ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש משפחה חברה ומדינה איך מחנכים, משמעת ואהבה

מורה הבטיח קרטיב אם יתפללו, ולא נותן כעונש

לחץ להקדשת שיעור זה
המקרה:
מורה בבית הספר הבטיח לילדי כיתה ד', שילד שיתפלל מנחה שבוע יזכה בקרטיב בסוף השבוע. חמשה ילדים טענו שעמדו במשימה, ופנו למורה לקבל את הקרטיב המובטח, אך המורה שלא חולק על זכות הילדים, החליט שבשל מעשיהם הקלוקלים במהלך השבוע, לא מגיע להם פרס קרטיב.
טענת התלמידים: המורה בעל חוב כלפינו, ומחוייב ליתן לנו קרטיב כפי שהבטיח.
טענת המורה: הפרס שהבטחתי אינו משמש כתשלום לילדים, ואיני 'חייב' להם ממונית, אלא שימש ככלי חינוכי, והנני רשאי להפעיל שיקול דעת חינוכי וערכי בהתאם לנסיבות ולהתנהלות התלמידים.

תשובה
המורה שהבטיח לילדים תמורה עבור מאמצם כהדרכת הרמב"ם ליתן תמריצים להנחלת חינוך הגון, מחויב לעמוד בדיבורו ערכית ומוסרית, והן כהלכה בדיני יורה-דיעה ובדיני חושן-משפט.
אומנם אם הבטחתו נסבה על מצוה שהיו הילדים מחוייבים בה, כתפילה (ויש לדון לגבי מטלה בית ספרית), ישנה מחלוקת אם נחשבים הילדים שכירים ופועלים של המורה, ויכול המורה לטעון קים ליה להפטר. ברם המבטיח לילדים חטיף עבור אמירת תהילים, שאין כל חיוב עליהם לאומרם יהיה מחוייב להם כתשלום לשכיר, ויעבור על עשה ד'ביומו תתן שכרו' באם לא יתן להם במועדו. לכן, כדאי שיבטיח להם כרטיס זכיה בפרס, כך שלא ימנע מהם שכר המובטח ביומו.
מורה רשאי להעניש תלמיד באופן מידתי ובאמצעים שיש בהם כדי לעצב את דמותו ואישיותו של התלמיד ובכלל זה עונשים ממוניים, ואף נטילת ממון שזכאי לו (מהרושם הכללי ניכר, שהמורה שיכלל את ניגודי הערכים שמעביר לילד במונעו ממנו את הקרטיב, את הנחלת מידת האמת וקיום הבטחה מול עונש לתלמיד שסרח). אדרבה, אם לא ינקוט אמצעיים חינוכיים לקדם ולפתח את הילד, הריהו עובר על 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה' כשמניח לתלמיד לדרוך במקומו, ולא מפתח את יכולותיו ומידותיו ומקנה לו כלים לקידומו ולמסוגלות עצמית, בהיותו מקבל שכר על הקניית תכני לימוד והנחלת ערכי מוסר ודרך ארץ נאותים. זאת בלבד שלא יפריז יתר על המידה בשימוש בכוח שבידו אלא יפעיל אותו באופן מדוד ושקול, וכמובן בלא מניע אישי, שכן ישנם השלכות הרות גורל ליחס לא הגון בנפש העדינה של ילדים רכים.

נמוקי הדין
חינוך לעמוד בדיבורו, ולדבר אמת
במסכת סוכה בדף מו: איתא: 'ואמר רבי זירא, לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, שנאמר למדו לשונם דבר שקר'. ופסק הרמב"ם בהלכות שבועות פי"ב ה"ח גמ' זו: 'צריך להזהר בקטנים הרבה וללמד לשונם דברי אמת בלא שבועה כדי שלא יהיו רגילים להשבע תמיד כעכו"ם, וזה הדבר כמו חובה על אבותיהם ועל מלמדי תינוקות'. ובביאור הגרי"פ פערלא בספר המצוות לרס"ג, עשין עשה כב באר טעמא דהאי דינא שראו לנכון להחמיר ולהאיר את עיני ההורים בדין זה: 'היינו משום דקטנים דעתם קלות ואתו למיסרך לישבע לשקר'. בערוך לנר שם חידד עפ"י גמ' זו, שאף שאין בדבריו שקר ולא עובר על 'מדבר שקר תרחק', מ"מ כשהקטן סבור שקיבל את הלולב במתנה ואח"כ ניטל ממנו, חש ששיקרו לו והתחכמו עימו, ובכך מרגילו בשקר.
האחרונים שאלו, שאפשר שחייב לתת לילד מדינא, שכבר בהתחייבותו לינוקא הינו מחוייב לו, אף בלא המניע החינוכי, ומדוע לא הזכיר רבי זירא את הנימוק המחייבו מדינא שאין להפר את הבטחתו לינוקא.
הקובץ הערות בביאורי אגדות סי' ב סק"ו הקשה שתיפוק ליה שכל קטן הרי הוא עני, ואף אם הילד הינו בן עשיר, הרי אין לו משלו כלום. וכיון שהבטיח לו צריך לתת לו מדין צדקה, כמבואר בשו"ע ביו"ד סי' רנח סי"ב, ולמה היה צריך רבי זירא לומר טעם זה? ותירץ שם שרבי זירא איירי היכא שהיה לינוקא ירושה.
בקהילות יעקב בסוכה סי' כט הבין שכיון שאביו של הקטן חייב במזונותיו, אין הינוקא בגדר עני, שהרי יש לו זכות מזונות שחייבים לו, ואינו נקרא עני. וראיה לדבר הביא ממסכת נדרים בדף פג: שאשה שנדרה שלא תהנה מאחרים נקראת עניה, ויכולה לאכול לקט שכחה ופאה, וכתב הר"ן שם ד"ה 'אימא סיפא' שדוקא כשאינה נהנית מבעלה, אבל כשנהנית מבעלה אע"פ שאין לה משלה, מ"מ אינה נקראת עניה, ולא תאכל מלקט שכחה ופאה. כן יהא דין הקטן, כל שבפרנסתו על אביו, אינו נקרא עני. ובסוף דבריו, הקהילות יעקב דחה ראיה זו, שכן הבעל חייב לאשה כחוב ממוני לפרנסה בשל הכתובה שהתחייב בה, אבל חיובו של האב לבנו הוא מצד מצות צדקה, ולא חיוב ממוני. ואפשר שלמרות חיוב זה הקטן יחשב נקרא עני. ולדבריו, נקטה הגמ' טעם השווה בכל, שלא ירגילם לשקר.
