בית המדרש

  • מדורים
  • לאורו
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
7 דק' קריאה
דבריו של הרב זצ"ל על פרשת זכור משנת תרע"ז, לפני 103 שנים, תועדו על ידו במכתב קצר לבנו הרב צבי יהודה זצ"ל שהשבוע פקידת שנתו. מאמר זה מופיע באגרות הראי"ה, ח"ג, עמ' פו-פז. אנו יכולים להציץ מן החרכים כיצד נראית רוח הקודש של הרב מתוך עומק דבריו.

"דיברתי בשבת קודש דנא לפני קהל מקשיבים על דבר מחיית עמלק, בתור זיכוך כל ערכי המציאות, בכל המערכות המסובלים ממשא השיגים של זוהמת הרשעה המתפשטת מראשית גוים, גם בתוכני הקודש, המתהפכים על ידי פגיעתה הרעה של הרשעה בידי רשעי עולם לרועץ."

למחיית עמלק יש שתי מהויות, פיזית ורוחנית. שאול נצטווה למחות פיזית את עמלק ולא השלים את המשימה, בשל כך נקרעה מלכותו ממנו.
המשמעות הרוחנית של מחיית עמלק היא: "זיכוך כל ערכי המציאות.. המסובלים ממשא השיגים של זוהמת הרשעה". לעמלק הפיזי אשר בא להרוג את ישראל מיד עם צאתם ממצרים יש שורש בעולמות העליונים. אומה לא מקבלת פתאום "רצון" לצאת למלחמה לא לה סתם. יש צורך שהרוח הלאומית של אותה אומה תדרוש זאת, ואדרבא, כדי לצאת למלחמה, צריך שזה יהיה בנפשה של אותה אומה יותר מכל דבר אחר, שכן אין לך דבר שאדם מוכן לסכן את נפשו בעבורו אלא אם כן הוא ייהרג ובל יעבור. והנה עמלק, יצא להילחם בישראל מסיבות לא מובנות. ישראל לא עמדו בפתח ארצו לכבוש אותה, הם לא איימו בשלב זה, הסמוך ליציאת מצרים, על בריתות אסטרטגיות שלו, ולא תקפו אותו על מנת שיהיה לו צורך להתגונן. על כן, ברור שהתופעה הארצית אינה אלא ביטוי לרוח האומה העמלקית, רוח אשר מקורה בעולמות העליונים. על רוח זו, אשר יש להילחם בה רוחנית עד כלותה, מדבר הרב. "זיכוך כל ערכי המציאות". בכל המציאות כפי שאנו תופסים אותה ואף בזאת שאיננו תופשים, מופיעה השפעה מעמלק. את המציאות יש לזכך מהשפעה זו.
מהו עמלק? כפי שלימדה אותנו התורה, אותו כוח שלילי שבא מאחור, "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" (דברים, כה, יח) ותוקף בשעת חולשה את הערכים החלשים כדי לדרדר אותך מדחי אל דחי. אין לו יריבות ישירה איתך. הוא בא מאחור. וזה סוד תפילין של ראש ותפילין של יד, שהן עושות מעקף לעמלק שיושב בעורף, כדי שיתקשרו הלב והמוח בלי הפרעתו של עמלק.
זו הסיבה שרק במלחמה זאת כתוב " והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (שמות, יז, יא).
מדוע מעשה זה לא חזר במלחמות סיחון ועוג?
משום ששונה עמלק מכל האומות. עמלק היא אג'נדה. זו אינה אנטישמיות. זו מלחמה בקדושה בכל מקום שהיא נמצאת. תופעת הקדושה בעולם מותקפת תמיד על ידי עמלק עד אשר יוכרת עמלק סופית. העמלק הארצי אינו אלא בבואה של קליפת העמלק בעולמות העליונים ועל כן, עד שלא יוכרע העמלק העליון לא יוכרע העמלק בתחתונים.
הרב מדגיש שגם בתוך תוכני הקודש מופיעה אותה רשעה והיא עוזרת להפך את הקודש, בידי הרשעים לרועץ.

"וזהו טעם איסור נתינת קנקנתום בתוך הדיו, משום 'וכתב ומחה' כתב שיכול להמחות (ירושלמי, סוטה, ב, ד) מצד צחצוחי הרשעה הנוגעים בערכי הקודש".

הגמרא (סוטה, כ, ע"א) מתארת שרבי מאיר, שהיה מתפרנס מכתיבת ספרי תורה, למד גם אצל רבי עקיבא וגם אצל רבי ישמעאל. רבי מאיר היה מטיל קנקנתום בדיו בו הוא כתב. קנקנתום הוא חומר מן הצומח שמחזק את הדיו, כך שדיו המעורב בקנקנתום לא יכול להימחק. רבי ישמעאל תהה כיצד יכול רבי מאיר להטיל קנקנתום בדיו שלו, שכן כתוב בעניין סוטה, "וכתב" "ומחה", כתב שניתן להימחות.
אמר הרב, כי טעם איסור הטלת קנקנתום בתוך הדיו הוא עמוק מאוד. שורשו מצוי בכך שבתוך הקדושה השתרשו קליפות של עמלק, על כן יש צורך שיהיה אפשר למחות את זכר אותן קליפות: " תמחה את זכר עמלק". אם נכתוב כתב שאינו יכול להימחק אנו נשאיר את עמלק פה לנצח.

