ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- צו
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָּה לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת אוֹ לֹא צִוָּה?
בְּפָסוּק זֶה כָּתוּב בִּמְפֹרָשׁ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָּה עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת, לְפִי זֶה אֵיךְ נִתָּן לְהָבִין אֶת דִּבְרֵי הַנָּבִיא יִרְמְיָהוּ (ז, כב) "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים... עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח"?
רְצוֹן ה' הוּא שֶׁלֹּא נֶחֱטָא וְלֹא יִהְיֶה לָנוּ צֹרֶךְ בְּקָרְבָּנוֹת
מַסְבִּיר רַבֵּנוּ בְּחַיֵּי שֶׁוַּדַּאי צִוָּה הַכָּתוּב עַל קָרְבָּנוֹת וְזֶה מֵחֲסָדָיו הָרַבִּים שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְפִי שֶׁבָּשָׂר וָדָם עָלוּל לַחְטֹא וְאֵין שׁוּם אָדָם נִצַּל מִזֶּה וַאֲפִלּוּ הַצַּדִּיקִים, כְּדִבְרֵי קֹהֶלֶת (ז, כ) "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא", וְעַל כֵּן בָּאָה מִצְוַת הַקָּרְבָּנוֹת מֵאִתּוֹ יִתְעַלֶּה לִהְיוֹתָהּ לְפָנָיו כַּפָּרַת עֲוֹנֹתֵינוּ, שֶׁיִּתְעַשֵּׁת לָנוּ הָאֱלֹהִים וְלֹא נֹאבַד, אֲבָל בֶּאֱמֶת רְצוֹנוֹ הוּא שֶׁנִּשְׁמַע בְּקוֹלוֹ, וְלֹא נֶחֱטָא, וְלֹא יִהְיֶה לָנוּ צֹרֶךְ בְּקָרְבָּנוֹת, וְלֹא שֶׁנָּבִיא קָרְבָּנוֹת וְלֹא נִשְׁמַע בְּקוֹלוֹ, וְעַל זֶה אָמַר הַנָּבִיא "וְלֹא צִוִּיתִים עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר, שִׁמְעוּ בְקוֹלִי" (ירמיהו ז, כב-כג).
יֵשׁ פְּסוּקִים נוֹסָפִים הַמַּדְגִּישִׁים אֶת הָעֻבְדָּה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה שֶׁנִּשְׁמַע בְּקוֹלוֹ, וְלֹא שֶׁנֶּחֱטָא וְנָבִיא קָרְבָּנוֹת, "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה', הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (שמואל – א, טו, כב). "זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ, אָזְנַיִם כָּרִית לִּי, עוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ" (תהלים מ, ז). וְאִם בַּעַל הַקָּרְבָּן שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל ה' יִתְבָּרַךְ, קָרְבָּנוֹ מְרֻצֶּה וּמְקֻבָּל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם", וְסָמוּךְ לוֹ "זִבְחוּ זִבְחֵי צֶדֶק" (תהלים ד, ה-ו), וְאִם אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל ה' יִתְעַלֶּה, אֵין קָרְבָּנוֹ מְקֻבָּל, אֶלָּא נִקְרָא זֶבַח רְשָׁעִים, כְּדִבְרֵי הַכָּתוּב "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה', וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ" (משלי טו, ח). וְהַנָּבִיא יְשַׁעְיָהוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אוֹמֵר שֶׁהָרְשָׁעִים הַמַּקְרִיבִים קָרְבָּן, וְהֵם עוֹמְדִים בְּרִשְׁעָתָם, לֹא רַק שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא חָפֵץ בַּקָּרְבָּן, וְהוּא תּוֹעֵבָה לְפָנָיו, אֶלָּא שֶׁהוּא אַף נֶחֱשָׁב לָהֶם לַעֲבֵרָה גְּדוֹלָה, "שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה אִישׁ, זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב, מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם חֲזִיר" (ישעיהו סו, כג), הָרָשָׁע הַשּׁוֹחֵט הַשּׁוֹר לְהַקְרִיבוֹ קָרְבָּן, הֲרֵי הוּא כְּהוֹרֵג נֶפֶשׁ, וְזוֹבֵחַ הַשֶּׂה לְהַקְרִיבוֹ, כְּאִלּוּ עֹרֶף כֶּלֶב לְהַקְרִיבוֹ לְפָנָיו, וְהַמַּעֲלֶה מִנְחָה, כְּאִלּוּ מַעֲלֶה דָּם חֲזִיר לְפָנָיו. וְהִנֵּה הַכֶּלֶב וְהַחֲזִיר שְׁנֵיהֶם טְמֵאִים, אֲבָל יֵשׁ בְּכָל אֶחָד מֵהֶם סִימָן טָהֳרָה, שֶׁהֲרֵי הַכֶּלֶב מַפְרִיס פַּרְסָה, וְהַחֲזִיר מַפְרִיס פַּרְסָה וְשׁוֹסֵעַ שֶׁסַע, לָכֵן הִמְשִׁיל אֶת הָרְשָׁעִים לְכֶלֶב וַחֲזִיר, כִּי הָרְשָׁעִים מַרְאִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַעֲשֶׂה טוֹב בְּהַקְרִיבָם קָרְבָּן, וְהִנֵּה הֵם טְמֵאִים בְּמַעֲשִׂים רָעִים.