בחשוקי חמד בסוכה שם הביא, שאף היכא שהיה מותר להערים על הקטן ולהטעותו בכדי שלא יתרשל מהלימוד וילמד כראוי, יש בכך איסור כיון שמלמדו לשקר.
על ההורים והצוות חינוכי מוטל חובת משנה זהירות בהתנהלות החינוכית עם הילדים לבל יפגע ויפגם האימון של הילד והחניך, ולחדד את ההתניות שעורכים על הילדים, שלא יווצר אצלם רושם ויקבע בנפשותם שנהגו עמם בתרמית ובחוסר הגינות, עובדה שיש לה השלכות חינוכיות עמוקות בעיצוב אישיותו ונפש הילד.
השל"ה הק' בשער האותיות, דרך ארץ אות כט הזהיר על החשיבות לחינוך לאמת: 'כלל גדול יהיה לאב המייסר בנו, ושיהיה בטוח שהבן הולך בדרך הישר, אף בסתר, שלא בפני האב, יראה בכל כחו להדריכו במדת אמת, כמו שכתוב למדו לשונם דבר אמת. ויגדיל לו עונש השקר אפילו בשיחה בטלה, ויתפאר לו השכר הגדול מהאומר אמת, ויטיל מורא גדול עליו, באם יוציא מפיו דבר אחד של שקר, יתרה בו התראות גדולות. נמצא, כשיהיה מדה זו של אמת תקועה בלב הבן'.
ידועה משנתו של הרמב"ם בפירוש המשנה, פרק חלק במסכת סנהדרין על דרך חינוכו של הילד והחניך 1 , שלא ניתן לחנכו לפעול מתוך מניע של 'לשמה' בתחילת דרכו, ויש להטוות דרכו באמצעות פיתויים שמכיר ומעוניין בהם, כל חניך לפי השלב בו מצוי בחייו, וכך לפתח בקרבו את הרגישות למעורבות, למצוות ולמידות הגונות עד שיגיע לפעול וללמוד 'לשמה'. אבל וודאי שאם האמצעי (חלוקת הפרסים) תהפוך לכלי חינוכי קלוקל, ימצא שכרו בהפסדו. ויש לבחון היטב שלא מקפח ילד משהובטח לו, ולא מותיר בנפשו חינוך להשמט מחיוב שמוטל עליו, ובכך מדריכו להיות 'מורה היתרא' וחומק ממטלות וחיובים בשל ה'עונש החינוכי' שבחר בו המורה.
אין רוח חכמים נוחה מהחוזר בו מדיבורו
פסק השו"ע בסי' רד סעי' ז עפ"י הגמ' בב"מ בדף מח.: 'הנושא ונותן בדברים בלבד, הרי זה ראוי לו לעמוד בדבורו אף על פי שלא לקח מהדמים כלום, ולא רשם ולא הניח משכון. וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, אע"פ שאינו חייב לקבל מי שפרע ה"ז ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו'. על כן כל הנותן מתנה מועטת, מחויב לעמוד בדיבורו, כמבואר בגמ' שם בדף מט.. אומנם במתנה גדולה, לא סומכת דעתו של המקבל שיתנו לו מתנה גדולה מעין זו, ואין לו גמירות דעת בדבר קיום ההבטחה, וכלשון השו"ע והרמב"ם בסי' רד סעי' ח: 'שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו. אבל במתנה מרובה אין בה חסרון אמנה שהרי לא האמין זה שיתן לו דברים אלו'.
אומנם הסמ"ע בסי' רמא סק"ד הביא את דברי העיר שושן שכתב החיסרון במתנה מרובה הינו מכיוון הנותן, שיטען שלא היתה בכוונתו ליתן, ויעיד על כך גדולה של המתנה, שלא רגילים ליתן באופן נדיב כ"כ, ויהא פטור מליתן: 'דאילו במתנה מרובה לא סמכה דעתו של מקבל מעולם שיתן לו הנותן מתנה מרובה כזו, וכמ"ש המחבר... בהדיא האי טעמא, ולא כעיר שושן דתלה הטעם בהנותן דבמתנה מרובה לא היתה דעתו מעולם ליתנו לו ע"ש'.
בחומרת הדבר של הנוהג כך רש"י שם באר: 'אין נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה, אין דעתם נוחה עליהם... ואין לנו קללה אחרת, אלא אינו הגון בעיני חכמים'. ובפירוש הר"ש במשנה שביעית פ"י מ"ט כתב שאמנם אין במעשה זה איסור, אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו. ובשטמ"ק ב"מ מט. ד"ה עוד כתב בשם הראב"ד שאינו נעשה רשע בכך.
אך הט"ז ביו"ד בסי' רסד סק"ה הביא את דברי הב"י שם בשם הריב"ם: 'משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, ומותר לקרותו רשע'. וכ"כ הש"ך ביו"ד סק"ז שמותר לקרותו רשע כשחזר בו מהבטחתו, ללא היתר. במשפטי שלום הביא משמיה דהראנ"ח שיש לבי"ד למנוע חזרה זו ולקרותו עבריינא, ויתרו בו ויביישוהו ברבים. ומדינא סבר שמכים אותו עד שתצא נפשו, אלא שבזה"ז אין כח בי"ד יפה. ודלא כעין יצחק תניינא אהע"ז סוסי' לד ס"ק כז שאין כופין על כך אף במילי.
הדברים אמורים כשחוזר בו בלא סיבה מיוחדת, אך ישנם מצבים שמותר לחזור בו מהסיכום הראשוני, כגון, שלא נצרך עוד למלאכת הפועל. במקרה דידן, כבר פעלו הילדים כפי שנדרש מהם, ואינה רק הבטחה בעלמא שמבקש לחזור בו, אלא טוען שיכול למנוע מהם את זכאותם, ויש לדון א"כ האם הסיכום שלו איתם מחייב אותו.
