ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- וירא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
תודה לריבונו של עולם על הזכות להיות שותפים בהקמת היישוב בית אל. באותם ימים לימדתי בישיבת מרכז הרב, והיינו קבוצה מגובשת של אברכים. מצד אחד רצינו להמשיך את אורה של תורה ולא להפסיק את המהלך של ללמוד וללמד, ומצד שני ארץ ישראל בערה בקרבנו, ורצינו לחזק את ההתיישבות כי היישובים ביהודה ושומרון באותו זמן היו בודדים. התארגנו לצאת לבית אל על מנת להקים ישיבה, כדי להמשיך את המגמה של הופעת התורה וגם להתיישב במקום. החלטנו שבבוקר נלמד כולנו במרכז הרב, אני אמשיך להיות ר"מ בישיבה, ואחר הצהרים נפתח כאן כולל. בהתחלה למדנו קדשים, אחר כך למדנו הלכה. עשרה ימים לפני העלייה לקרקע, אישרו לנו לבוא ולהתחיל את לימודי הכולל. זה היה היישוב היחידי שקודם שהוקם, התחילו עשרה ימי לימוד של תורה. במשך עשרה ימים, למדנו כאן סדר שני וחזרנו לירושלים, עד כ' בחשוון, היום שבו הייתה העלייה לישוב. עדיין אי אפשר היה להקים ממש יישוב בגלל שיקולים מדיניים, לכן הקימו את היישוב בבסיס, בטענה שמבחינה ביטחונית זה נצרך. היום בונים שם את הבניינים הגבוהים ל300 יחידות הדיור, שם פחות או יותר גרנו , כך הכשרנו את הקרקע ליחידות האלה...
אחרי חודשיים, אדריכל הכין תכניות של היישוב, והגישו אותן לצבא. ראה המפקד את התכניות, ואמר: "אי אפשר, אני צריך את כל השטח בשביל האימונים הצבאיים, בלתי אפשרי להקים כאן יישוב". מאוד נבהלנו. היה לנו דיון עד שתים בלילה, לפנות בוקר קמנו והחלטנו ללכת כמשלחת לסגן שר הביטחון, ולהגיד לו שזה בלתי אפשרי. בזמנו היה אפשר לבוא בלי הזמנות. נכנסנו אליו והוא התחיל לצעוק עלינו, אתם הולכים להקים יישוב, ולא מבינים שצריכים קודם לעשות תכניות. אמרנו: "נסתכל על התכניות, ונראה אם אפשר לחלק את השטח, חלק אנחנו נקבל, וחלק מסוים יישאר לצרכי הצבא". פתחנו את התכניות והמפה, והוא הבין שאפשר להסתדר, היישוב יקבל את החלק המערבי, והחלק המזרחי יישאר לצבא.
בזמן שגרנו בקראוונים בבסיס, קבלנו את השטח של הגבעה של קריית הישיבה, והשטח הדרומי הוקצה ליישוב. הזמנו אדריכל ואמרנו לו: "אנחנו רוצים לבנות כאן בית מדרש". באנו איתו למקום, והוא אמר: 'אני צריך תצ"א - תצלומי אויר' הזמינו צילומים כאלה, הוא בא איתנו לגבעה הריקה השוממה הזאת, ואמר: "אני לא מבין אתכם, אולי יהיה כאן כביש? אי אפשר לתכנן בית מדרש בלי שנתכנן את כל השכונה את הכבישים וכו'?", אמרתי לו: "יש לנו תצ"א, יש שולחן ערוך שאומר שבית המדרש צריך להיות במקום הגבוה ביותר, המקום הגבוה זה איפה שבית המדרש הישן עומד, ואת הכבישים נבנה מסביב. זה היה בניין האבן הראשון שנבנה ביהודה ושומרון, וזכינו שהמקום הזה התחיל מהקודש.
הרבה התמודדויות היו לנו מאז. לא כל כך פשוט להקים יישוב. התמודדויות ביטחוניות ואחרות, אבל זה הסדר. עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בהם. ההתחלות תמיד מאוד קשות, אבל אם מתעקשים, בסופו של דבר, מתגברים עליהם, ואחר כך נבנים בניינים רבים. ברוך ה' הוקמה כאן שכונה גדולה, וקרית ישיבה גדולה, ועל זה אנחנו מודים לריבונו של עולם, ויום הקמת היישוב זה היום המתאים להודות לריבונו של עולם.