מָה גָּרַם לָרְשָׁעִים לְהוֹצִיא כֶּסֶף בִּכְדֵי לְהַקְרִיב קָרְבָּן שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא עֲבֵרָה?
מָה גָּרַם לְאוֹתָם רְשָׁעִים הַטְּמֵאִים בְּמַעֲשִׂים רָעִים, לְפַנּוֹת מִזְּמַנָּם, וּלְהוֹצִיא הוֹצָאוֹת כַּסְפִּיּוֹת לֹא מְבֻטָּלוֹת, כְּדֵי לָלֶכֶת לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּלְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת, שֶׁלֹּא רַק שֶׁאֵין בָּהֶם כָּל תּוֹעֶלֶת, אֶלָּא לְהֵפֶךְ, הֵם עוֹבְרִים בְּהַקְרָבַת הַקָּרְבָּן עַצְמוֹ עֲבֵרָה גְּדוֹלָה נוֹסֶפֶת, כְּדִבְרֵי הַנָּבִיא יְשַׁעְיָהוּ "שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה אִישׁ, זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב, מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם חֲזִיר"???
יְּסוֹד בַּעֲבוֹדַת ה' הַשֵּׂכֶל קוֹדֵם לַלֵּב
" וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ , כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד. וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם..." (דברים ד, לט-מ). בְּפָסוּק זֶה מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה אֶת סֵדֶר הַדְּבָרִים, אֶת הַיְּסוֹד לְכָל הָאֱמוּנָה בַּה', וְאֶת הַיְּסוֹד לִשְׁמִירַת מִצְווֹת ה', הַדְּבָרִים צְרִיכִים לִהְיוֹת מְבֻסָּסִים קֹדֶם עַל "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם", עַל הַשֵּׂכֶל, עַל הַמּוֹחַ, וְרַק לְאַחַר מִכֵּן לְחַבֵּר לָזֶה אֶת "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ", אֶת הָרֶגֶשׁ, אֶת הַלֵּב. כִּי כַּאֲשֶׁר אֲנָשִׁים הוֹפְכִים אֶת סֵדֶר הַדְּבָרִים, וּמְבַסְּסִים אֶת אֱמוּנָתָם, וְאֶת קִיּוּם הַמִּצְווֹת שֶׁלָּהֶם, קֹדֶם עַל "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ", עַל הָרֶגֶשׁ, עַל הַלֵּב, וְרַק אַחַר כָּךְ מְחַבְּרִים לָזֶה אֶת הַ"וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם" אֶת הַשֵּׂכֶל, אֶת הַמּוֹחַ, הַתּוֹצָאָה תִּהְיֶה מְעֻוֶּתֶת, בְּנִיַּת אִידֵאוֹלוֹגְיָה לְפִי נְטִיַּת הַלֵּב בְּהֶכְרֵחַ תּוֹבִיל בְּמֻקְדָּם אוֹ בִּמְאֻחָר לְתוֹצָאוֹת מְעֻוָּתוֹת וּלְעִתִּים אַף טְרָגִיּוֹת.