יש לציין, שבשו"ת שלמת חיים לגר"ח זוננפלד בסי' תע סבר שאין בהבטחת דבר מועט לילדים דין 'הין שלך צדק', וכ"כ ברשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק במסכת סוכה בדף מו: והקשה מדוע רבי זירא הזהיר מחינוך לשקר באם לא נותן לקטן את שהבטיח לו, ולא אסר זאת מדין מחוסרי אמנה. ויישב: 'דדין דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה תלוי בסמיכת דעת המקבל שסמך דעתו על דברי הנותן. והנה קטן אינו בן דעת ואין דעתו סומכת על דברי הנותן, לפיכך אצל קטן אין בדברים משום מחוסרי אמנה'. ולסברתם, לא שייך מחוסרי אמנה כלפי קטן, שהרי אין לקטן דעת.
קניין דברים
יש לבחון את תוקפה ההלכתי של התחייבות המורה, אם מחויב מבחינה ממונית.
הגמ' בריש ב"ב בדף ג. העמידה את דין המשנה השותפים שרצו לעשות מחיצה, שחלקו בחצר שאין בה דין חלוקה. והקשתה הגמ': 'כי רצו מאי הוי, נהדרו בהו. אמר רבי יוסי א"ר יוחנן שקנו מידן. וכי קנו מידן מאי הוי, קניין דברים בעלמא הוא. כשקנו בידן ברוחות'. הרי שאין אפשרות לעשות קניין על הבטחה לעשות מעשה.
הנימוקי יוסף שם בדף ב. כתב בשם הגאונים שאף אם התחייב לתת לחברו מאתיים זוז וקנו מידו, הוי קניין דברים ורשאי לחזור בו. נמצא שאין התחייבות לתת מחייבת אף שנעשה על כך קניין, ויכול לחזור בו.
האם ניתן לחזור בו מהתחייבות
איתא בגמ' בע"ז בדף עב.: 'ההוא גברא דא"ל לחבריה אי מזביננא לה להא ארעא - לך מזביננא לה. אזל זבנה לאיניש אחרינא. אמר רב יוסף קנה קמא... אמר רב כהנא קנה קמא. מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד האי זוזי אנסוהו. והלכתא כרב יעקב מנהר פקוד'. מדובר שלאחר שהבטיח למכור לראשון, מכר לשני בדמים יקרים, ונחלקו האמוראים בדין זה אם מחויב לעמוד בהתחייבותו לראשון, או שיכול לחזור בו.
רש"י שם בד"ה 'לך מזיבננא' והרא"ש שם העמידו גמ' זו: 'וקנו מיניה בקנין'.
והקשו הראשונים על דין זה מהדין בסעיף הקודם, שלא מחויב בהתחייבויות שקיבל על עצמו, אף שנעשה על כך קניין, שכן קניין דברים הוא.
שיטה א: המהר"א ששון סי' קלג כתב שהרי"ף העמיד את דין הגמ' בע"ז שקנו מעכשיו. וכן העמיד הרמב"ם בהל' מכירה ח, ז שקנו מידו ומעכשיו, והמגיד משנה כתב שמקורו ברב האי גאון וברי"ף, וכן פסק השו"ע בסי' רו סעי' א.
נמצא שרק אם עשו קניין על התחייבות, וכתבו שחלה ההתחייבות מעכשיו, חל הקניין ואינו יכול לחזור בו.
הרשב"א הובא בב"י בסי' רו הביא בשם ספר המקח לשון מכירה מעכשיו, בהווה: 'הקניתיה לך בדמים כך וכך מעכשיו, וכשארצה למכור', וכן הוא בלשון השו"ע בסי' רו סעי' א: 'כשאמכור שדה זו, הרי היא מכורה לך מעכשיו'. אולם הטור שם הביא לשון עתידית: 'אמכרנה לך מעכשיו'. בביאור מחלוקתם, הביא הנתיה"מ שם סק"א את דעת מהר"א ששון שבאר שנחלקו אם מהני קניין 'אתן' כשאומר מעכשיו, שלדעת הרשב"א והשו"ע לא מהני קניין 'אתן' אף שאומר מעכשיו, וצריך לשון הווה (הנתיה"מ באר שאף שאומר לשון הווה, צריך לומר מעכשיו, כיון דמיירי בקניין סודר והמקח נקנה לאחר זמן שהסודר לא בידו, לפיכך בעי לקנות מעכשיו).
שיטה ב: הב"י בסי' רו הביא את דעת בעל העיטור, שבאר את הגמ' בע"ז שלא דרוש קניין מעכשיו, ומהני קניין אתן, כיון שמתחייב לתת לו בקניין, אין בעיית סמכא דעתא, וחל החיוב. ולקמן נבאר מדוע לא הוי קניין דברים.
ברם הבטחה שמפעילה את הילדים, אינה בגדר של התחייבות ב'דברים' בעלמא, אלא הצעת שכר ותמורה על פעולתם, ולכן יש לבחון אם נעשים הילדים שעמדו במטלה כפועלים של המורה, אזי חיובו כלפם תקף משפעלו לפי הנחיותיו ובקשתו, כפי שנראה לקמן.
האם הילדים נעשו 'פועלים' 'שכירים' של המורה
המרדכי בסנהדרין בפרק זה בורר רמז תשד כתב לגבי חותן שהביא לחתנו לקיים מצוותו וללמוד עם בנו, שפטור מלשלם לו: 'גם פסק רבינו מאיר על ראובן שאמר לחתנו העשיר תלמוד את בנך ואתן לך כך וכך, פטור ראובן כיון דלאו עני הוא, ובלאו הכי מצוה ללמד את בנו, כדאי' פ"ק דקידושין [דף כט:] ונדר לו ראובן לחתנו כדי שיקיים המצוה המוטלת עליו. מצי אמר משטה אני בך, ודמי לההוא... הרי שהיה בורח מבית האסורין וכן סוף פ' מצות חליצה [יבמות דף קו.] חלוץ לה על מנת שתתן לך ארבע מאות זוז ומסיק דמצי למימר משטה אני בך. אפילו אי לא טעין טענינן ליה, הכי נמי בכל אלו וכיוצא בהן'. הרי סבר המרדכי שאם מבטיח אדם לחבירו כסף עבור מעשה שהינו חייב בעצמו לעשותו, והוי מצוה שלו, אזי פטור מליתן לו שכר. והרמ"א הביאו בסי' פא סעי' א.
