בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כללים בלימוד תנ"ך
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

חיה מוריה בת אסתר

undefined
4 דק' קריאה
מרן הרב קוק זצ"ל מנסה להגדיר את תורת ארץ ישראל, ואומר בין השאר שתורת חו"ל דואגת לנפש הפרטית ותורת ארץ ישראל דואגת לנפש הכללית. בפשטות התזה הזאת מאוד מובנת. בגלות באופן טבעי התרכזו יותר בעבודה הרוחנית של הפרט, בעוד שבארץ ישראל באופן טבעי הציבור תופס מקום מרכזי הרבה יותר. ישנה מציאות שבה עם ישראל צריך להסתגר ולהשתמר, מציאות שבה פונים בעיקר אל כל יחיד ויחיד שימצא את הדרך הנכונה בעבודת השם. זוהי קומה א'. קומה ב' היא המציאות היותר שלמה, שבה עם ישראל חוזר לארצו והוא נדרש לאתגרים ציבוריים חשובים מתוך הבנה שתפקידו הוא לא פחות ולא יותר לתקן את העולם.
הרב נריה גוטל כתב מאמר בשם 'תורת ארץ ישראל – התלמוד הירושלמי במשנת הרב קוק', שבו הוא טוען שכאשר הרב קוק משתמש בביטוי "תורת ארץ ישראל" הוא מתכוון תמיד לתלמוד הירושלמי. ישנם כאלו שחושבים שחז"ל עשויים מעור אחד, ולא כל כך ברור, במיוחד בישיבות ארץ ישראל שם עוסקים הרבה בצד הציבורי, שהתלמוד הבבלי מציג בעקבות המציאות שבה הוא חי גישה חינוכית שונה. חשוב לשים לב לגישה זאת, כדי שנבין טוב יותר את הגישה החינוכית המיוחדת של תורת ארץ ישראל, גישה שחייבת להטביע את חותמה בתקופה זו של תחייה לאומית.

הצדיק בתורת ארץ ישראל
האם מקורות התלמודים מאששים את התפיסה שמציג הרב קוק? ניתן כמה דוגמאות כדי להמחיש את הדברים. התלמודים בריש מסכת ברכות מספרים על דוד המלך שהיה קם באמצע הלילה, אולם ישנו הבדל מרכזי בין התלמודים. בתלמוד הבבלי מסופר שדוד היה עוסק בתורה. בתלמוד הירושלמי כנראה שלא חולקים על קביעה זאת, אולם התלמוד הירושלמי מדגיש את העובדה שדוד המלך היה מעורר את חבירי תורה, כלומר את ראשי הישיבות. ישנה כאן שאלה מרכזית האם עיקר עניינו של המלך הוא הלימוד הפרטי, או שעיקר עניינו של מי שמנהיג את עם ישראל הוא להפעיל בצורה הטובה ביותר את מערכת החינוך.
דוגמה נוספת להדגשה זאת של התלמודים היא ההספד שנאמר על יואב בן צרויה שר צבא ישראל. לפי התלמוד הבבלי (סנהדרין סוף פרק רביעי) מתארים את יואב כמי שביתו היה נקי מגזל והיה גם בית מכניס אורחים, כלומר מתרכזים באישיותו הפרטית של יואב. לעומת זאת לפי התלמוד הירושלמי (מכות ב, ו) מעמידים במרכז את תרומתו לכלל – יואב בן צרויה היה בונה מבני ציבור ומפרנס תלמידי חכמים. על הפסוק בספר ישעיהו (נח, ב) "ואותי יום יום ידרשון" מסביר התלמוד הבבלי שכל מי שעוסק בתורה יום אחד מעלה עליו הכתוב כאילו למד שנה שלמה (חגיגה ה, ב) - במוקד נמצאת התורה של היחיד, בעוד שבתלמוד הירושלמי דורשים את אותו פסוק על מצוות כלליות כמו שופר וערבה (ראש השנה ד, ח), שמכנסות סביבן ציבור גדול. אותו פסוק והתייחסויות שונות לגמרי.
הסבר זה גורם לנו להבין טוב יותר מהי הגדרתו של צדיק בתקופה של תחייה לאומית. התלמוד הבבלי קובע שישנם 36 צדיקים בכל דור, בעוד שהתלמוד הירושלמי מסתפק ב-30. לכאורה מה כל כך עקרוני במספר הצדיקים? דומה שבאמת המספר אינו כל כך משנה, מה שחשוב יותר הוא הפסוקים שעליהם סומכים התלמודים. התלמוד הבבלי סומך על הפסוק "אשרי כל חוכי לו" - לו בגימטריה 36. לדעת התלמוד הבבלי צדיק הוא אדם המעלה שכל כולו דבקות בקב"ה. לעומת זאת הפסוק שמציג התלמוד הירושלמי הוא הפסוק בפרשת וירא אודות אברהם: "ואברהם היה יהיה לגוי גדול" - יהיה בגימטריה 30. לדעת התלמוד הירושלמי דמות הצדיק מודגמת על ידי דמותו של אברהם אבינו. צדיק הוא אישיות מיוחדת שמחוברת לאומה וחושבת כל הזמן איך לקדם את המציאות, איך לבנות את האומה הישראלית, איך עם ישראל יהיה לגוי גדול. מעניין הדבר שבמקום אחר ביחס לחוני המעגל, שמוגדר בחז"ל צדיק, אומר הירושלמי שחוני המעגל שאב את כוחותיו מהאומה הישראלית. לדעת התלמוד הירושלמי לא יכול להיות דגם של צדיק שאינו מחובר לאומה.