אחריות בשמירת ההנחיות
עוד לפני הפרשה, אני רוצה לדבר על הזהירות הרפואית הנדרשת. ברוך ה', נפתחו קצת הקפסולות. זה מחייב שכל מי שיש לו רשות לצאת מסיבה רפואית או אחרת, צריך להרגיש אחריות כפולה ומכופלת, הוא חייב להיות בטוח שביציאה ובחזרה שלו, לא נפגש עם אנשים שעלול להידבק מהם. אם הוא חלילה נדבק ויכול להדביק אחרים, זה יכול להרוס את כל הלימוד שלנו, יש אנשים שנדבקים וזה עובר בקלות, ויש אנשים שזה לא עובר בקלות. לא לזלזל, לא לקחת סיכונים על חשבון אחרים ולא על חשבון עצמו, ממש להיות זהיר עם מסכה וריחוק, וכל הדברים שיבטיחו שהוא חלילה וחס לא נדבק.
האמונה – הבסיס להכול
בשבוע שעבר בפרשת לך לך דברנו על האמונה הגדולה של אברהם אבינו. אברהם אבינו היה מאמין גדול בה'. 'וְהֶאֱמִן בה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה' (בראשית טו, ו). האמונה היא היסוד. אדם המאמין, נדבק לריבונו של עולם, המקור של הכול, ויש לו כוחות עצומים. הוא נעשה צור, עמוד חזק, שעליו נבנה כל בית ישראל. זה אברהם אבינו. אהבת ה' אצלו הלכה והתגברה מניסיון לניסיון והגיעה לאהבה עצומה. האמונה התעמקה מאוד, והאמונה היא עצם החיים. "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב, ד), אדם בלי מטרה, בלי שייכות למשהו, לא חי. צריך מטרה בחיים, וככל שהמטרה יותר גדולה כך החיים יותר אמיתיים. האמונה היא עצם החיים. האמונה היא ביטחון. אדם מאמין בקב"ה, בוטח בו, נשען עליו, וכשנשענים על הקב"ה, אין ממה לפחד. כי ריבונו של עולם הוא מקור הכוח, מקור הכול. אם הוא שומר עלינו, מי יכול לנגוע בנו, מי יכול לנגוע במי שהקב"ה שומר עליו? הביטחון מביא לשמחה. מי שמאמין הוא בוטח, ומי שבוטח מלא שמחה, אופטימי ומאושר. זה באמת עצם החיים השלמים, ולכן "צדיק באמונתו יחיה".
אהבת ה' מוכרחת
דברנו על האמונה שמתוכה נמשכת האהבה, ונעסוק באהבת ה' הגדולה שהייתה לאברהם שנקרא "אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (ישעיהו מא, ח).
בספר מוסר אביך, במידות הראיה, מידת אהבה, כותב הרב:
אי אפשר שלא לאהוב את ה' ואי אפשר שלא יצמיח כוח אהבה מתוקה ומוכרחת זו, צמח מעשי, לאהוב לפעול בפועל ובמעשה כל המתרחש לטוב ביחס להשגת אור ד'. אי אפשר שלא לאהוב את התורה והמצוות שהן כל כך קשורות בטוב ד'.
אין אפשרות כזאת שלא לאהוב את ה'. זה משהו בסיסי בטבע הפנימי של האדם. הרב לא מסביר לנו למה הוא אומר שאי אפשר, אלא אומר את זה כדבר מוחלט.
אדם שיודע שריבונו של עולם הוא מקורו של עולם ומקורו של האדם, זה כל הזמן מחיה אותו, כמו שאי אפשר שלא לאהוב את ההורים, זה דבר טבעי, ולא צריכים לחנך לאהבת ההורים, רק צריך לדעת להוציא אהבה זו מן הכוח אל הפועל - באופן טבעי אדם קשור בהוריו, מולידיו, מחנכיו, מגדליו, כן ביחס לריבונו של עולם. ריבונו של עולם הוא הכול. הוא נותן כוח להורים, הוא מחיה את האדם, הוא נותן ומשפיע טוב על האדם. כל מה שיש לאדם הוא מאת ה', וכל הזמן זה נמשך ו'אתה מחיה את כולם". אנחנו מחוברים לריבונו של עולם במציאות. כל הזמן הקב"ה מחיה אותנו, מקיים אותנו. אי אפשר שלא להיות מחוברים אליו, לא רק במציאות אלא בהרגשה. אם מתבוננים כמה טוב ה' המקיים את כל העולם כולו, ואת האדם, וכל הטוב שיש בעולם, אי אפשר שלא לאהוב את ה'.
