בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • תקיעת שופר
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עזרא בן מעתוק הכהן

undefined
9 דק' קריאה 44 דק' צפיה
"אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון". 1 המושג "אור פנים" שייך בצד הכללי של התורה. במנחה בשבת ובתענית, כשקוראים בתורה, אומרים גם לפי נוסח אשכנז "שים שלום", ולא "שלום רב" בברכה האחרונה של שמונה עשרה, טעם הדבר, משום שבנוסח של "שים שלום" אנו מזכירים את אור פניו של הקב"ה, את התורה. כלליות התורה היא אור פניו של רבונו של עולם.
אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון" - כאן מדברים על דבר מסויים, ולכאורה הפסוק מתכוון למצוות השופר. איך צריך להבין את הקשר להמשך אותו פסוק, "אור פניך",שכפי שאמרנו שייך לצד הכללי שבתורה?
עוד יש לשים לב, שנאמר כאן "יודעי תרועה", ולא "תוקעי" או "מריעי". דווקא ידיעת התרועה שייכת לאור פניו של רבונו של עולם. וכך דרשו חז"ל על הפסוק הזה: 2

אשרי העם שיודעים לפתות את בוראם בתרועה.

באיזה פיתוי מדובר כאן?.

"כי קדוש היום לאדונינו" - שמחה וצער בראש השנה לעומת חגים אחרים
כך מתואר המעמד שהיה במקדש בראש השנה בתחילת ימי בית שני: 3

" וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם כִּי מֵעַל כָּל הָעָם הָיָה וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם: וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת ה' הָאלֹקים הַגָּדוֹל וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַה' אַפַּיִם אָרְצָה: וְיֵשׁוּעַ וּבָנִי וְשֵׁרֵבְיָה יָמִין עַקּוּב שַׁבְּתַי הוֹדִיָּה מַעֲשֵׂיָה קְלִיטָא עֲזַרְיָה יוֹזָבָד חָנָן פְּלָאיָה וְהַלְוִיִּם מְבִינִים אֶת הָעָם לַתּוֹרָה וְהָעָם עַל עָמְדָם: וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹקים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא: וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱלֹקיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה:


העם החל לבכות כששמע את מה שקרא עזרא הסופר מתוך התורה, ולכן היה צורך לומר להם שלא יעשו כך באותו יום, ולצוות אותם לנהוג כמו ביום טוב: 4

" וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם: וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ: וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם:


מה היה הנימוק לכך שאין להתאבל? בתחילה נאמר להם "היום קדוש הוא לה' אלקיכם", ואחר כך הוסיפו "כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם". אם נקשיב טוב נשים לב שהתשובה אינה נוגעת בסיבה לבכי, ואין הכוונה לומר שזה לא נכון לבכות היום, אלא פשוט צריך לשמוח, כי קדוש היום. יש חובה לשמוח. ההקשבה הזו בפסוקים יכולה להיות רקע למחלוקת הפוסקים הידועה בסימן תקצז. כל התיאור הזה שקראנו אירע, כאמור, בראש השנה. הפוסקים נחלקו אם מותר להתענות בראש השנה. יש כאלה שסוברים שמותר ואף מצווה להתענות בראש השנה, אף על פי שהוא חג. יש דעות הפוכות, שיש מצווה לאכול בראש השנה. גם לפי מי שפוסקים שאין להתענות בראש השנה משום שהוא חג, או משום הציווי שראינו בפסוקים הללו, "חדוות ה' היא מעוזכם", מודים שאין זה דומה לדין יום טוב רגיל. בכל יום טוב אחר אסור להתענות חצות היום, כלומר אסור שיעבור עליו חצות היום מבלי שאכל. בראש השנה אין זה מעכב. יותר מכך, מי שראה חלום רע בשבת או ביום טוב יכול להתענות בו ביום כדי לבטל את החלום, אולם הוא צריך לפרוע תענית נוספת ביום חול על שהתענה בשבת וביום טוב, כי עצם התענית ביום כזה יש בה פגם. בראש השנה, לעומת זאת, לא צריך לשבת תענית לתענית החלום אף לשיטה הסוברת שאין להתענות בו. ראש השנה הוא מיוחד, וגם על כך צריך הסבר, איך מצד אחד אין לבכות ולהתאבל, אולם לא מצד הסיבה לבכי, אלא "כי קדוש היום לאדונינו".