זווית חדשה לעקידה
לאור הסתכלות זאת ייתכן שנבין טוב יותר את פרשת העקידה כפי שמצייר אותה התלמוד הירושלמי. ראשית, נקדים ונאמר שהתלמוד הירושלמי אוהב לחדש. גם בפרשות שדשו בהן רבים, תמיד נמצא בתלמוד הירושלמי הארה חשובה, שייתכן שתגרום לנו להסתכל על הפרשה בזווית קצת אחרת. כך בחטא העגל, כך בחטא המרגלים, וכך כפי שנראה גם בפרשת העקידה.
כאשר אנו שואלים את השאלה מי עומד במרכז פרשת העקידה, מסתבר שישנן שתי תשובות אפשריות לשאלה זאת. תשובה אחת היא כמובן אברהם אבינו, ותשובה שנייה היא יצחק אבינו. התלמוד הירושלמי (תענית ד, ב) מפתיע ומגלה כדרכו הסתכלות ציבורית. לא אברהם אבינו עומד במרכז ולא יצחק אבינו. מי שעומד במרכז הוא עם ישראל.
הרקע להסבר הירושלמי לפרשת העקידה נוגע למשנה במסכת תענית העוסקת בברכה שמוסיפים בתעניות ציבור, שעוסקת בכך שהקב"ה ענה בחיוב לתפילתו של אברהם אבינו. ברכה שנגמרת במילים "גואל ישראל". התלמוד הירושלמי שואל שאלה פשוטה: מדוע כתוב גואל ישראל, הרי רק יצחק נגאל? כמובן שההסבר הפשוט, שגם אותו מביא הירושלמי, הוא שגאולתו של יצחק גרמה להמשכיות של עם ישראל.
מסתבר שהמקשה ציפה לתשובה עמוקה יותר, תשובה שעונה גם על שאלה נסתרת שמעלה המשנה. המשנה אומרת שהברכה הנאמרת היא "מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם". הנוסח "מי שענה את אברהם" מעיד על כך שאברהם ביקש משהו מהקב"ה במעמד העקידה. הדברים תמוהים מאוד, שכן לא מצאנו בפשט הכתובים ביחס לעקידה שאברהם מבקש בקשה כלשהי מהקב"ה.
התשובה לדברים היא שבאמת לא מדובר קודם העקידה, אלא לאחר העקידה. אברהם אבינו מבין היטב מדוע הקב"ה הכניס אותו לניסיון הזה. אברהם מבקש אחר העקידה מהקב"ה שכמו שהיה לו מה לומר ביחס לעקידה, הרי אמרת לי שביצחק ייקרא לך זרע - ואם אברהם היה אומר כך, הרי ממילא הניסיון היה מתבטל מעיקרו, מכיוון שמדובר בטיעון צודק - הרי מבקש אני ממך הקב"ה שבשעה שייקלעו בניי למצבים קשים, תהא אתה מלמד עליהם סנגוריה. כל מטרת העקידה היא טובתם של ישראל.

קרניים של גאולה
התלמוד הירושלמי בסוגיה זו אינו מסתפק בכך, ומביא הסבר שלישי מדוע אנו חותמים את הברכה במילים "גואל ישראל". הירושלמי טוען שכל עקידה יצחק אינה רק בחינת מאורע היסטורי, אלא היא בעצם תמונת ראי למה שקורה ויקרה לעם ישראל.
האיל שנאחז בסבך מסמל לדעת הירושלמי את הסיבוכים ואת המצבים הקשים שעתיד עם ישראל להיקלע אליהם, כולל מצבים רוחניים חמורים. אולם בסופו של דבר הקב"ה מבטיח לנו גאולה. גאולת ישראל פירושה הוא שעם ישראל ממלא כראוי את התפקיד שהוא יועד לו, וממילא תיווצר מציאות של עולם מתוקן, עולם שבו כל האנושות תבין שהקב"ה הוא מלך על כל הארץ. גאולת ישראל מסומלת על ידי קרניו של האיל. הקרניים הנאחזות בסבך מסמלות, כאמור, את הסיבוכים, אולם בסופו של דבר מובטח לנו שנגיע למציאות של גאולת ישראל, נשחרר את הקרן ונתקע בה תקיעה גדולה. כבר עכשיו, למרות כל הצרות והמשברים, אנו בטוחים בגאולתם של ישראל ולכן אנו מסיימים בברכת "גואל ישראל".
מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il