זה היה אברהם אבינו, וזה היה גם מורנו ורבנו הרב אברהם, אברהם האחרון. "אי אפשר שלא יצמיח כוח אהבה מתוקה ומוכרחת זו צמח מעשי", כלומר זה לא רק דבר מופשט שאדם אוהב את ריבונו של עולם בלב, ומרגיש אהבה גדולה לריבונו של עולם, אלא ממילא הוא רוצה לעשות את כל הפעולות שמחברות אותו לקב"ה כתורה ומצוות, חסדים, וכל המעשים הטובים. על ידי זה הוא מחובר ונדבק בקרבת ה'. "אתם הדבקים בה' אלקיכם". ומתוך כך, ממשיך הרב ואומר שאי אפשר שלא לאהוב את היושר ואת הצדק, את הסדר הטוב, אי אפשר שלא לאהוב את התורה והמצוות, שהן כל כך קשורות בטוב ה', כי הכול בא מאת ה'. אהבת ה' מתפשטת על כל ההופעות האלוקיות, על כל התורה המצוות, המידות הטובות. ממשיך הרב באות הבאה:
אי אפשר שלא להתמלא אהבה לכל בריה, שהרי שפע אור ד' בכל הוא מאיר.
מתוך אהבת ה' נמשכת אהבה אל כל בריותיו של הקב"ה. בראש ובראשונה אל השפע האלוקי הרוחני הפנימי, הקדושה, התורה, המצוות, ישראל. וזה נמשך אל כל הבריות כולן. ממשיך הרב:
שלהבת אש הקודש של אהבת ד' הלא בתוך הנשמה תמיד בוערת היא, מחממת את הרוח, מאירה את החיים, וענוגיה אין להם סוף.
בתוך הלב פנימה, שלהבת אש קודש של אהבת ה' בוערת. זאת מציאות. צריכים להוציא את השלהבת הזאת מן הכוח אל הפועל, שלא תהיה מכוסה. הרב ממשיך ואומר:
ומה אכזרי הוא האדם על עצמו שהוא משתקע במחשכי החיים, מטריד את עצמו בחשבונות רבים, ואת חיי החיים את עדן יסוד החיים משכיח מלבבו, והרי הוא הולך שחוח מתגרת יד החמריות הגסה המתגברת עליו.
אדם אכזרי על עצמו אם הוא לא נותן לאהבת ה' שתתגלה בתוכו, לא נותן לאש שלהבת הקודש של אהבת ה' שבתוך הנשמה להתגלות, לצאת מן הכוח אל הפועל. כשמפריעים לאש הזאת להתגלות, אומר הרב:
זה נגד כל טבע הנפש, זה נגד טבע ההויה כולה, החסד העליון מוכרח להתפרץ.
אהבת ה' צריכה להיות לא רק בוערת בלב, אלא צריכה גם להתגלות.
אהבת ה' השלמה של הרב קוק
כך הרב היה חי. אש קודש של אהבת ה' כל הזמן בערה בקרבו, ואהבת ה' התפשטה לאהבת התורה, וגרמה לשקידה עצומה. הרב היה שקדן עצום ומעמיק גדול, ומתוך אהבת התורה, ואהבת המצוות והדקדוקים של המצוות ופרטי הדקדוקים ודקדוקי הדקדוקים שהרב היה מדקדק, מתוך כך, אהבת ישראל, כי ישראל ואוריתא חד הוא, ומתוך כך אהבת כל הנבראים כולם, כי כולם ברואים של ריבונו של עולם. זו אהבת ה' השלמה, אהבת ה' שמתפשטת על כל הבריאה כולה. קרוב קרוב קודם. תורה וישראל כאחד, ומתוך כך האנושות כולה.