המרדכי סייג דבריו, שאם היה החתן עני, היה חייב לו החותן מדין צדקה לעני, שכיון שהתחייב לעני מחוייב ליתן לו מדין נדר. התומים סק"ה והקצוה"ח בסי' פא סק"ג הדגישו שכיון שחיובו החותן הינו משום נדר ולא מהלכות שכירת פועלים, אם מת הנודר, יורשיו יהיו פטורים מלשלם לעני, משום שאין כאן 'חוב', אלא הבטחה ונדר אישית.
הש"ך בסי' פא סק"ו הבין שפטור החותן הינו בשל יכולת החותן לומר לחתנו ששיטה בו, וכן כתב שכל עוד לא נעשה קניין, הוי קנין דברים שלא מחייב את החותן לעמוד בהתחייבותו: 'וגדולה מזה נראה לי, דהכא ובכל כה"ג אפילו אמר אתם עדי פטור, דאפילו תימא שמתחייב עתה לשלם לו, הא הסכימו רוב הפוסקים שאין אדם יכול להתחייב באתם עדי בלא קנין בדבר שלא היה חייב כבר, וכדלעיל סימן מ', ואפילו להרמב"ם דס"ל דיכול להתחייב, הא כתבתי... דהיינו דוקא כשמתחייב בלא תנאי כלל, משא"כ הכא שמתחייב על תנאי שילמוד עם בנו או שיעבירנו או שיחלוץ. ועוד י"ל, דעד כאן לא קאמר הרמב"ם אלא כשמתחייב מעצמו בלי סיבה, אבל הכא שנתחייב על מנת שילמוד או שיעבירנו או שיחלוץ... אנן סהדי דאף שאמר אתם עדי, להשטות נתכוין, והסברא מוכחת על זה שמפני שלא היה יכול לעשות בענין אחר אמר כן, ואין לחיוב על מה לחול כיון שלא נשתעבד בקנין, כן נראה לי ודוק'. הוי אומר, שאם היה נעשה קניין בין החתן לחותנו, היה החותן מחוייב לשלם חרף המצוה של החתן ללמוד עם בנו.
ברם התומים שם סק"ו חלק והבין שיש במעשה החותן משום שכירות חתנו, וחייב לשלם לו ע"כ, אף שהיה החתן מחוייב ללמוד עם בנו. וכ"כ בקצוה"ח שם סק"ד: 'ולענ"ד נראה כיון דשכירות לא בעי קנין, ומשעשה פעולת חבירו על פי שליחותו צריך לשלם כפי מה שהבטיח לו, אלא דאם הוא יותר מכדי פעולתו יכול לומר משטה, וכיון דאתם עדי מסלק השטאה א"כ החיוב שלו לאו מדין אתם עדי אלא מדין שכירות כיון דלאו להשטאה קאמר. ואין לומר כיון דמחויב הוא לאו שכירות הוא כלל ודוקא היכא דאינו מחויב לעשות הפעולה אז הוי שכירות ונקנה בדיבור אבל היכא דמחויב לעשות הפעולה לאו שכירות הוא וא"כ אפילו בלבו לא היה להשטות אינו אלא דיבור כיון דליכא תורת שכירות. דליתיה... והוא עצמו אם יודע שלא כיון להשטות הרי מחויב לשלם ואינו יוצא ידי שמים כיון דקמי שמיא גליא. וכן משמע מלשון רש"י... ואע"ג דחליצה בהכי לא מיפסלא מיהא מחייבא לקיומי תנאה כשאר שכירות דעלמא ע"ש. אלא דדחי לה בש"ס משום דמצי אמר משטה. הא לאו הכי הוי עלה תורת שכירות ואעפ"י שהוא מחויב בדבר, וכיון דתורת שכירות ביה אלא דאומר משטה א"כ כיון דאתם עדי מסלק השטאה נתחייב בדיבור בתורת שכירות'. הוכיח הקצוה"ח שאילולי טענת משטה, היה מחוייב לשלם על המעבורת אף שמחוייב להצילו. וכן דן לגבי החותן, שיהא חייב לחתנו אם אין טענת משטה, הגם שהחתן מצוווה ומחוייב מכבר ללמוד עם בנו.
ברם הנתיה"מ בביאורים שם סק"ב לא קיבל זאת וסבר שאין לראות בחתן כשכירו של החותן: 'וליתא, דכיון שהוא מחויב בדבר לית ביה משום שכירות, דהוי כמו שאמר עשה לך סוכה או תפילין לעצמך דלית ביה משום שכירות'.
נמצא שלדעת הש"ך והנתיה"מ רק הפעולה עצמה יוצרת זיקה בין המשכיר ופועל, ואם הפועל עושה ממניע אחר (מסתמא בין שחיובו בכך מדאורייתא בין שחיובו בכך מדרבנן), לא נחשב כשכיר בעה"ב אף שבחר לעשות הפעולה בשל שכר ותגמול אחר. ואילו הקצוה"ח הבין שזיקת יחסי מעסיק ועובד, השכיר ובעה"ב נוצרת מעצם התחייבות בעה"ב לשלם על המלאכה והפעולה.
הוי אומר, שאם הילדים החניכים חייבים במצות התפילה, אזי לדעת הש"ך והנתיה"מ לא יחשבו כשכירי המורה, ברם אם אינם חייבים בתפילה אזי לכו"ע יחשבו כשכירי המורה.
ושמא יש לתלות דיון זה בשאלת החייב בדין חינוך. לשיטת רש"י בברכות בדף מח. המחוייב במצוות חינוך הוא הבן, הילדים חייבים בתפילה, ואזי יכול המורה לומר קים לי כש"ך וכנתיה"מ ולהפטר. ברם לדעת התוס' שם שהאב מחוייב בחינוך ולא הבן, אזי הבן כשלעצמו אינו מחוייב בתפילה, והוא נשכר ע"י המורה לפעולה זו, וזכאי לשכר ע"כ. ואזי אם המורה לא ישלם את שהבטיח לילדים עד השקיעה – יעבור על עשה 'ביומו תתן שכרו' אף אם לא יתבע ממנו הילד, ואם יתבענו, יעבור אף על 'בל תלין' אם יש למורה עימו את שהבטיח.
לדברים אלו, על ההורה/ מדריך המבטיח לילד/ חניך שלו תמריצים וחיזוקים חיובים להזהר לשמור על דברו והבטחתו, שכן בחוסר תשומת לב עשוי לעבור על דין 'בימו תתן שכרו', אם הבטיח תמורה להתנהגות עפ"י אמות מידה ערכיות, לימודיות והשגתיות, ואולי אף במילי דמצוה. ומוטב שלא יבטיח את הפרס מיידית. כלומר, לא יאמר 'אם תעשה... ותתאמץ... ותתגבר.... תקבל שוקולד', אלא להבליע בהתנייה: 'תקבל שוקולד מתישהו'.