הבחירה החופשית - מהות האדם והחיים
כך כותב הרמב"ם בהלכות תשובה, בתחילת פרק חמישי:

" רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק - הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע - הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע", כלומר הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע...

אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן, אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם או חכם או סכל או רחמן או אכזרי או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה. הוא שירמיהו אמר "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", כלומר אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע... ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה .שנאמר "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע". וכתיב "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", כלומר, שהרשות בידכם, וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה בין טובים בין רעים...


העיקרון של הבחירה החופשית הוא היסוד הבסיסי של האפשרות לעשות תשובה. הרמב"ם משתמש בביטוי גורף ביחס אליו - "עמוד התורה והיראה". זהו הבסיס של כל התורה כולה - בכל מה שנוגע למצוות ולמידות אין על האדם שום כפייה חיצונית, והוא חופשי לגמרי לבחור בטוב או ברע. הכל תלוי באדם. בפסוקים שמובאים כאן כתוב הרעיון שאותו מביא הרמב"ם: הכל תלוי באדם - החיים והטוב והמוות והרע. האמירה הזאת משמעותית מאוד. הבחירה בטוב וברע היא בחירה בין החיים לבין המוות. כל המציאות תלויה בזה, החיים בכלל, הכל תלוי באדם.

ידוע ומפורסם בכמה מקומות, כי יש שני מיני דרכים של עבודת ה' - ישנה עבודה ביראה, וישנה עבודה באהבה. גם לגבי תשובה מוצאים תשובה מיראה ותשובה מאהבה, עם חילוקים ביניהן, כפי שמפורט בגמרא בסוף מסכת יומא. אלו שני מהלכים בעבודת רבונו של עולם. גם שני המהלכים הללו שייכים לבחירתו של האדם. בשניהם קיימת הבחירה ברע או בטוב בזמן העבודה. אולם כשחז"ל מביעים את היסוד הגדול הזה שהביא הרמב"ם, שאין הא-ל גוזר על האדם להיות צדיק או רשע או חכם או סכל או כילי או שוע, ואין זה עניין של גזירת שמיים - את כל זה מנסחים חז"ל בלשון מיוחדת: 5 "ואמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".

זה למעשה מה שאומר כאן הרמב"ם. יראת שמיים כוללת את כל מה שאמרנו שאינם שייכים לגזירת עליון - מצוות, עבירות ומידות. יראת שמיים היא שם כולל לכל המערכת התלויה באדם. מעניין לציין, שחז"ל קשרו את היסוד הזה של הבחירה החופשית דווקא ליראת שמיים, ולא לאהבה, אף על פי שגם שם שייכת הבחירה באופן שבו עובד. מדוע?