מידת החסד של אברהם אבינו
זה אברהם שהיה 'אברהם אוהבי', ומתוך האהבה הגדולה הזאת, מופיע החסד. מי שאוהב את כל הבריות, עושה חסדים ומשתדל לעזור לכולם. זה מה שאנחנו רואים בפרשה שלנו, שאברהם אבינו מכניס אורחים. ואיך הוא מכניס אורחים? האורחים מרגישים שהם עושים טובה לאברהם שבאו להיות אורחים שלו, הם לא מכבידים עליו, אלא משמחים אותו. הוא עושה הכול במרוצה. כשהוא רואה אורחים, רץ אליהם, ומזמין אותם, שלא יעברו על פניו ולא יוכל להכניס אותם. ואחר כך "אל הבקר רץ אברהם", "ולשרה אמר מהרי", הכול בזריזות ובהידור, מכין כמויות - שלוש סאים, שלפי עניות דעתי מספיקות לעשרות אנשים, הוא בוודאי הזמין את כל השכנים, יש לנו אורחים, והוא עושה מסיבה גדולה לכבוד האורחים שבאו. ב'בן בקר', גם כן אפשר להאכיל לא רק שלשה אורחים, אלא הרבה אנשים. אברהם אבינו מקיים הכנסת אורחים עם כל ההידורים ובכל השלמות.
לימוד זכות מתוך אהבת ה'
מתוך אהבת ה' אברהם אוהב את כל הבריות, וכשהקב"ה אומר לו ש'זעקת סדום ועמורה כי רבה', אברהם אבינו מלמד זכות על הבריות. נגיד שיש היום אנשים שהם דומים בהתנהגותם לאנשי סדום, ויש אפשרות לסלק אותם מן המציאות באיזה שהוא אופן, עם צונאמי או דבר אחר, והאדם יאמר: ריבונו של עולם אל תעשה להם את הדבר הזה, אולי יש להם נקודות של צדקות. אולי יש בהם משהו שהוא טוב. אכן הרושם הכללי הוא מאד שלילי ומאד רע, הם ממש מקולקלים, הגיעו לעברי פי פחת, אבל אולי יש בהם ניצוצות של קודש. אולי יש בין האנשים האלה מספר צדיקים. כך אברהם מסתכל. מסתכל במבט שלא יכול להיות שיש במציאות משהו שאין אור ה' מאיר בתוכו, ואולי את האור הזה אפשר להגדיל ולהמשיך. הוא עומד לפני ה' ומבקש, עוד פעם ועוד פעם. זה אברהם אבינו. 'אהבת צדק ותשנא רשע', אפשר לפרש בפשט, אהבת צדק – אוהב את האנשים שעושים צדק, ושונא את הרשעים שעושים רשע. באים חז"ל ומפרשים על אברהם אבינו, 'אהבת צדק' - אהבת לצדק את בריותי, 'ותשנא רשע' - שנאת להרשיעם, כי אין בריות רעות, ואתה שונא להרשיע את הבריות כי הם בריותיו של הקב"ה. זו מדרגה עצומה של אברהם אבינו. כדי להגיע למדרגה הזאת, צריך שזה יהיה נובע מאהבת ה'. לא מהמקום שאדם אוהב את כל הבריות אף על פי שהם רשעים, אלא מתוך אהבת ה' הגדולה, מתוך האמונה הגדולה, שכל הבריות הם בריותיו של הקב"ה, מתוך המקום הזה אברהם אבינו מלמד עליהם זכות.
מסירות נפש מתוך אהבת ד'
אהבת ה' של אברהם אבינו מגיעה לשיאה בעקידת יצחק. מסירות נפש זה שיא של אהבת ה', כמו שאנחנו אומרים 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך', ורבי עקיבא מסר את נפשו על קידוש ה', והיה מאריך באחד. שאלו אותו תלמידיו: למה אתה מאריך באחד? אמר להם: "כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימנו. ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו"? אני מקיים עכשיו 'בכל נפשך'. המהר"ל מסביר: אהבה היא רצון להיות מחובר לריבונו של עולם, להיות כולי דבוק בקב"ה, הדרישה האלוקית היא "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך", תבטל את עצמך בפני ריבונו של עולם, ואם הוא רוצה שלא תעבור את העבירה הזאת ותמסור את הנפש, אז תמסור את הנפש. אבל זה יותר עמוק. ההתבטלות היא התחברות אל ריבונו של עולם, דבקות בו, זה שיא האהבה, להיות בלוע בגדולה האלוקית. זה מתבטא בפסוק: 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. אין עוד מלבדו, רק ריבונו של עולם נמצא, וכל המציאות כולה שייכת לקב"ה בלבד. זאת אומרת כל המציאות כולה היא הופעה אלוקית. ואתה מתחבר אל ההופעה האלוקית, מתקרב אל ריבונו של עולם, איך אפשר להתקרב - לקיים מצוות זו התקרבות מסוימת, ומסירות נפש זו התקרבות של כולך, הנפש הרוח והנשמה של האדם מתחברים אל ריבונו של עולם. זו המדרגה שגילה אברהם אבינו שעמד בניסיון הזה.