ואפשר, שבשל האיסור ליטול שכר עבור מצוה, לא ניתן ליצר זיקת יחסי עובד ומעביד במילי דמצווה, שכן המקיים את מצוותו לא נעשה שכיר על מצוה שמחוייב לעשותה בחינם, כדאמרינן בבכורות בדף כט.. ויש לדון אם ילד, שאינו בר חיובא, גם אם חייב מדין חינוך ומדרבן, מנ"ל שמחוייב בדין 'מה אני בחינם אף אתם בחינם'. ואף אם חייב בדין 'מה אני בחינם' מדרבנן, לא יבטל דינו את דין השכירות שנוצרה מדינא מעצם הבטחת המורה. ויהא חייב לשלם להם כדין שכירים. וכבר מצאנו בתוס' בריש בן סורר שיש דין פועל בקטן. ופשוט.
מאידך, אם מבטיחים פרס לילדים שיאמרו תהילים, הלא אין עליהם כל חיוב לומר תהילים ושפיר נחשבים הילדים כשכירים וכפועלים וזכאים לתגמול וכשר פעולתם, ואזי באם לא יהיה לו פרס מספיק לכולם, יעבור על עשה ד'ביומו תתן שכרו'. לכן העיצה הינה להבטיח להם כרטיס זכיה בפרס, ואזי גם לו יווצר מצב שאין לו פרס, קיבל הילד את הכרטיס ובבוא היום ישתמש בזכותו לקבל הפרס.
ישנה מחלוקת באחרונים (ראה פסקי דין, ירושלים, דיני ממונות ובירורי יוחסין ח פס"ד בעמו' שנט, שבט הלוי ח"ח סי' שטו) בדין תמלוגים הניתנים לעושה מצווה אם הינם שכר עבודה, וחייב המעסיק או ראש הכולל או הישיבה לתלמידיה תשלום עבור פעולתם ועבודתם, או חייבים לשלם להם בשל התחייבותם בכך, או שחייב מדין ערב, או מדינא דגרמי כדין דין לך ואני אבוא אחריך. וכבר הארכנו ע"כ כאן: https://www.yeshiva.org.il/midrash/33312
בהבטחת לתמורה, נעשו התלמידים כפועליו
נחלקו האחרונים מהו מקורו של דין קנין פועלים, כלומר מה מחייבם לעמוד בסיכומם הראשוני: הנתיה"מ בסי' שלג סק"ג, והדרכי דוד כתבו שהוא תקנת חכמים, כ"ש הכא שכבר עבדו הילדים, שמחוייב בכך בעה"ב - המורה. ואילו החזו''א בליקוטים לב''מ דף י. כתב שהוא דין גמור, דע''י תחילת עבודתו קנה הפועל את כספו של בעה''ב.
נאמר בברייתא בב"מ בדף עו: 'תניא, השוכר את האומנין והטעו... זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים שלא הלכו, אבל הלכו... נותן להן שכרן משלם'. השו''ע בסי' שלג סעי' ב כתב שב'הלכו' הפועלים עפ"י סיכום של בעה"ב, הריהו חייב לשלם להם את המוסכם, וכשיטת הרמב''ן (בנמו"י בדף מו:) שהלכו הווי קנין. לכן כיון שהתלמידים התנהלו לאור הנחיית המורה בשל התמורה שהבטיח, זכו בתמורה זו, וזכאים לקבלו מדין פועל, ואף יכולת החזרה שלהם אם היה דבר האבד נשלל מהם לדעת הש"ך שם ס"ק לא בקבלתם שכר, ודלא כנתיה"מ שם בס"ק יב. ומשעה שסיימו עבודם, זכאים באשר הובטח להם מדאורייתא.
ההבטחה לקרטיב
הגמרא במסכת ע''ז בדף סג. אומרת: 'בא עליה ואחר כך נתן לה אתננה מותר. ורמינהי בא עליה ואחר כך נתן לה אפילו מכאן עד שלש שנים אתננה אסור, אר"נ בר יצחק אמר רב חסדא לא קשיא, הא דאמר התבעלי לי בטלה זה, הא דאמר לה התבעלי בטלה סתם. וכי אמר לה בטלה זה מאי הוי, הא מחסר משיכה, בזונה עכו"ם דלא קניא במשיכה. ואיבעית אימא לעולם בזונה ישראלית וכגון דקאי בחצירה'.
הרא''ש שם פ"ב סי' ב והר''ן שם דייקו מגמרא זו שמי שהבטיח לפועל לשלם לו בחפץ מסויים, אינו חייב ליתן לו אותו חפץ, מאחר ולא קנאו הפועל במשיכה את הפריט הזה. ואע''פ שיש להחשיב את השכירות כדמים, הלא קי''ל דמעות אינן קונות. אולם את דמי החפץ וודאי חייב ליתן, דשכירות אינה צריכה קנין, וקנה את שכרו במלאכתו. הרמ''א בסי' שלב סעי' ד, ציין דין זה להלכה: 'בע"ה ששכר פועל וא"ל ליתן לו חפץ בשכרו, יכול ליתן לו אח"כ דמיו, הואיל ולא משך החפץ לא קנאו'.
בשו''ת פנים מאירות הקשה על דין זה אמאי לא נימא דהשכירות היתה על תנאי זה, ובקצה''ח שם סק"ד תירץ דלא שייך לומר כן, דלא ניתן לבטל את מעשה השכירות לאחר שעבד, ומימלא לא שייך לומר להגדיר למפרע שהיה כאן תנאי.
צ"ב, אם בעה''ב מעוניין בנתינת החפץ, האם הפועל יכול לדרוש דמיו: הקצה''ח שם בסק"ד כתב שאם בעה''ב מבקש ליתן את החפץ לפועל בשכרו, אין הלה יכול לסרב ולומר שהוא חפץ בדמים בלבד. וטעמא דהאי מילתא שכן אומנם מעות אינן קונות ושניהם יכולים לחזור בהם, המוכר והלוקח כל עוד לא משכו החפץ, אך הוא משום שהמעות איתנהו בחזרה. משא''כ הכא שלא ניתן להחזיר העבודה, ונהי שאין בכח העבודה להקנות את החפץ דמיחסרה משיכה, אך אין הפועל יכול לומר שאינו חפץ בו.