יראת שמיים - פחד הכרחי
ישנו דבר מיוחד ביראת שמיים. כשעובדים את ה' מתוך אהבה, מתוך רצון של דבקות וכיסופים, "כי השביע נפש שוקקה ונפש רעבה מילא טוב" - אז משיגים לפי המעלה ולפי המדרגה וההשתדלות. כשעובדים מתוך יראה, מתוך פחד - הפסיכולוגיה הפשוטה של האדם היא להימלט ולברוח ממה שמפחיד אותו. מי שהוא ירא חטא בורח מפניו. חטא צריך להפחיד. על רבי צדוק הכהן מסופר, שהוא ביקש בזמנו לזכות ליראת שמיים של הרמב"ם. כל אותו היום לא הפסיק לרעוד. לאחר יום אחד ביקש שיחזירו לו את יראת השמיים שהיתה לו קודם לכן. מי שיש בו יראת שמיים, זה פחד, "מפחד ה' ומהדר גאונו". הרב שלמה פישר סיפר על הרב מבריסק שחי בירושלים בזמן חלוקת העיר, כשהחומה עברה בככר צה"ל של היום, וקו האוטובוס שבו נסע עבר שם ממאה שערים אל רחוב יפו. הנהג של האוטובוס המשיך לנסוע דרומה, לכיוון העיר העתיקה, והרב מבריסק חשב שהנהג מתכוון להגיע עד להר הבית. מיד רץ כנשוך נחש אל הנהג וביקש ממנו לרדת מהאוטובוס, משום שאסור להיכנס למקום המקדש. כל זה נבע מהפחד שלו, ממורא המקדש, אף על פי שהיה רחוק משם. זוהי יראת חטא.
כשאתה מפחד ממשהו, הפחד מוליד רצון שהגורם המפחיד לא יהיה קיים עוד, ושהאיום יוסר. כאן יש דבר מוזר - אם נפחד ביראת שמיים באופן הרגיל, עם הרצון לסלק את הגורם לפחד, הרי שאז נרצה שלא תהיה עוד מציאות של עבירה. אבל אם לא תהיה מציאות של עבירה - כיצד תהיה בחירה? הרי היא תיעקר ממילא, זהו "עמוד התורה והמצווה", ההבדל בין המלאכים, הנקראים "עומדים" כי לא שייכת אצלם הבחירה בין הטוב לרע, לבין האדם, שיכול ללכת ולהתקדם בזכות המציאות של עבירה ומצווה. נטלת את העבירה - נטלת את האפשרות של ההילוך. אם כך, מצד אחד צריך להיות במצב של יראת שמיים, אולם מן הצד השני אי אפשר להיות במצב הרגיל של פחד, שרוצים לסלק את גורם הפחד, משום שזה ישמיט את הקרקע מהאפשרות של בחירה. סתירה זו באה לידי ביטוי בדבריו של דוד המלך: 6 "בחנני ה' ונסני". אחר כך, לאחר שהצטער על כך, אמר: 7 "זמׁתי בל יעבר פי".

הוא הצטער על כך. הרצון להיבחן ולהתנסות נבע ממה שאמרנו עכשיו, האדם מהלך ונזקק לניסיון כדי להתקדם. אולם לאחר שקרה מה שקרה, מסבירים חז"ל שאמר את הדבר השני, שהצטער על מה שאמר, ולוואי והיו חוסמים את פיו ולא היה אומרם.
האם אנחנו באמת רוצים לעמוד בניסיון? התשובה היא כן, משום שאנו עדיין אומרים את הפסוק הראשון כשקוראים תהילים, למרות מה שאירע לדוד המלך. איך ניישב זאת עם הפסוק השני? צריך לומר, ששני הדברים הללו הם אמת: מצד אחד צריך להיות במצב של פחד, זו המציאות הנדרשת במצב של יראת שמיים. אולם מצד שני אי אפשר להיות במצב של פחד רגיל, ששואפים לסלק בו את הגורם לתחושת היראה, משום שזהו העמוד שעליו נשען הכל ובלעדיו אין בחירה, והרי כל מציאות האדם תלויה בבחירה. לכן אנו אומרים כל בוקר בתפילה "אל תביאנו לא לידי ניסיון", ומצד שני גם את הפסוק הזה, "בחנני ה' ונסני, צרפה כליותי ולבי".


" בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים אמרו לו תלמידיו רבינו, עד כאן?
אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "בכל נפשך" אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו , ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?... 8

סביר להניח שגם רבי עקיבא התפלל שלא יבוא לידי ניסיון, ובכל זאת הוא היה מצפה כל ימיו מתי יקיים בעצמו את "בכל נפשך", מתי יעמוד בניסיון. הדרישה של התורה היא להגיע לידי מצב שבו מצד אחד בורח מן המציאות המאיימת של החטא, ומאידך גיסא אסור שזה יביא לידי מצב שהגורם ליראה יתבטל.

אותה סתירה קיימת במקומות נוספים: 9
"כי רבים חללים הפילה"- זה תלמיד חכם שלא הגיע להוראה ומורה, "ועצומים כל הרוגיה"- זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה.
יש ביקורת גם כלפי מי שצריך ומסוגל להורות ואינו עושה כן. ביקשו פעם מאחד מגדולי הדור שעבר שיהיה דיין. הוא דחה אותם בטענה שהוא מיראי ההוראה, כלומר מפחד להורות. ענה לו אחד הגדולים, שעדיף שיהיו דיינים שהם יראי הוראה על פני אלה שיהיו קלי הוראה. דווקא מי שהוא ירא הוראה יכול להורות. כל סטייה כחוט השערה בהוראה יכולה להחריב, אולם מאידך גיסא דווקא ירא הוראה יכול להורות. זהו הסדר: אל תביאני לידי נסיון, ומצד שני- צריך אותו, כדי שניתן יהיה להתנסות ולהתעלות ולהתקדם.