הָרְשָׁעִים הָיוּ מְחֻבָּרִים לְהַקְרָבַת קָרְבָּנוֹת מִבְּחִינָה רִגְשִׁית
הָרְשָׁעִים הַטְּמֵאִים בְּמַעֲשִׂים רָעִים, פִּנּוּ מִזְּמַנָּם, וְהוֹצִיאוּ הוֹצָאוֹת כַּסְפִּיּוֹת לֹא מְבֻטָּלוֹת, כְּדֵי לָלֶכֶת לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּלְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת, כִּי הֵם הָיוּ מְחֻבָּרִים לְהַקְרָבַת קָרְבָּנוֹת רִגְשִׁית, זֶה הָיָה אוֹפְנָתִי, זֶה נָתַן לָהֶם הַרְגָּשָׁה טוֹבָה, הַפֻּלְחָן הַדָּתִי נָתַן לָהֶם הַרְגָּשָׁה שֶׁהֵם צַדִּיקִים גְּדוֹלִים, וּבְחָסוּת הַמִּצְוָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַקְרָבַת הַקָּרְבָּנוֹת, הֵם בָּנוּ אִידֵאוֹלוֹגְיָה מְעֻוֶּתֶת הַמַּצְדִּיקָה אֶת כָּל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. אִלּוּ הָיְתָה הַקְרָבַת הַקָּרְבָּנוֹת מְבֻסֶּסֶת עַל הַשֵּׂכֶל, עַל הַמּוֹחַ, הֵם הָיוּ מְבִינִים שֶׁלֹּא נִתָּן לְהָבִיא קָרְבַּן חַטָּאת וּלְהַמְשִׁיךְ בַּחַטָּאת, לְהָבִיא קָרְבַּן אָשָׁם וּלְהַמְשִׁיךְ בָּאָשָׁם, אֶלָּא מְבִיאִים קָרְבָּן רַק אַחֲרֵי עֲזִיבַת הַחֵטְא וְהָאָשָׁם, חֲרָטָה אֲמִתִּית, וְשִׁנּוּי דֶּרֶךְ הַחַיִּים.
חוּמְרַת הָעֲבֵרָה שֶׁאָדָם מְשַׁכְנֵעַ אֶת עַצְמוֹ שֶׁהִיא מִצְוָה
חָמוּר עֹנֶשׁ הָעֲבֵרָה שֶׁנַּעֲשֵׂית עַל יְדֵי גְּנֵבַת דַּעַת עַצְמוֹ, הַיְנוּ שֶׁהַיֵּצֶר גּוֹנֵב אֶת דַּעְתּוֹ, מֵעֹנֶשׁ הָעֲבֵרָה הָעֲשׂוּיָה מִדַּעַת הַחוֹטֵא הַמַּכִּיר אֶת חֶטְאוֹ וּמִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹתוֹ. הַיּוֹדֵעַ אֶת הָאֱמֶת וּמִתְכַּוֵּן לִמְרוֹד בּוֹ, יִתְעוֹרֵר לִפְעָמִים לְתַקֵּן אֶת מַעֲשָׂיו, אִם עַל יְדֵי תּוֹכַחַת חָכָם אוֹ יִסּוּרִים רַחֲמָנָא לִצְּלַן, שֶׁיְּבִיאוּהוּ לְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, אוֹ לְעֵת זִקְנָתוֹ, כַּאֲשֶׁר יֵחָלְשׁוּ חֶמְדוֹת הַחֹמֶר וְיִתְגַּבְּרוּ בְּתוֹכוֹ כּוֹחוֹת הָרוּחַ. אִם אַךְ יֵדַע כִּי לֹא טוֹב מַעֲשֵׂהוּ, יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתוֹ שֶׁיַּחֲזִירוּהוּ הַמִּקְרִים לְמוּטָב. אוּלָם מִי שֶׁיִּצְרוֹ גַּנָּב אֶת דַּעְתּוֹ, וּמִתְחַפֵּשׂ בְּבִגְדֵי כְּהֻנָּה לְעֶבֶד לַאֲשֵׁירָה לְשֵׁם שָׁמַיִם, לְהַקְטִיר קְטֹרֶת בְּאֵשׁ זָרָה שֶׁל אָוֶן וְעָמָל, וַיַּסֵּךְ עַל מַחְשֶׁבֶת פִּגּוּל בְּפָרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ, מַכָּתוֹ אֲנוּשָׁה וּרְפוּאָתוֹ רְחוֹקָה מְאוֹד. הֲרֵי לֹא תּוֹעִיל
