ישראל הולך ונבנה בנין הקדושה והייחוד.


כמעמד הר סיני

נסיים בדברי ה"ילקוט מעם לועז" 19 העומד על המכנה המשותף שבין מעמד הברכה והקללה למעמד הר סיני, וכך כתב:
"ודעו שאותו מעמד הר גריזים והר עיבל דומה היה למעמד הר סיני. שגם כאן כרתו ברית מחדש לשמירת התורה וקיבלו על עצמם הדבר בשבועה וחרם. שכבר נתבאר לעיל ש'ארור', לשון חרם ושבועה, ועכשיו קיבלו עול תורה יותר ממעמד הר סיני, שהרי שם במעמד הר סיני קיבלו ערבות זה על זה רק על הדברים הנעשים בפרהסיא, ואילו עכשיו קיבלו ערבות גם על הנסתרות".
מבחינה מסוימת, מעמד הברכה והקללה בהר גריזים ובהר עיבל נעלה ממעמד הר סיני, שכן במעמד הר סיני קיבלו ישראל ערבות זה על זה רק בנוגע לעבירות הנגלות, ואילו בהר גריזים ובהר עיבל קיבלו ערבות גם על הנסתרות 20 . עם הכניסה לארץ ישראל האחריות גדלה, איננו מסתפקים בשמירה על הפרהסיא הציבורית, אלא מגלים אכפתיות וחשים ערבות מלאה כלפי כל אחד מישראל שלא זכה להיות מואר באור התורה ומצוותיה.

ישראל ערבים גם כלפי יהודי בכפר נידח
במסכת ראש השנה 21 מוזכרת תקנת חכמים שביטלו תקיעת שופר כשראש השנה חל בשבת "גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים". כלומר על אף שעיקר מעלת יום הדין הוא בתקיעת שופר עד שנקרא 'יום תרועה', ביטלו חכמים את מצוות התקיעה מחשש רחוק שמא אין עירוב ויחפוץ התוקע להתלמד בתקיעה דווקא בראש השנה ולא קודם לכן, ומדובר שאין למלמד שופר ולכן נצרך להביא התוקע את שופרו.
על אף הספק הרחוק ביטלו חכמים לדורות את תקיעת השופר בראש השנה שחל בשבת, משום שאולי פעם אחת איזה יהודי בכפר נידח ישכח ויעבור על איסור דרבנן.
מכאן אנו למדים מה רבה האחריות המוטלת כלפי אדם מישראל שלא יכשל חלילה בדבר הלכה. כדאי הדבר, שעם ישראל יוותר על מצוה מדאורייתא ועל כל הסגולות והמעלות שבמצוות תקיעת שופר, המסוגלת לזכיה בדין, ובלבד שיהודי אחד לא יכשל באיסור דרבנן בשוגג.




^ 1.ילקוט שמעוני יהושע רמז יד; ירושלמי סוטה פ"ז, ה"ג. ראה רש"י ורד"ק בפסוק ל.
^ 2.יהושע ח, לא, לג.
^ 3.ראה דברים יא, כו-ל.
^ 4.דברים כז, א-ח.
^ 5.סנהדרין מד ע"א.
^ 6.יהושע ז, י.
^ 7.ואמנם מפורש בתורה שנצטוו מתחילה להקים את האבנים בהר עיבל, אך רב שילא סבר שהיו צריכים להקים שתי גבשושיות מיד לאחר מעבר הירדן ולקרוא לאחת גריזים ולאחת עיבל ולקיים את המעמד (על פי שיטת רבי אליעזר בירושלמי. ראה תוס' שם ד"ה ואתם).
^ 8.סוטה לג ע"ב.
^ 9.ראה פסחים צג ע"ב.
^ 10.סוטה לב ע"א.
^ 11.סוטה לו ע"א.
^ 12.בראשית יב, א.
^ 13.רמב"ן בראשית יב, ו.
^ 14.בראשית מח, כב.
^ 15.סנהדרין מד ע"ב.
^ 16.ראה יהושע ז, ה.
^ 17.יהושע ח, לא.
^ 18.מזרח השמש עמ' סו.
^ 19.ילקוט מעם לועז יהושע ח, לג.
^ 20.ראה סנהדרין מג ע"ב.
^ 21.ראש השנה כט ע"ב.
עוד בנושא שיעורים בספר יהושע

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il