התרועה והיראה - דרכים "לא ישרות" בדרך אל הישרוּת
ה' באור פניך יהלכון - הארת פניו של הקב"ה באה לידי ביטוי ביצירתו של האדם. "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" - פסוק זה נאמר ביום הששי, אחרי בריאת האדם.
"אשרי העם יודעי תרועה - שיודעים לפתות את בוראם בתרועה". מהו פיתוי? רמב"ן בפירושו על הפסוק "וכי יפתה איש בתולה" 10 מסביר כי הפיתוי הוא אחד בפה ואחד בלב, עניין לא ישר. גם התרועה, בשונה מן התקיעה, איננה ישרה. "גנוחי גנח, ילולי יליל" 11 , כפי שאמרו חכמים במסכת ראש השנה. גם השופר אינו ישר, אלא כפוף. "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים", הדרך של יראת שמיים היא לא ישרה, כלומר, דרישה שעומדת בניגוד לפסיכולוגיה הרגילה של האדם. נפשו של האדם מורגלת שמה שגורם לפחד מעורר רצון שהגורם יסתלק. ביראת שמיים הדבר הפוך: יש לפחד, אולם אסור שייווצר מצב שבו נבקש על סילוק החטא, משום שללא החטא אין בחירה, וללא בחירה - אין אדם, אין חיים. כשמדברים על הבחירה מדברים על מה שאינו ישר בסדר המציאות. זו איננה המציאות הישרה, אלא חלק מסובך ולא פשוט שלה. כדי להגיע לקול הפשוט צריך קדום להריע, לגנוח, לילל. מתוך הגניחה ומתוך היללה אפשר להגיע אל הפשטות. זהו הסדר, וזה עניינו של האדם.
"אשרי העם יודעי תרועה" - כלומר יודעים ומבינים שמתוך התרועה, מתוך הגניחה והיללה, מתוך הפחד, מגיעים אל מצב של ישרות. זהו הסדר הנדרש, זוהי הדרך ואין אחרת, כי בסופו של דבר אנחנו בני אדם, היצירה החשובה ביותר, שעליה נאמר "והנה טוב מאד " - אותיות אדם . כשנברא האדם נבראו איתו הבחירה והחיים. ראש השנה הוא יום הבריאה של האדם, זהו הייחוד של ראש השנה, ההכנסה וההבאה לעולם של המציאות שהיא עמוד התורה והמצווה. בריאת האדם היא מציאות הבחירה והחיים, וחיי האדם הם גנוחי גנח וילולי יליל, ודווקא מתוך זה באה ההתקדמות. אין אפשרות של התקדמות בלא חטא ועבירה, בלי נפילה. "שבע יפול צדיק וקם" - הקימה היא על בסיס הנפילות.

זה מה שאומרים הפסוקים בנחמיה. אל תבכו, ואל תתאבלו - לא משום שלא צריך לבכות ואין על מה. אלא משום ש"חדוות ה' היא מעוזכם". להבדיל מכל חג אחר שהתענית והצער אינם שייכים במהותו, בראש השנה יש לכך מקום. אבל משום "חדוות ה' היא מעוזכם", בגלל סיבה אחרת, חיצונית כביכול, אי אפשר להצטער וצריך לשמוח. ראש השנה הוא החג של מציאות האדם ומהותו, של בריאת האדם ובריאתה של יראת שמיים, של ההבנה שהמציאות שלנו היא כפופה, בלתי ישרה, ממש כמו צורתו של השופר. חייבים מצד אחד להיות במצב של פחד מריבונו של עולם, אולם מהצד השני מבינים כל העת שבלי גורם הפחד איננו יכולים להתקדם ולהתעלות ולהידבק בהקב"ה. אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך.




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il