לוֹ שׁוּם תּוֹכָחָה בָּעוֹלָם, לֹא בְּדִבּוּר וְאַף לֹא בְּמַעֲשֶׂה, וְלֹא יַעֲזֹב בִּשְׁבִילָהּ אֶת דַּרְכּוֹ הָרָעָה, כִּי לֹא יַכִּיר בְּרָעָתוֹ. אַדְּרַבָּה, יִתְרַעֵם עַל הַתּוֹכָחָה. גַּם כְּשֶׁיַּגִּיעוּ הַיָּמִים שֶׁמַּחֲזִירִים אֶת הָאָדָם לְמוּטָב, יִשְׁתַּקַּע עוֹד יוֹתֵר בְּבִצַּת הָרָעוֹת, שֶׁכְּמִצְווֹת תֵּחָשַׁבְנָה לוֹ, וְכֵן יִגְדַּל אֶצְלוֹ חֵטְא עַל פֶּשַׁע. זֶה בֵּאוּר הַכָּתוּב: "נַחְפְּשָׂה דְּרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה" (איכה ג, מ), הַיְנוּ, כְּשֶׁבָּאִים הַיָּמִים אוֹ הַמִּקְרִים שֶׁמְּעוֹרְרִים אֶת הָאָדָם לִתְשׁוּבָה, יִרְאֶה לַחְקֹר אַחַר דְּרָכָיו וְלֹא אַחַר מַעֲשָׂיו שֶׁנִּרְאִים לוֹ לְטוֹבִים, "כִּי יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת" (משלי יד, יב). (מתוך מאמר "שנאה לשם שמים" של רבי יעקב יוסף זצ"ל, תלמידו של רבי ישראל סלנטר, שהיה מגיד מישרים ומו"צ בווילנא ולאחר מכן הרב הראשי שכּוּנה "רב הכולל" של ניו יורק, המאמר במלואו מובא בקונטרס האהבה והחסד, הנספח לספר תומר דבורה מהדורת שושנים, ניו יורק תש"ך).
דָּרַךְ עַל אֶחָד הַמִּתְפַּלְּלִים בְּדַרְכּוֹ "לַחְטֹף קְדוּשָׁה"
אֲדוֹנִי אָבִי מוֹרִי וְרַבִּי שליט"א מְסַפֵּר, שֶׁבְּאַחַת מִשִּׂיחוֹתָיו שֶׁל מוֹרוֹ וְרַבּוֹ הַגָּאוֹן רַבִּי חַיִּים פִּנְחָס שַׁיְינְבֶּרְג זצ"ל בִּישִׁיבַת תּוֹרָה אוֹר בִּירוּשָׁלַיִם, הוּא פָּנָה לַשּׁוֹמְעִים וְאָמַר, אֲנִי רוֹצֶה לְסַפֵּר לָכֶם מַעֲשֶׂה, הַס הֻשְׁלַךְ בְּאוּלַם הַיְּשִׁיבָה, נִתַּן הָיָה לִשְׁמֹעַ סִכָּה נוֹפֶלֶת, וְאָז הוּא סִפֵּר לָהֶם סִפּוּר עַל רַבִּי יִשְׂרָאֵל סַלַנְטֶר: פַּעַם אַחַת בְּעָמְדוֹ בִּתְפִלָּה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, נִפְרְצָה פִּתְאוֹם הַדֶּלֶת, וְאִישׁ אֶחָד נִכְנַס מְבֹהָל וּבְחָפְזָה "לַחְטֹף קְדוּשָׁה". וּבְהֵחָפְזוֹ דָּרַךְ וְדָרַס וְטִנֵּף אֶת נַעֲלוֹ שֶׁל אֶחָד הַמִּתְפַּלְּלִים, אַחֲרֵי אֲמִירַת קְדוּשָׁה, קָרָא הָרַב יִשְׂרָאֵל סַלַנְטֶר זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה אֶת אוֹתוֹ הָאִישׁ לִמְקוֹם קֶרֶן זָוִית, וְדִבֵּר אִתּוֹ רְצִינִית וְרַכּוֹת, שֶׁיֵּלֵךְ תֵּכֶף וּמִיַּד וִיפַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁנִּפְגַּע עַל יְדֵי מְרוּצָתוֹ, וְאָמַר, אֱמֶת יְקָרָה וּגְדוֹלָה הִיא מִצְוַת קְדוּשָׁה, אֲבָל נִמְעֶכֶת וְנִפְסֶלֶת הַמִּצְוָה, אִם עַל יְדֵי קִיּוּמָהּ נִגְרַם הֶזֵּק לַחֲבֵרוֹ (הסיפור מופיע בספר המאורות הגדולים של הרב חיים זייטשיק, במדור על רבי ישראל סלנטר, אות כט).