נמצאנו, שהמורה מחוייב במתן הקרטיב לתלמידים כפי שהבטיח להם, ורשאי ליתן דמיו.
המורה מצווה להעניש כשנדרש, כולל ממונית
איתא במשנה במכות פ"ב מ"ב: 'זרק את האבן לחצרו והרג, אם יש רשות לניזק ליכנס לשם גולה, ואם לאו אינו גולה, שנאמר ואשר יבא את רעהו ביער, מה היער רשות לניזק למזיק ליכנס לשם... אבא שאול אומר מה חטבת עצים רשות, יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין'. הגמ' במכות בדף ח. דנה בדין זה והסיקה שיש רשות לרב לייסר את תלמידו ומצווה היא בידו: 'יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך'. ונפסק כן ברמב"ם בהלכות רוצח פ"ה ה"ו: 'וכן הרב המכה את תלמידו... והמיתו בשגגה, פטורין מן הגלות... הרגו בשעת עשיית המצוה'. ובשו"ע הרב בהלכות תלמוד תורה פ"א ה"ו כלל את חובת הכפייה ללימוד בכלל מצוות עשה של 'למדתם אותם את בניכם', והוסיף: 'יש יכולת ביד האב לכופו מוטל עליו מדברי קבלה לכופו לעסוק בתורה, וכן להדריכו בדרך מוסר ויראת שמים בכל דרכיו והנהגותיו בעוד ידו תקיפה על בנו, דהיינו עד שיהא בן כ"ד שנה' (ומסתבר שכלול בדין זה גם מורה המחנכת תלמידות למוסר ויראת שמים).
אולם ישנה הגבלה להיתר זה כפי שהובא בתוספתא בב"ק פ"ט הי"א: 'האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו, וכולן שהכו ושהזיקו הרי אילו פטורין. חבלו יותר מן הראוי להן, הרי אילו חייבין'.
כן פסק השו"ע ביו"ד בסי' רמה סעי' י: 'לא יכה אותו המלמד מכת אויב, מוסר אכזרי, לא בשוטים ולא במקל, אלא ברצועה קטנה'. וכן בשו"ע הרב הלכות תלמוד תורה פ"א הי"ג נאמר: 'לא יכה אותו המלמד מכת אכזרי, לפיכך לא יכהו בשוטים ולא במקל אלא ברצועה קטנה. אם קורא, קורא. ואם אינו קורא, בהכאה זו יהיה יושב כך עם חביריו להיות להם לחברה, וסופו אפשר יתן לבו. ומלמד תינוקות החובט יותר מדאי, מעבירין אותו והוא עובר בלא תעשה כי מאחר שמכה שלא ברשות, הרי זה כמכה אחד משאר ישראל'.
הפתחי תשובה שם סק"ד הביא משו"ת קרית חנה סי' כב שמלמד שהכה לתלמידו ושבר את רגלו: 'חייב בחמשה דברים, ומנדין אותו עד שיפייס להנחבל'. וכן הביא הפתחי תשובה בסי' תכד על סעי' ז' סק"ד תשובת השבות יעקב ח"ג סי' קמ אודות מלמד שכעס על תלמידו והכה אותו בשביל לימודו עד שחבל בו, אם חייב בד' דברים או פטור. והשיב: 'נראה פשוט דפטור מכולם... ואין לומר דהיינו דפטור מגלות מגזה"כ אבל חייב בד' דברים, זה אינו, דהא מבואר דאילו פטורים משום דמצוה קעביד, א"כ מה"ט יש לפטור מכולם'. והוסיף שם שאף במקום שחרג המלמד בענישתו, הינו פטור 2 , אך למרות שיש לו להכותו להפרישו מן העבירה, וכל שכן בשביל ביטול תורה: 'יש להכותו בערקתא דמסאני ולא באכזריות, כדאיתא בשו"ע יו"ד סי' רמה, מ"מ דיעבד אין לקנסו בשביל כך'. והביא עוד שם מתשובת הראנ"ח ח"א סי' קיא שאף ששליח בי"ד שהכה מפני כעס וחימה חייב, מורה פטור: 'מ"מ בת"ח דאורייתא מרתחא ליה, בפרט שהוא צער גדול כשלומד עם התלמיד ואינו משים לב על לימודו, יש לפוטרו מכל. אבל מ"מ כדי שלא יהא רגיל לעשות כן, ולמיגדר מילתא פסקתי שישלם שכר הרופא'.
בכלל ההיתר שרשאי הרב להכות ולייסר תלמידו ולהענישו, כלולה הענשה ממונית, שכן עד שאתה כופהו בגופו תכפהו בממונו, כפי שכתב מו"ר הג"ר זלמן נחמיה גולדברג שליט"א בהלכות מלמדים. אולם כשם שאין לרב להעניש מכה קשה ורבה ולא מידתית, ואף על מעשה חמור, לא הותרה כל ענישה למחנך, כן יש לנהוג בענישה הממונית, ואל לו למורה להזיק במכוון באופן בלתי מידתי, ובנזק ממוני יקר. וימצא המורה דרך להעביר את המסר, בנזק ממוזער ומידתי.
ובשו"ת משנה הלכות ח"ו סי' רפד סבר להתיר להחרים חפצים אף באופן מוחלט: 'כיון שהאב מסרו לו לחנכו, הרי הוא נכנס במקומו לחנכו והוא בכלל להפרישו מאיסורים ולחנכו'. והרי האב מחוייב להפריש ולחנך את בנו כפי שפסק השו"ע באו"ח בסי' שמג שאין ב"ד מצווין להפריש קטן, אבל אביו מחוייב בכך: 'קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו להפרישו', והמג"א שם סק"ג כתב שאף מוחין באף שלא נוהג כן באיסורי דאורייתא. והרמ"א הוסיף שם בשם י"א: 'דכל זה בקטן שלא הגיע לחנוך, אבל הגיע לחנוך ב"ד מצוין עליו להפרישו. וי"א שלא שייך חינוך לב"ד אלא לאב בלבד'. כל תלמיד המגיע לכיתת לימוד הינו כבר בר חינוך, וממונה המורה לחנכו, ובוודאי בידו להפרישו ולייסרו לילך בדרך הישר. וכפי שסיים המשנה הלכות שם בחובת המחנך: 'אדרבה, אם אינו לוקח ממנו הרי עובר על ארור עושה מלאכת ה' רמיה אי מניחו לבטל הזמן בהבלים ובמשחקים, ועל זה הוא מקבל שכר לימוד. ולתקוני שדרתיך'. ועל המלמד מוטל החיוב כשליח בי"ד ושליח אבי הבן לפלס דרך במסילות נפש התלמיד, ולהעניק לו חכמה מוסר ויראת שמים.
