בית המדרש

  • מדורים
  • לאורו
לחץ להקדשת שיעור זה
גליון 105

"אוזר ישראל בגבורה"

על גבורתם של ישראל ששבה למקורה בדורנו

undefined

כסלו תשפ
5 דק' קריאה

בכל ימי הגלות התקיימה בעם ישראל מארת הגלות הקשה של 'מורך הלב', כפי שמתאר בחריפות רבה הראי"ה קוק:

"מארת אלקים היותר נוראה של הגלות היא מורך הלב, 'והנשארים בכם והבאתי מורך בלבבם בארצות אויביהם'. מורך לב זה מתפשט על חוג החיים הרוחניים לא פחות ממה שהוא מתפשט על כל החוג של החיים החומריים. והוא מזיק לראשו לא פחות, ובפנים ידועים עוד יותר ממה שהוא מזיק את האחרון. הפחד מכל 'כפתור נחושת' (כינוי עממי לשוטר בזמנו ע"ש בגדיו) גידל לנו נפשות דלולות, רצוצות ושבורות שאינן יכולות לקבל אור, וחיים מעשיים של גאולה וישועה, גם לכשתבוא, והפחד מכל ספר העומד מחוץ לתחום הצר של מושג הקדושה שהגלות יכולה לסמנו מדלדל את חיינו הרוחניים ובורא לנו נשמות חלושות, שאינן יכולות לקבל את האומץ של האור הרוחני, העתיד להאיר עלינו בברקים מאירים וחודרים בדרך תחייתנו בארץ אבות.

מה אפשר למעבד? תאמר נחמתא דבבלאי, דגידופא היא. ועל כן ליהודי הגלות רחוק וזר גם לחשב שתהיה לנו משטרה יהודית ושוטר יהודי. הנהגת המשטרה וענין הפקידות חלק הגויים המה וכך נשרשה הדעה הזאת אצלנו. עד שרבים חושבים כי בלי ה"גאראדאוואי" (שוטר) הנכרי אי אפשר ליהודים להתקיים. שבכל עת צרה צריכים לפנות רק אליו כמו למגינם ומצילם" (מאמרי-הראי"ה, ח"ב, חליפת מכתבים, עמ' 504).

אך בעומק לבה של האומה פנימה, זכרה היא בערגה את ימי גבורתה בארצה:
"... את התכונה הטבעית שנתקשרה באומה לחיבת הארץ על ידי שפך הדם של גיבורי ישראל, ששפכו דמם בקנאה רבה בעת המלחמות, כאשר רצה האויב המחריב לקחת מהם את ארצם ולגרשם מתוכה. הדם האדום הזה, המורה על דבקות טבעית של מסירות נפש, הקבועה באומה בקשר עם החיבה הנצחית של הארץ, הוא מתקשר עם ברית הקדושה של הארץ, עד שכל סיבות שבעולם לא יוכלו לנתק את הקשר הקדוש הזה..." (עין איה, שבת יד, ד: "מנין לדם שהוא אדום, שנאמר "ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם").

ואכן, הובטחנו על 'ביאת אליהו' ושיבת הגבורה המלחמתית למקומה. בהקשר לכך, יש שהסבירו את המובא במשנה (מסכת עדויות פרק ח' משנה ז’): "וחכמים אומרים אין אליהו בא לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם שנאמר: 'הנני שולח לכם את אליה הנביא... והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'" כקשור לעניין גבורת הלב, וכפי שמפרש תוס' יו"ט על אתר: "כלומר, לב האבות והבנים אשר נפל בם מורך מפחד וברחו אלה פה ואלה פה מפני צרותם ישיב אותו היום לגבורתו, וישיבו אלה את אלה, ויתנחמו זה בזה, וכן יהא בימינו".

בכיוון הסבר זה על דרך פנימיות התורה, כתב גם רבי צדוק הכהן מלובלין:
"והוא [אליהו הנביא] יבוא לפני ביאת המשיח, פירוש שיתגלה כוחו בלבות כל בני ישראל להיות נקיים מנגיעה לגוף לגמרי ולהשתמש במידת הכעס והנקימה נגד העכו"ם בזרוע עוז שיהיה נולד בלבם התעוררות. זה נקרא ביאת אליהו " (צדקת הצדיק, סעיף ריח).