"נִיט צוּ הָאבְּן אַ פְרוּמֶע נְגִיעָה"
הָרַב שַׁיְינְבֶּרְג הוֹסִיף, שֶׁסִּפּוּר זֶה מַמְחִישׁ אֶת הַיְּסוֹד שֶׁרַבִּי יִשְׂרָאֵל סַלַנְטֶר הָיָה מַרְבֶּה לְהַזְהִיר מִפָּנָיו "נִיט צוּ הָאבְּן אַ פְרוּמֶע נְגִיעָה" וּבְתַרְגּוּם חָפְשִׁי: שֶׁאָדָם לֹא יִהְיֶה מְשֻׁחָד מִמֵּנִיעַ דָּתִי. כִּי כַּאֲשֶׁר אָדָם מְשֻׁחָד מִמֵּנִיעַ דָּתִי, יִקְשֶׁה עָלָיו מְאוֹד לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה, כִּי הוּא אֵינֶנּוּ מַכִּיר בְּחֶטְאוֹ, אַדְּרַבָּה, לְמִצְוָה תֵּחָשֵׁב לוֹ.
דָּבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה
דָּבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה מֵאָז תְּקוּפַת הַנָּבִיא יִרְמְיָהוּ עַד יָמֵינוּ, רַק שְׁמוֹת הַ"גִּבּוֹרִים"... לְאֹרֶךְ כָּל הַדּוֹרוֹת תָּמִיד הָיוּ "רְשָׁעִים לְשֵׁם שָׁמַיִם", שֶׁהִשְׁתַּמְּשׁוּ בְּאִידֵאוֹלוֹגְיָה דָּתִית עַל מְנַת לָתֵת לֵגִיטִימַצְיָה לְמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. גַּם בְּיָמֵינוּ יֶשְׁנָם רְשָׁעִים, "צַדִּיקִים בְּעֵינֵי עַצְמָם", הַפּוֹעֲלִים בְּנִגּוּד לְדַעַת גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, וּפוֹגְעִים בַּאֲחֵרִים בְּשֵׁם כָּל מִינֵי "מִצְווֹת", עֲלֵיהֶם כְּבָר עָמַד וְצָוַח הַנָּבִיא יְשַׁעְיָהוּ בְּשֵׁם ה' (א, טו): "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם, גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ".
נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה
"נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה'" (איכה ג, מ), וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה' (הושע ו, ג), וְנִזְכֶּה לְ"זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל, רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ" (תהלים צח, ג).
סִפּוּרִים מְשָׁלִים וְעוּבְדּוֹת מֵהֶחָפֵץ חַיִּים מְשֻׁלָּבִים בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ - פָּרָשַׁת צַו
עֵצָה לְקַמְצָנוּת
אֶחָד מִתַּלְמִידָיו שֶׁל הֶחָפֵץ חַיִּים, הִתְעַשֵּׁר מְאוֹד לְאַחַר נִשּׂוּאָיו, אֲבָל בְּמַקְבִּיל, בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן, נִהְיָה גַּם קַמְצָן יוֹתֵר. הוּא הִגִּיעַ לִשְׁאֹל אֶת הָרַבִּי, מַדּוּעַ הוּא נִהְיָה כָּזֶה קַמְצָן, וּמָה הִיא הָעֵצָה לְהִתְגַּבֵּר עַל כָּךְ.
