בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וזאת הברכה
לחץ להקדשת שיעור זה

כולם הם בניו!

undefined

הרב נתנאל יוסיפון

תשרי תשפ"א
3 דק' קריאה
בשנה החולפת ציינו את סיום הש"ס של מחזור הדף היומי. ברבים מהסיומים ההמוניים שנערכו, סיפרו על רבי מאיר שפירא מלובלין, הוגה הדף היומי, שלא היו לו ילדים אישיים משלו, אך היה רגיל לומר, ש"הדף היומי וישיבת חכמי לובלין הם שני הילדים שלו".
כיוצא בדבר, מספרים על הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב, שלא זכה לפרי בטן, אולם היה אומר לתלמידי הישיבה: "הרי יודעים אתם שאין לי ילדים, ואתם ילדי". פעם אחת, כשהיה בבית החולים, עברה מוכרת ממתקים אחת שלא הכירה אותו, ושאלה אותו אם יש לו בנים ונכדים, והוא ענה: 'הו ודאי'. איפה הם גרים? "בקריית משה, ובעוד הרבה מקומות"...
נקודה זו, שבה גדול מישראל רואה את תלמידיו ואת מפעליו הרוחניים, כילדיו, יכולה להאיר באור מיוחד את פטירת משה רבינו וחתימת התורה, ולחדד לנו נקודה בעבודת ה' של שמחת תורה.
בסוף פרשת האזינו (לב, מט –נ), מצטווה משה על פטירתו: "עלה אל... הר נבו...וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל לאחוזה. ומות בהר... והאסף אל עמיך כאשר מת אהרון אחיך... ויאסף אל עמיו".
רש"י במקום מדקדק בלשון הציווי, ומבאר: "כאשר מת אהרן אחיך - באותה מיתה שראית וחמדת אותה, שהפשיט משה את אהרן בגד ראשון והלבישו לאלעזר וכן שני וכן שלישי וראה בנו בכבודו. אמר לו משה אהרן אחי עלה למטה, ועלה. פשוט ידיך, ופשט. פשוט רגליך, ופשט. עצום עיניך, ועצם. קמוץ פיך, וקמץ והלך לו. אמר משה אשרי מי שמת במיתה זו".
ולכאורה, דברי רש"י הם תמוהים. רש"י מציין שמשה זכה לאותה מיתה שלה זכה אהרון, והוא אף מציין את מעלותיה העצומות של מיתת אהרון. אהרון זכה לשני דברים, האחד – שראה את בנו יורש את וממשיך אותו ככהן גדול, דבר שמתבטא בכך שכחלק מתהליך פטירת אהרון, אלעזר לובש את בגדיו. השני – אהרון זכה למיתת נשיקה.
ועל כך קשה מאוד, אמנם משה זוכה כאהרון למיתת נשיקה, אולם הוא לא זוכה לראות את בנו יורש אותו כמנהיג העם. יתר על כן, לכאורה הכתוב מדגיש בעיקר את המעלה והזכות שאהרון זכה ליורש, שהרי כתוב כאן "כאשר מת אהרון... ויאסף אל עמיו", והביטוי להאסף אל העם, משמעותו שאמנם האדם באופן אישי נפטר, אך יש לו המשכיות בעם ישראל, ולכן הוא רק נאסף אל עמיו. ולכאורה משה לא זכה לכך?
ובאמת, התמיהה גדלה פעם נוספת, שהרי מצאנו שרש"י (במדבר כז, טז) מביא מהמדרש שמשה רצה שבניו יירשו את גדולתו, אך ה' ביכר את יהושע.
ואמנם, אפשר להידחק ולתרץ, שכיוון שיהושע היה תלמידו של משה, ותלמידו של אדם חשוב כבנו, הרי שמשה ראה ביהושע את בנו היורש את כבודו, וכפי שמצאנו ברש"י (לא, כט) ש"תלמידו של אדם חשוב עליו כגופו, כל זמן שיהושע חי היה נראה למשה שהוא חי", אך דומה שתירוץ זה לא מספיק, כפי שראינו לעיל שמשה רצה בתחילה שבנו יירשנו.
ונראה שהתירוץ גנוז בעיון בסיפור פטירת משה בסוף וזאת הברכה. התורה מספרת שמשה אכן קיים את הציווי שהצטווה עליו בסוף פרשת האזינו, עלה להר נבו כדי למות, ושם הראהו ה' "את כל הארץ, את הגלעד עד דן... עד הים האחרון...".
רש"י שם (לד) מבאר שבראיית הארץ, ראה משה גם את כל המאורעות שעתידים לקרות לישראל בארץ. "הראהו ארצם בשלוותה ובחורבנה... אל תקרי הים האחרון, אלא היום האחרון. הראהו הקב"ה כל המאורעות שעתידין לארע לישראל עד שיחיו המתים".
בעצם, כאן הראה ה' למשה את בניו יורשים את כבודו. משה אינו נשמה פרטית או כללית, בעלת תפקיד כזה או אחר, שממשיכיו הם בניו. נשמת משה היא נשמת כלל ישראל, שהרי שקול משה כנגד 60 ריבוא. לפיכך, מי שיורשים אותו הם כל עם ישראל. ולכן, לפני שמשה נפטר, הרי כרועה נאמן, עליו לראות את אשר יארע לעם ישראל בכל הדורות. כולם, כל הדורות, הם בניו.
לכן, כדי שמשה יזכה למות כמיתת אהרון, עליו לראות את כל מאורעות ישראל, ובכך הוא נאסף אל עמיו.
וכבר אמרו גדולי ישראל, שבשעה שגדול מישראל נפטר, הרי מידותיו הטובות הם הפקר, וזו שעה גדולה שבה כל אחד יכול לבוא ולזכות בהם. משה הוא האיש שקיבל תורה בשביל כלל ישראל, לכן לימוד התורה הוא כביכול ללבוש את מורשתו של משה, "זכרו תורת משה עבדי".
ואף, שמחת תורה, הוא יום שבו משה פושט את בגדיו, וככל שאנו שמחים עם התורה יותר ויותר, הרי בכך אנו לובשים את בגדי משה, וזוכים בירושתו.
והשנה, עלינו להוסיף במיוחד בשמחת התורה, מי שלא יכול בריקודים – הרי בשמחה פנימית, וודאי יאמר ה' (ככתוב בזוהר הקדוש), כשיושבים ישראל ועוסקים בשמחת התורה, הקב"ה אומר לפמליה שלו – ראו בני חביבי, ששוכחים את הצער שלהם ועוסקים בשמחה שלי!
וה' יאמר למלאך המשחית הרף, ויגאלנו וישמחנו בשמחה שלימה!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il