מסירות נפש בדורנו מכוח עקידת יצחק
'מעשה אבות סימן לבנים'. מסירות הנפש של אברהם גרמה שלעם ישראל יש טבע של מסירות נפש, ומפעם לפעם הטבע הזה מתגלה. מסירות הנפש של עשרת הרוגי מלכות נמשך ממסירות הנפש של העקידה. בדורנו, מסירות הנפש של חיילי ישראל ושל ההורים ששולחים את הילדים לצבא, ליחידות קרביות ולמלחמות, ומסתכנים מאוד למען עם ישראל, למען התורה, למען ה', זו מסירות נפש שהיא המשך מעקידת יצחק, הם כמו אברהם אבינו שעקד את יצחק בנו. אלו מעשים עצומים שנותנים המון זכויות לדור שלנו. בכל הדורות ישראל מסרו את נפשם על קידוש ה', הרבה פעמים זה היה באופן פסיבי, הרגו יהודים בגלל שהם יהודים, בגלל שהם התעקשו להיות יהודים ולא הסכימו להמיר את דתם, על כך הרגו אותם. זה בוודאי היה קידוש ה'. אבל חיילים שהולכים לצבא, הולכים לקראת המלחמה, למרות שיודעים שזה מסוכן, הם הולכים לתפוש מחבלים, ויודעים שיכול לקרות להם משהו, לזרוק עליהם אבן מהגג, כמו שקרה, הם יודעים שזו סכנת נפשות. צריכים לדעת את הגודל הזה של מסירות הנפש. ההורים ששולחים את הילדים הללו, זה המשך המדרגה הזאת של עקידת יצחק.
עם ישראל דבוק בריבונו של עולם. זה 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל מאודך', לא רק 'בכל נפשך', גם 'בכל מאודך', לאהוב מאד את ה', לאהוב בכל המצבים, לאהוב את ה' בחיים, כמו מסירות נפש.
שקידת התורה מבטאת את אהבת ה'. אפשר לשקוד ולשקוד, ולבטא בזה את אהבת ה'.
עומק מידת החסד
מאהבת ה' נמשכת מידת החסד. אני רוצה להביא דברים מהרב זצ"ל באורות הקודש (חלק ג, מוסר הקודש, עמ' שיג). אומר הרב:
בכל גאונות רואה העין הבהירה החודרת אל התוכן הרוחני המסבב את הפעולות, את הוד הרוח הגאוני בעצמותו, בכביריות חילו, בפאר תפארתו, החסד וההטבה היא משאת נפשו, היא נזר חייו.
יש שני סוגים של גאונות. יש גאונות בכישרון לימודי, ויש גאונות של חסד. שמידת החסד מופיעה אצלו בגדלות עצומה. גאון בעשיית חסדים. אברהם אבינו היה מגאוני החסד. הרב אומר שעוד לפני שעושים חסד בפועל, יש בתוך הלב פנימה רצון לעשות חסד. רצון שהעולם יהיה מלא טוב, רצון לתקן.
יכול להיות אדם שיש לו רצון כזה, אבל אין לו יכולות. אהבת החסד זו לא רק מידה רגשית, שאדם אוהב לעשות דברים טובים, אלא זה עמוק מאוד, הוא מרגיש קשר לכל העולם. הוא רואה את כל העולם כבריותיו של הקב"ה, הוא רוצה שהעולם יתמלא חסד, הוא רוצה באופן עמוק לפעול חסדים בעולם. הרב אומר שהרצון הפנימי הוא העיקר, שם מופיעה הגאונות. היכולת להוציא את הדברים מהלב אל הפועל היא חשובה מאוד, אבל יותר צריכים להכיר את הנקודה הפנימית. "העין הבהירה החודרת אל התוכן הרוחני המסבב את הפעולות", מסתכלת על המקור, מה גורם לעשות את הפעולות.
מכירה ההסתכלות הפנימית, שחודרת לפני ולפנים, את זיו החסד מצד עצמו, שהוא דבר יותר יקר ומרומם, יותר מכל הפעולות של החסדים וההטבות המתגשמות במעשה בפועל.