"ואם יד הרשעה מזהמת את כל היסוד במפעליה, הרי שורפין אותם ואת האזכרות שבהם, כדי שלא להניח מקום, לא למינים ולא למעשיהם".

הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (ו, ח) פוסק כי: "אפיקורס ישראל שכתב ספר תורה - שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו, אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם".
הרמב"ם מביא להלכה את האמור בגמרא בגיטין, מה, ע"ב. מעניין שספר תורה שכתב עובד כוכבים ייגנז ואילו ספר תורה שכתב אפיקורס - יישרף!!! אפיקורס הוא אדם שלמד תורה וכופר באמור בה. אפיקורס הוא אדם שעמלק לקח אותו בשבי. לכן - ספר תורה שנכתב על ידו- יישרף!!! ימחה. כתב הניתן להימחות. אבל לעומתו ספר תורה שנכתב על ידי גויי – ייגנז. משום שעליו לא השתלטה קליפת עמלק. מעשה אבותיו בידיו. הא ותו לא. והדברים מדהימים בעומקם וחבויים בין השיטין.

" בכללות הקודש רק נגיעה יש לה, כמאבק האיש הנאבק עם יעקב, ודי למטרת מחיקה זו מחייה כוחנית על ידי כתב שיכול להימחות".

אמנם זאת יש לדעת, לרשעה יש רק נגיעה בכללות הקודש. לא יותר. לכן האיש הנאבק עם יעקב כל הלילה נוגע בו ויעקב צולע על ירכו. והלא הדבר מוזר. אם כה רב כוחו של האיש הנאבק עם יעקב, שעד שהוא רק נוגע בכף ירכו וכבר גורם ליעקב לצליעה, הא כיצד הוא נאבק עמו כל הלילה עד עלות השחר? הרי הפער שביניהם הוא כה גדול? אלא, שכל הרשות שבידו היא רק לנגוע! לא יותר.
למטרת מחיית עמלק זו. המחייה הרוחנית של הכוח המתנגד לקדושה, יש צורך בכתב שיכול להימחות לפעמים צריך למחוק גם את הקודש על מנת לכותבו מחדש, ללא סיגים, ללא השפעת עמלק.

"ורבי מאיר שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, בתורתו היה כתוב 'כותנת אור' באלף, ובירושלמי נאמר עלין: 'הא משיחכון', כלומר הארת הנשמה ממערכה כזו שהעולם יעלה עליו אחרי שכבר אורו של משיח יזרח והרשעה כעשן תכלה. מצידו לא היה צורך, וגם חסרון יש במניעת הטלת הקנקנתום, ואפשרויות המחיקה והראויות לה, הרי הוא תוכן מנוגד למהות האור המזוקק של נהורא עילאה, המנהיר ומאיר עיני חכמים בהלכה, ועל פי מידתו היה מטיל קנקנתום בתוך הדיו".

סיפורו של רבי מאיר טרגי. הגמרא בעירובין אומרת שלא נקבעה ההלכה כרבי מאיר משום שחבריו לא יכלו לעמוד על סוף דעתו, כלשון הגמרא: " אמר רב אחא בר חנינא גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו. ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו. שהיה אומר על טמא – טהור ומראה לו פנים, על טהור - טמא ומראה לו פנים" (ערובין,יג,ע"ב).
צריך לזכור שרבי מאיר חי בתקופת ענקי רוח ונכסי צאן ברזל ליהדות. הוא לא רק היה תלמידם של רבי עקיבא ורבי ישמעאל, אלא גם בדורו של רבי שמעון בר יוחאי ועוד רבים וגדולים. אמירה שידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו כמותו, היא אמירה לא פשוטה. זה שלא פסקו הלכה כמו רבי מאיר רק משום שהוא גדול מדי, זה חריג וטראגי כאחד. האמירה שלא יכלו חבריו לרדת לסוף דעתו ואם היה רוצה יכול היה לשכנע, שהלכתית, הטהור טמא ולהיפך ואין דרך לדעת אם הוא צודק, היא אמירה קשה. יש בה גם צד ברור של פספוס. פספסנו את רבי מאיר משום שהיה גדול מדי. גם העניין שבתורתו היה כתוב "כותנות אור" (בראשית, רבה, כ) מרמז על רמתו הרוחנית. בתורתו (לא ספר התורה שכן שם ברור שלא ניתן לשנות מאומה) של רבי מאיר כבר מצוי האדם מעבר לעולם הזה, עולם התיקון. ידוע כי בטרם הגענו הנה היה האדם הראשון מטפיזי. היה הוא אור. רק עם חטאו, הפך האדם לעור גידים ועצמות, והוא הכתוב: ויעש ה' אלוהים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם" (בראשית, ג, כא). אך רבי מאיר כבר לא נמצא בעולם התיקון, הוא בעולמות שמעבר. הוא בעולם שבו האדם שוב "כותונות אור". זו הסיבה שחבריו לא יכלו לרדת לסוף דעתו.
והוא שאמור בירושלמי על רבי מאיר "הא משיחכון" (ירושלמי, כלאים, ט, ג), מסביר הרב: "כלומר הארת נשמה ממערכה כזו שהעולם יעלה עליו אחרי שאורו של משיח כבר יזרח" יש את ששת אלפי התיקון ואז מגיעים לאלף שביעי. בשלב זה העבודה חוזרת למה שהיא הייתה צריכה להיות קודם החטא. בעידן זה תורתו של משיח שולטת. אנו מתקרבים לשם ומרגישים שינויים שמתרחשים באופי לימוד התורה. סודות תורה נפתחים ומובנים גם לבינוניים שבדור ואף למתחילים בלימוד התורה. ( ראו, אורות הקודש א, ז: "עד שאי אפשר להסביר גם אמונה פשוטה לאנשים בינוניים, כי אם על פי הרחבת הצעת רזי עליון, שהם עומדים ברומו של עולם").
רבי מאיר נקרא כן משום שהיה "מאיר את עיני חכמים בהלכה" ויש גרסאות שונות לגבי שמו האמיתי (עירובין, יג', ע"ב).
בנסיבות האלה, ברור שרבי מאיר יכול היה להטיל קנקנתום בתוך הדיו. הוא כבר במקום שבו אין עירוב של קליפת עמלק בתוך הטוב, משום כך, את מה שהוא כתב, מופיע רק מצד הטוב, ואין סיטואציה בה יהא צורך למחוק את הכתוב בתורתו.