יש למורה לבחון אם בהענשה זאת, לא יפגמו ערכים אחרים, של עמידה בהתחייבות ובמשקלה של מילה והתחייבות. צוות ההוראה, על פני דורות רבים מתמודד עם ניגודי ערכים אלו, ומפעיל שיקול דעת חינוכי הגון עפ"י מקורות הנ"ל.
היתר ענישת תלמיד
אחת מאושיות החינוך, ובוודאי של מוסד תורני, הינה עיצוב אישיותם ודמותם של התלמידים החוסים בצילו. החינוך נרכש גם ע"י אמצעי הענשה, כפי שכתב רש"י בכתובות בדף נ. בד"ה 'יורד עמו לחייו' בביאור עונש תלמיד הממאן ללמוד: 'לרדותו ברצועה ובחוסר לחם'. כן מבואר בשיטה מקובצת בכתובות בדף נ.: 'ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל יורד עמו לחייו כלומר מכה אותם על הלחי ומכריחם לתלמוד תורה'. על כן ניתנו ביד המוסד החינוכי כלי הענשה בכדי לייסר את התלמיד ולהשיבו לדרך הישר, כפי שהורנו שלמה המלך במשלי יג, כד: 'חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר'.
איתא בגמ' במסכת חולין בדף קלג.: 'אמר רב יהודה אמר רב, כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם, שנאמר כל חושך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו, ואין שריד אלא ת"ח, שנאמר ובשרידים אשר ה' קורא. אמר רבי זירא אמר רב, כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס, שנאמר כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד, וכתיב לא נאוה לכסיל תענוג'. וכ"כ הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"ד ה"א: 'אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו, או לתם, אבל אם היה הולך בדרך לא טובה מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו, אמרו חכמים כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זרק אבן למרקוליס שנאמר כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד, אין כבוד אלא תורה שנאמר כבוד חכמים ינחלו'. וכן פסק השו"ע בהלכות תלמוד תורה סי' רמו סעי' ז: 'אין מלמדין תורה לתלמיד שאינו הגון, אלא מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו, ואח"כ מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו' 3 .
ואף שבסתמא מלמדים את התלמידים כולם ולא בודקים אחריהם, כפי שמצאנו בכסף משנה שם והלבוש על השו"ע שם סק"ז שלמדו זאת מכך שבגמ' בברכות בדף כח. נאמר שאותו יום סילקו לשומר בית המדרש ונכנסו רבים ללמוד תורה, למרות שבחלום הראו לרבן גמליאל כי לא היו ראויים, שלא היה תוכם כברם. אך היכן שהגדיש התלמיד את הסאה והתגלתה חוסר הכנתו המוסרית לקבל תורה, מוטב לדחותו עד אשר יחזור לדרך הישר והמידות. ובכך יש ליישב את הנאמר במסכת אבות דרבי נתן פרק ג: 'והעמידו תלמידים הרבה. שבית שמאי אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר. ובית הלל אומרים לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים', הרי שיש ללמד תורה להמונים למרות היותם פושעים, משום שיצאו מהם צדיקים וכשרים, ומדוע אמרה הגמ' שיש להמנע מללמוד עם תלמיד שאינו הגון. ולדברים דלעיל יש לבאר, שמוטל עלינו לקרב את התלמיד הממוצע ולקבל את חולשותיו בסבלנות, אך לא במקום שהנסיבות מורות על חוסר יכולת לקבל ולהכיל את אשר לומד ומתחנך. ואפשר שזו הרבותא שלמדו מכך שהסכים הקב"ה עם משה ששיבר הלוחות, שאין מוסרים תורה לתלמיד שהתגלה שאינו הגון.
בפני הצוות החינוכי בוודאי עומדים כיסוד חינוכי דברי האגרות משה יורה דעה ח"ג סי' עא: 'עוד עיקר יש לידע שבל יתייאשו כשרואין שאיזה תלמיד אינו לומד כראוי ואף כשאינו מתנהג כראוי, כי אם אינו מקלקל את האחרים צריכים להחזיקו ולהתגלגל עמו, דאולי יתחיל לשמוע ולהטיב דרכו, ובכל אופן השהיה איזה שנים בישיבה בקרב מורים יראי ה' ובקרב חברים המקשיבים להמורים ודאי ישפיע גם עליו לכל הפחות במקצת גם על כל ימי חייו... אבל אם התלמיד מקלקל את אחרים ודאי צריך לסלקו. אבל צריך לדון זה בכובד ראש ובעיון רב, כי הוא כדיני נפשות'.
יש לציין שכלי חינוכי זה של הענישה שנמסר ביד המחנך אינו נועד לניגוח התלמיד, ויש להזהר שלא יחרוג ויפגע בשמו הטוב של התלמיד. ומוטל על כל מורה לשקול היטיב את תוכן דבריו והאמירות שלו כלפי התלמיד, לבל יגרם לו נזק נפשי ותדמיתי, ויותאמו לתהליך בנייתו ועיצוב אישיותו. חלילה למורה לשבור את רוחו של התלמיד ולהזיק לו, או לפגוע בשמו ובכבודו. וראה ברמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"ה הי"ב שכתב: 'הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבן, כך אמרו חכמים יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וצריך אדם להזהר בתלמידיו ולאוהבם שהם הבנים המהנים לעולם הזה ולעולם הבא', ורק מי שאוהב ומחבב את התלמידים כבניו יכול להכלימם במידה שהותר. ויבחן המורה את עצמו אם הענישה נעשתה באופן מדוד מתוך אהבת התלמיד ונסיון לקדמו ולפתח אותו, ולא חלילה מתוך נקמנות וכעס אישי.