המעשים הם פחות ממה שיש בטבע הפנימי. הרב מחדש את עניין ההסתכלות הפנימית, הגאונות הפנימית של החסד. אנחנו מסתכלים על כל דבר איך הוא נראה מבחוץ, יכול להיות שאדם עושה הרבה חסדים, ולא בעמקות גדולה, ויכול להיות שעושה בעמקות גדולה, והעומקים האלה הם פועלים בעולם. החפץ הפנימי פועל בעולם לא פחות מהמעשים בפועל. ממשיך הרב:
וגאונות החסד הזאת, מתגלה לפעמים אצל עניי ארץ, רק שהוד הקודש של חיי החסד שוכן תמיד בלבבם פנימה, ולפעמים יוצא אל הפועל בנדיבות מעשית.
אין לעניי ארץ יכולת לעשות את הפעולות האלה, אבל הלב שלהם, ההשגות שלהם, וההסתכלות שלהם, מלאה רצון וחסד. לפעמים זה יוצא לפועל, ולפעמים זה נמצא לפני ולפנים.
ולפעמים יוצא אל הפועל כשיפגש הכישרון של הנדיבות עם היכולת לזה.
כשזה מופיע מתוך העומקים הגדולים, אז המעשים גם כן מקבלים משמעות גדולה. צריך לדעת להסתכל גם על הפנימיות. יש אנשים שעושים חסד, אבל הם לא נעימים, הם יודעים שצריכים לעזור ומגיע לאדם עזרה, אבל הפנים לא מאירות. יש אנשים שעושים צדקה וחסד עם פנים יותר מאירות, ויש עם יותר מאירות וזה פועל בעולם, זה עושה את העולם טוב יותר. הכול מתחיל מהעומק הפנימי, מפנימיות של הלב, והכלים של ההופעות הם מצטרפים לזה.
עשיית חסד מתוך הטבע הפנימי או מחיוב המצווה?
האדר"ת, חותנו הראשון של הרב קוק, כותב בפרשה הזאת, שמי שעושה חסדים או צדקות מפני שהוא מרחם על הבריות, לא כל כך מגיע לו שכר. כי זה דבר טבעי שאדם רואה מישהו מסכן, ומרחם עליו - זו לא מצווה.
הפסוק אומר:
כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו (בראשית יח, יט).
האדר"ת מסביר שצדקה ומשפט הם דברים טבעיים, לכאורה אין מקום לשלם שכר על צדקה ומשפט, שהן מצוות שכליות ותיקוני המדינות, וגם אם לא נצטווינו עליהם, היינו מוזהרים לעשות אותם, כי זה מצד השכל. עיקר השכר נעשה בשביל שהמצוות פיקודי ה' יתברך, ולא בשביל ששכלנו מחייב אותנו בהם. ואם עושים מפני שה' ציווה, 'ושמרו דרך ד', אז הן הופכות למצוות חוקיות, ואנחנו עושים אותם לשם שמים, אז מגיע שכר "למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו'. כותב האדר"ת:
והבחינה לזה אם נותן צדקה משום שכלו, או מצוות ה' יתברך הוא שיתן בטרם מרחם על העני ולא נותן לו בשביל שמרחם עליו. ועל זה פירש אדוני אבי מורי ורבי הגאון ז"ל מה שכתוב "וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ" (דברים טו, י). שהכוונה לא כשרואה עני ואביון ערום, רעב, צמא, נמס לבבו מצער, ונכמרו רחמיו עליו, ונותן לו. ואיש כזה, הרי הוא נותן לו מחמת שרע בעיניו, שלא יתן מפני רוע לבבך, רק מפני ציווי ה' יתברך, וזה המצווה האמיתית.
האדר"ת מדייק מהפסוק 'ולא ירע לבבך בתיתך לו', לא בגלל שירע לבבך תרחם עליו, אלא תיתן לו בגלל שה' ציווה אותך, רק על זה מגיע השכר. יש כאן מקום להתבונן, האם החסד שאדם עושה, צריך להיות בטבע שלו להיות עושה חסד, ולא רק מפני שהקב"ה ציווה, או לעשות מפני שהקב"ה ציווה. האם לפני שאדם נותן צדקה, צריך להגיד לשם יחוד קודשא בריך הוא, הנני מכוון לקיים מצוות ה' לעשות צדקה ולתת לעני, איך העני ירגיש?