הראי"ה קוק, שחי בדור המעבר מתרדמת הגלות לקץ הגאולה, הבחין בשינוי זה המתחולל בימיו, וכפי שכתב (אורות-התחיה ח'):
"כְּשֶׁכְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל מִתְעוֹרֶרֶת לִתְחִיָּה מוֹצְאָה הִיא בְּקִרְבָּהּ פְּנִימָה אֶת עֻזָּהּ וּכְבוֹדָהּ, וְכָל הַטֹּהַר וְהַקֹּדֶשׁ הָרָגִיל לְהִמָּצֵא בְּהַכְנָעָה וּמִשְׁמַעַת הוֹלֵךְ הוּא וּמִתְנוֹצֵץ בָּעֹז הַנִּשְׁמָתִי שֶׁל הוֹפָעַת הַגְּבוּרָה שֶׁל הָאֻמָּה, וּבְדֵעָה טְהוֹרָה מְחַבְּרִים אֶת הָרוּחוֹת וּמַמְתִּיקִים אֶת הַגְּבוּרָה הַמִּתְעוֹרֶרֶת עַל-יְדֵי שִׁלּוּבָם ".

וכך אכן הייתה הדרכתו המעשית של הראי"ה קוק לבחורי ישראל בדורו:

"... ואפילו אלו הצעירים שרוצים להתפתח בבריות גופא, כדי שיהי כוחם חזק להגן על אומתנו הקדושה בעת זעם חס ושלום, בעת אשר צרים ואויבים קמים עלינו, דרכי להגיד להם שיכולים לכוון מעשיהם לשם שמים, להוסיף אומץ וגבורה בכנסת ישראל, כדי שקדושת השם יתברך ואור שכינתו הקדושה תהיה מופיעה בגבורה בעולם כמו שהיו אבותינו הגיבורים, חיילותיו של בית דוד, ובזה חיזקו את אור הקדושה" (הראי"ה קוק, אגרת משנת תרפ"ח, לרב יוסף משאש (מרוקו), אוצרות הראי"ה ד', עמ' 189 190, הרב משה צוריאל (עורך), אוצרות חיים, ראשון לציון, אלול תשס"ב).

מסירות הנפש של בחורי ישראל בזמננו, הביאה לתקומת עמנו
הרב יששכר שלמה טייכטאל הי"ד (תרמ"א תש"ה), רב בסלובקיה ומחבר שו"ת "משנה-שכיר", אשר נספה בשואה ובמהלכה חיבר את ספרו המפורסם "אם הבנים שמחה", כתב על בניין ארץ ישראל וגאולתה בדורנו:

"ועתה בזמננו, שנעשתה התעוררות לשוב לארץ אבותינו, וגם חזרו בפועל ועושין מעשה בבניין הארץ, בוודאי נתקיים בזה נבואת הושע 'ואחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם' – היינו בקשו ממש, וכמו שביארתי לעיל משמעות תיבת 'בקשו' – בפועל ובמעשה ידיהם.
וזהו מלבד שמחבבין את הארץ ואינם רוצים בארץ אחרת אלא בארץ אבותינו, ומוסרים נפשם עליה, כידוע דכמה וכמה מתו עבור הארץ, כמו ששמענו בזמן הפרעות של הערבים, וכמה מן בני ישראל שעמדו לנגדם ומתו על ידיהם אמרו קודם יציאת נשמתם בזה הלשון: 'אין דבר טוב למות בעד ארצנו '. ועיין חת"ס בתשובה, שהביא הגמ' דסנהדרין, דישראל שנהרג ע"י עכו"ם, אפילו היה רשע וגרוע נקרא קדוש. וכל שכן אלו, שהערו נפשם למות בעד ארצנו (עיין ספרי זוטא (פרשת בהעלותך, סי' לג) 'ר' שמעון אומר: בא וראה חיבתה של ארץ ישראל, כמה היא חביבה, שכל מי שהולך למלחמה הרי הוא רץ והולך, כשהוא מגיע למלחמה הרי רגליו משתברות. אבל ישראל אינם כן, אלא כשהיו קרובים לארץ ישראל היו רגליהם נושאות אותם, ואומרים אלו לאלו: אילו אנו נכנסים לארץ ישראל ומתים מיד אין אנו כדאי, שאנו נכנסים אל המקום אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו', עכ"ל. וממש כן עשו אלו הקדושים שנהרגו במלחמות עם הערבים, כדברי ר' שמעון הנ"ל), הכי יש ספק שבני עולם הבא המה?! והכי לא עדות ברורה הוא, דאע"ג דאיהו לא חזי, אבל נפשם – נפש הישראלית שבקרבם – חזי, ומשתוקקת לחזור למקורה. וכבר אמרו: 'כל הדר בארץ ישראל דומה שיש לו אלוק', היינו אפילו אינו יודע ומבין לבקש בפיו את אלקים, אבל נפשו בקרבו מרגישה הצורך לזה. ועל זה רמזו בתיבה 'דומה' שאמרו, היינו, אף שלפי הנהגתו אינו כן. ועל כן, כיון שמבקשים את ארץ ישראל, הוי ג"כ בכלל 'ובקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם', כי זה יביא את זה לכונן מלכות בית דוד ולבנות בית המקדש אחר ההזדככות ברוב ימים. ותקוים בנו נבואת הנביא 'וּמַשְׁתִּי את עון ישראל ביום אחד'.
וגם, כבר כתב האלשיך והר"ן (בדרשותיו) דבצירוף כל כלל ישראל, זה עושה מצוה זאת וזה מצוה אחרת, נתכללו כולם יחד בכל המצוות. והלא יש בכלל ישראל באמת אנשים בעלי השגות, שיודעין ומבינים בפירוש לבקש שלשתן, ובין כללות ישראל אם יצטרפו כולם יחד תקוים היטב נבואת הנביא בזאת 'ואחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלקיהם' וכו'. ואם גם יעשו כולם בפועל יחד פעולות לזה, וכמו שביארתי לעיל, אז יבוא הסיוע מן השמים, כמו שהיה אצל יעקב אבינו, ונראה סימן לטובה, עד שנזכה לגאולה שלימה בב"א. וזהו מה שרציתי לבאר בזה, כי עיקר הכל הוא שכולנו יחד נשתוקק לחזור לארצנו, וגם נעשה לזה פעולות מצדנו כל מה שבכוחנו, אז יגמור ה' בעדנו, ויביאנו ויטענו בהר נחלתנו..." ('אם הבנים שמחה', פרק שני, ט).

נחתום בדברי הרב מרדכי עטייה (תרנ"ח-תשל"ח), ראש-ישיבת המקובלים "החיים והשלום", בירושלים:

"... הזוהר הקדוש שאמר שהכל תלוי באתערותא דלתתא, ועוד שאמר שהארץ לא תצא תחת יד זרים אלא במסירות נפש ושפיכות דמים כמ"ש בזוהר שמות דף רי"ד ע"א: אלא בוודאי ארוונא מלכא הוה, וההוא אתר ברשותיה הוה והוה שליט עלוי וכד מטא זמנא לנפקא מתחות ידיה לא נפקא אלא בסגיאות דמא וקטולא בישראל ע"ש. ואם בימי המלך דוד כך,על אחת כמה וכמה, בזמנינו זה, וזה ראינו בעינינו בימינו אלה שהארץ לא יצאה מתחת יד זרים אלא במסירות נפש שבחורי ישראל מסרו עצמם והערו למות נפשם באהבה ובשמחה רבה כדי לשחרר את הארץ תהי מנוחתם כבוד בגן עדן אמן. וקיימו מאמר הנביא שמואל ב׳, י׳, י"ב: 'חזק ונתחזק בעד עמינו ובעד ערי אלקינו', ופירש הרד"ק ז"ל: "חזק שלא יכבשו אותם אויבינו וישבו בהם אם יתחזקו עלינו וינצחונו, ואם עשו כן לא יהיו ערי אלקינו אלא ערי אלהי אחרים..." (הקדמתו לספר הפרד"ס לרמ"ק, שער הפרד"ס, הוצאת הרב עטייה).

(מתוך ספרנו החדש: אוזר ישראל בגבורה – לקט תורני לחיזוק רוח הלחימה לקראת השירות בצה"ל, מכון תורני תורת שלמה)
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il