הֶחָפֵץ חַיִּים הֵשִׁיב לוֹ עַל כָּךְ בְּמָשָׁל: אָדָם הִגִּיעַ לַחֲנוּת בִּכְדֵי לִקְנוֹת קֶמַח. הוּא רָצָה לִקְנוֹת בִּמְעַט כֶּסֶף, אֲבָל הוּא לָקַח לְיָדָיו שַׂק, וְהֵחֵל לְמַלֵּא אוֹתוֹ בְּקֶמַח, הוּא לָקַח הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמָּה שֶׁתִּכְנֵן, הַחֶנְוָנִי הוֹסִיף מִשְׁקוֹלוֹת לַמֹּאזְנַיִם לְפִי מִשְׁקַל הַקֶּמַח. וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, הוּא הָיָה חַיָּב לְשַׁלֵּם הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמָּה שֶׁהִתְכַּוֵּן מִלְּכַתְּחִלָּה.
וּמִכֵּיוָן שֶׁאַתָּה הִתְעַשַּׁרְתָּ – אוֹמֵר לוֹ הֶחָפֵץ חַיִּים – הֲרֵי שֶׁעָלֶיךָ לָתֵת יוֹתֵר, אֲבָל הַצָּרָה הִיא שֶׁגַּם הַיֵּצֶר הָרַע שֶׁלְּךָ נִהְיָה גָּדוֹל יוֹתֵר, וְהוּא לֹא מְאַפְשֵׁר לְךָ לָתֵת אֲפִלּוּ אֶת מָה שֶׁהָיִיתָ נוֹתֵן בֶּעָבָר.
הָעֵצָה לְכָךְ הִיא, לָתֵת וְלָתֵת, כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר, וְכַמָּה שֶׁיּוֹתֵר מַהֵר. כְּמוֹ אָדָם הָרוֹצֶה לִטְבֹּל בְּמִקְוֶה עִם מַיִם קָרִים מְאוֹד, עָלָיו לִקְפֹּץ לְתוֹךְ הַמַּיִם, וְלֹא לַחֲשֹׁב יוֹתֵר מִדַּי.
הַכְּלָל הוּא, שֶׁהַנּוֹתֵן מַרְוִיחַ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הַמְּקַבֵּל, וְכָךְ גַּם אוֹמְרִים חֲכָמֵינוּ, שֶׁהַטּוֹבָה שֶׁהֶעָנִי עוֹשֶׂה עִם הַנּוֹתֵן, גְּדוֹלָה מֵהַטּוֹבָה שֶׁהַנּוֹתֵן עוֹשֶׂה עִם הֶעָנִי.
©(הרב שמואל גריינימן "מאה סיפורים ומשלים מהחפץ חיים" – תרגום מיידיש הרב משה ליב הכהן הלברשטט)
"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ויקרא ו, ב). "רַשִׁ"י" רַבֵּנוּ שְׁלֹמֹה יִצְחָקִי מֵבִיא אֶת דִּבְרֵי חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים: "צַו אֶת אַהֲרֹן", אֵין צַו אֶלָּא לְשׁוֹן זֵרוּז, מִיָּד וּלְדוֹרוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּיוֹתֵר צָרִיךְ הַכָּתוּב לְזָרֵז בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֶסְרוֹן כִּיס. חֲכָמֵינוּ מַסְבִּירִים שֶׁבְּמִצְוָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הוֹצָאָה כַּסְפִּית יֵשׁ צֹרֶךְ בְּזֵרוּז מְיֻחָד, כִּי אֲנָשִׁים מִתְקַשִּׁים לְהִפָּרֵד מִכַּסְפָּם.
[email protected]
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
האם מותר לפנות למקובלים?
גאולת מצרים מאז ועד היום
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
איך מותר להכין קפה בשבת?
איך ללמוד גמרא?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
למה ללמוד גמרא?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