אבל רבי עקיבא אמר לו שמידת העולם עדיין נדרשת היא גם בכל ערכי הקודש לכח המחיקה, כדי שיסתעף ממנה ענף המחיקה המוחלטה למחות זכר עמלק בכל הסתעפותה, ומציאות המחשך של עמלק, התפשטות כל המידות הרעות בחופשיות הלאומית של כל עם וגוי, המביאה את כל האסונות הפרטיים והכלליים, כדברי הפסיקתא שכל זמן שעמלק בעולם, כנף מכסה את הפנים, ורק במחייתו נאמר: "ולא ייכנף עוד מוריך" (ישעיהו ל, כ) ואז אור תורה שבעל פה מתאחד עם תורה שבכתב, והאורים מתפלשים מזו לזו, "כתוב זאת זכרון בספר" (שמות, יז, יד) – תורה שבכתב, "ושים באזני יהושע" – תורה שבעל פה.
אולם מעלתו זו של רבי מאיר איננה מתאימה להנהגת העולם הזה, עולם התיקון. אומר לו רבי עקיבא: עד שלא יימחה זכרו של עמלק ממציאות העולם, אנו זקוקים לכתב שניתן להימחק. יבוא יום בו יאוחד כל הקודש, אך יום זה יבוא רק לאחר מחיית זכר עמלק מן העולם.
ואין כותבים שלא מן הכתב שום דבר מתורה שבכתב, כדי שלא לערב את הכתב עם הפה, כביאורה של סברה זו כדברי הירושלמי דמגילה. וכל זה אין שייך בגדולי המעלה הרואים עולמם בחייהם, וכל שיש בו דעה, כאילו נבנה בית המקדש בימיו, ואורו של משיח עליו זורח. ורבי מאיר שנאמר עליו: "ועפעפיך יישירו נגדך" (משלי ד, כה), כתב שלא מן הכתב, כשם שהטיל קנקנתום בתוך הדיו.
ההפרדה בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, כמו ההפרדה בין האותיות י-ה של שם השם ל ו-ה של שם השם, היא תוצאה של העמלקיות. על כן, ההלכה נפסקה שלא ניתן לכתוב ספר תורה בעל פה, אלא מתוך הכתוב. רק חריג אחד כתב ספר תורה מזיכרון בעל פה, הוא גם אותו חריג שהטיל קנקנתום בתוך הדיו – רבי מאיר. מכיוון שרבי מאיר חיי בדרגה של עולם שלאחר בוא משיח, אחרי עולם התיקון, הרי שבדרגתו ניתן לכתוב בכתב שכבר לא יימחק, או להעתיק את התורה שבכתב בעל פה. בעולמו של רבי מאיר כבר אין מציאות של עמלק ועל כן הכל כבר מאוחד.

ובימי הפורים, שמחיית עמלק נתגברה, נתאחד יסוד תורה שבעל פה עם תורה שבכתב, והדר קיבלוה ברצון בימי אחשורוש, מה שקבלו כבר על ידי כפיית הר כגיגית, מצד תורה שבעל פה, כדברי התנחומא הידועים שהם נכונים למוצא דעת, והדברים מסתעפים לסעיפים רבים לעודד לב טהורי רוח לעלוז בפור גם בימי המצוקות הללו, כי האורים מלאי ששון, ישע ובטחון עוז ישועות, עמנו הם שרויים, ושמחת עולם היא נחלתנו סלה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il