זו שאלה עמוקה ומקיפה יותר, האם מצוות צריכים לעשות בגלל הטבע הבריא של האדם, או שנקודת המוצא היא מפני שה' ציווה. האדר"ת מחנך אותנו שהמצווה נחשבת רצון ה' כאשר נעשית עוד לפני שיכמרו רחמיך, לפני שראית אותו מסכן. לתת צדקה מפני שזה מצוות ה'.
הרב זצ"ל בספר אורות הקודש, מוסר הקודש, עמ' שיח, אומר:
ממקור החסד צריכה אהבת הבריות להתפרץ. לא בתור חוק מצווה, כי אז תאבד חלקה היותר ברור מזוהרה, כי אם בתור תנועה נפשית פנימית עזה.
הפוך ממה שאומר האדר"ת. אם אדם יעשה את המעשה בתור מצווה, זה יקטין אותו. צריך להיות טבע עמוק ופנימי לעשות חסדים להיות טוב. ממשיך הרב:
והיא צריכה לעמוד בניסיונות קשים מאוד, לנצח סתירות רבות, המפוזרות כצורי מכשול, במאמרים בודדים, בשטחיותן של כמה הלכות, ובהמון השקפות הבאות מהצמצום שבחלק הגלוי של התורה והמוסר הלאומי.
אהבת הבריות צריכה לבוא ממקור החסד. צריך כאן להתמודד עם מאמרי חז"ל מסוימים שנראים אחרת. הרב אומר שתופסים אותם באופן שטחי. אם הם נראים שונים מהרעיון שהרב אומר שהחסד צריך לבוא מהטבע, זאת אומרת, שצריכים להעמיק בתורה, ולהבין את עומקה, שהתורה היא גילוי של העומק הפנימי של הטבע. ממשיך הרב:
אבל ברור הוא, שאך מתרחקת היא האהבה ממקורה האלוקי, יקמל פרחה, והמקור האלוקי מופיע את אורו על ידי צינורות התורה והמעשה, ועל ידי הצמצום הלאומי המיוחד.
אם האהבה הזאת היא אהבה אנושית ומתרחקת מהמקור האלוקי, היא לא תצמח. הרב מדבר על אהבת הבריות שכוללת אהבת הבריות כולם, אבל בעצם צריך להתחיל באהבת ישראל שהיא היותר מרכזית, בצינורות של התורה והמעשה המיוחד לישראל. המקור האלוקי מופיע דרך התורה, דרך ישראל, ואחרת מעשיית הדברים ממקור החסד העמוק ולא מתוך חוק ומצווה. צריך למצוא את האיזון מצד אחד צריכה להיות אהבת הבריות עמוקה בטבע. מצד שני מקורה צריך להיות מהמקור האלוקי של התורה והמצוות. אומר הרב:
ובזה באה עבודת רוח גדולה, איך לקיים את כל הצינורות במעמדם, ועם זה לשאוב מימי החסד בטהרתם והרחבתם.
איך לעשות את השילוב הזה, שמצד אחד האדם מאוד אוהב את כל הבריות כולם, כעומק הטבע של האדם הבריא, כזה שאוהב את כולם ומחובר אל כולם, מרגיש שכל העולם אחד ואוהב את כל הבריות, ומצד שני שזה יהא מקושר עם השפעה של התורה - זו עבודה מאוד גדולה וקשה, ואל זה צריך לשאוף, אל המגמה הגדולה והעמוקה הזאת. הרב מחנך אותנו לגדלות לא לשטחיות. לא לאהבה תורנית מגבילה בלבד, לא לאהבה אנושית כזאת שלא מכוונת, אלא למצוא את הדרך איך לקחת מזה ומזה, וליצור הסתכלות עמוקה של הבנה. להיות בריאים, להיות אוהבים בטבע, ועם זה מכוונים על ידי הצינורות של התורה והמעשה.
אנחנו מרחיבים את הדיבור על מידת החסד, מכיוון שהפרשיות שלנו עוסקות במידות שהן הבסיס למצוות. כל בן תורה חייב כל הזמן לשפר את המידות שלו, חייב כל הזמן להתקדם, להיות לדוגמה, לא רק מבחינה חיצונית, אלא מצד עצמו, כדי שהתורה שלו תהיה תורה נכונה, תורת אמת. להאהיב את ה' על הבריות. על ידי שאדם מקדש שם שמים, מתנהג בצורה נכונה ומסודרת, אוהב את כל הסביבה שלו, אוהב את הבריות, מטיב עם כולם, זה קידוש ה'. כך צריכים להיות בני תורה. בעזרת ה' חזק ונתחזק.