באופן כללי יבדקו המורה וההנהלה שהם אינם הופכים את נהלי המשמעת והעונשים הכרוכים עימם לאבן יסוד לחינוך התלמידים, תחת החינוך והקרנת האהבה ותחושת דאגה כנה לנפש התלמידים, החוסים בצל קורת המוסד החינוכי.




^ 1.וזו לשונו שם: 'ואתה המעיין הבן ממני משל זה ואחר כך שים לבך לשמוע דברי בכל הענין הזה. נניח, שנער צעיר הוכנס אצל מחנך ללמדו התורה, וזה טובה גדולה לו בגלל מה שיגיע אליו מן השלמות אלא שהוא מחמת גילו הצעיר וחוסר דעתו לא יבין ערך אותו הטוב, ולא מה שיביא לו מן השלמות. והנה ההכרח מביא את המלמד שהוא מושלם ממנו לזרזו על הלמוד בדבר החביב עליו מחמת גילו הצעיר, ויאמר לו למד ואתן לך אגוזים או תאנים, או אתן לך חתיכת סוכר, ואז ילמד וישתדל לא לעצם הלמוד לפי שאינו יודע לזה ערך, אלא כדי להשיג אותו האוכל. ואכילת אותו המאכל אצלו יותר חשוב מן הלמוד ויותר טוב בלי ספק, ולפיכך חושב הוא את הלמוד עמל ויגיעה שהוא עמל בו כדי שישיג באותו העמל אותה המטרה החביבה עליו והיא אגוז אחד או חתיכת סוכר, וכאשר גדל ונתחזק שכלו ונעשה קל בעיניו אותו הדבר שהיה מחשיבו מקודם, וחזר להעריך דברים אחרים, משדלים אותו באותו הדבר היותר חשוב בעיניו, ויאמר לו מלמדו למד ואקנה לך נעלים נאים או בגד שתארו כך, וגם אז ישתדל לא לעצם הלמוד אלא לאותו הלבוש כי אותו הבגד אצלו יותר חשוב מן הלמוד והוא תכלית הלמוד וכאשר תהיה דעתו יותר שלמה וייקל בעיניו דבר זה, משדלים אותו במה שהוא יותר מזה, ויאמר לו מלמדו למד פרשה זו או פרק זה ואתן לך דינר או שני דינרין, וגם אז ילמד וישתדל כדי לקבל אותן המעות, וקבלת המעות אצלו יותר נכבד מן הלמוד, לפי שתכלית הלמוד אצלו אז הוא קבלת המעות שהובטחו לו. וכאשר יהיה בעל הכרה יותר וייקל בעיניו גם דבר זה וידע שהוא דבר פחות ערך, משדלים אותו במה שהוא יותר חשוב מזה ואומרים לו למד כדי שתהיה רב ודיין יכבדוך בני אדם ויעמדו מפניך ויקיימו דבריך ויגדל שמך בחייך ואחר מותך כמו פלוני ופלוני, ואז ילמד וישתדל כדי להשיג אותה המעלה, ותהיה התכלית אצלו שיכבדוהו בני אדם וינשאוהו וישבחוהו, וכל זה מגונה, אלא שצריכים לכך מחמת קלות דעת האדם שעושה תכלית הלמוד דבר אחר חוץ מן הלמוד, ויאמר מדוע לומד אני את הלמוד הזה אלא כדי להשיג בו הזיה באמת, וזהו אצל חכמים שלא לשמה, כלומר שהוא מקיים את המצות ועושה אותם ולומד ומשתדל לא למען אותו הדבר עצמו אלא למען דבר אחר, והזהירונו חכמים עליו השלום מזה ואמרו לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם, רומזים למה שביארתי לך שלא יעשה תכלית הלמוד לא שיכבדוהו בני אדם ולא רכישת ממון, ואל יעשה תורת ה' פרנסה, ואל יהא אצלו תכלית הלמוד אלא ידיעתו בלבד, וכן אין תכלית האמת אלא לדעת שהוא אמת, והמצות אמת ולכן תכליתם קיומם.... ולכן התירו להמון שישארו כפי דעתם לעשות הטוב לתקות הגמול, ולהתרחק מן הרעות מיראת העונש, ומעודדים אותם על כך ומחזקים מחשבתם בו, עד שישיג המשיג וידע את האמת והדרך המושלמת מה היא, כדרך שאנו עושין לנער בזמן הלמוד כפי המשל שהקדמנו, והקפידו על אנטגנס איש סוכו על שפרסם בהמון מה שפרסם ואמרו בכך חכמים הזהרו בדבריכם וכו' כמו שנבאר באבות ואין ההמון מפסידים לגמרי בהיותם מקיימים את המצות מיראת העונש ותקות השכר, אלא שאינם שלמים. אבל מוטב להם בכך כדי שתקנה להם תכונה והכשרה לקיום התורה, ויעברו אל האמת ויהיו עובדים מאהבה והוא אמרם עליהם השלום לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה'.
וכך הורה הרמב"ם בהלכות תשובה פ"י ה"ה: 'ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה'.
^ 2.הציץ אליעזר חי"א סי' מא סק"ו הביא את ביאור גליוני הש"ס להגר"י ענגיל בברכות בדף ס ליישב קושית התשב"ץ: מדוע רופא אומן שריפא ברשות בי"ד והרג ה"ז גולה, ואילו הרב הרודה את תלמידו והאב המכה את בנו ושליח ב"ד אינן גולין משום דבמצוה קעסיקו. והרי הרופא ג"כ במצוה קעסיק. ויישב כך: 'דשאני רדיית אב ורב והכאת ב"ד, דבשעה שנעשים הם רצויים בעצמותם, ולא דמי למעשה רפואת הרופא דגם אחר שחלה האדם הוא דבר בלתי רצוי בעצמותו שיעסוק ברפואת רופא, רק יש לו לדרוש את ד' ולשים בטחונו בו ולא להתרפאות מרופא. ועל כן לא חשיב מעשה הרפואה מצוה כ"כ לפטור הרופא מגלות'. כלומר, הכאת המלמד הינה מכשיר חיובי בלימודו של החניך, בעוד פעולת הרופא הינה בדיעבד, ומוטב שלא היה נצרך לכך.
^ 3.וראה בסנהדרין קז. בהשמטות הש"ס, בסנהדרין לא. ובב"ב כג. שראו חכמים לנכון להוציא את הסורח מביהמ"ד.
עוד בנושא איך מחנכים, משמעת ואהבה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il