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
איך להתכונן לחגים?
מה זה בכלל אמונה?
האם מותר לפנות למקובלים?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
עשרה בטבת - התחלת ההתחלות
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
למה ללמוד גמרא?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אחדות ומחלוקות אחדות ישראל - ערך עצמי
האם לאחדות בעם ישראל יש ערך עצמי בפני עצמו או שהיא כלי בלבד, האחדות היא יסוד רוחני והלכתי עצמאי ותמצית התורה כולה. האחדות והשלום הם תנאי הכרחי להשראת השכינה ולקבלת שפע וברכה, ואף דוחים גזרות קשות גם כאשר העם שרוי בחטא או בעבודה זרה. בשל מרכזיותה של האחדות, חכמים אף הקלו באיסורים הלכתיים כדי למנוע פירוד, בעוד שגישה של פירוד והתרחקות מהכלל נתפסת כחמורה ביותר ופוגעת ביכולת להופיע את השכינה בעולם.
תפילה ובית כנסת סודות התפילה
איך להעלות את התפילה שלכם רמה?
מתי חולצים תפילין? | סיום התפילה של השליח ציבור בקדיש תתקבל | מעלת "ברכו" על פני שאר הברכות | סיום הוויה בקריאת שמע | קידוש ה' במניין ובמסירות נפש | הבדלים בין סוגי הקדושות
מאמר שלישי המשך עבודת החסיד
מאמר שלישי המשך סיכום פסקאה י"א
השיעור עוסק בתפיסתו של ספר הכוזרי אודות החשיבות המכרעת של השבת והמועדים בשמירה על קיומו וייחודו של עם ישראל לאורך שנות הגלות. בנוסף, השיעור מנתח את דמות "החסיד" המקפיד על קיום המצוות האלוהיות (העל-שכליות), ומשלב דיון וסיפורים מרתקים אודות מהותם ומקורם של חלומות.
מלחמת "חרבות הברזל" סולם יעקב בקיבוץ כרם שלום
השיעור עוסק בחזון היהודי של חיבור בין העולם הרוחני והגשמי, רעיון עמוק המשתקף דרך סולם יעקב וסודם של הכרובים בזמן חורבן בית המקדש. חזון אידיאלי זה בא לידי ביטוי מעשי בסיפורו מעורר ההשראה של קיבוץ כרם שלום, שהפך מקהילה חילונית מובהקת בקצה הארץ לסמל של אחדות, אמונה וחיים משותפים בין חילונים לדתיים.
אורות התשובה - הרב הראל כהן דור מסובך
אורות התשובה פרק ו פסקה ד'
הרב מלמד אותנו שהשיקוע בגסות החיים החומריים הוא השורש לפגמים המוסריים הטבעיים, והוא זה שמביא לנטיה מהמוסר האלוקי ומרידה במצוות ה'. אך כיוון שזה לא הטבע שלנו אלא זו מחלה- זה לא יתמיד, "התשובה היא תמיד מוכרחת לבוא ולהתגלות".
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו סמכות, אחריות ומשפט התורה
הקשר ההכרחי בין סמכות לאחריות במערכות המדינה, לצד בירור הזהות העמוק שמביאה עמה המלחמה הנוכחית לעם ישראל. השבת סמכות הדיון בדיני ממונות לבתי הדין הרבניים מהווה הזדמנות היסטורית לחשוף את הציבור הרחב לצדק, ליושר וליעילות של משפט התורה. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו מעמד בתי הדין בדיני ממונות
הרב מנתח את השלכות החוק החדש המשיב לבתי הדין הרבניים את הסמכות לדון בדיני ממונות כבוררים, ומשווה את מעמדם הרשמי לזה של בתי הדין הפרטיים. דרך בחינת מושגים הלכתיים ומשפטיים כגון "בית דין קבוע" ויכולת האכיפה של פסקי הדין, מוסבר כיצד פניית הציבור לבתי הדין השונים היא הדרך האמיתית להצמחת משפט התורה בישראל מלמטה למעלה. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו אחריות הדיינים ודין אמת לאמיתו
השיעור עוסק באחריותם הכבדה של הדיינים ובתפקידם להשכין את השכינה בישראל על ידי פסיקת "דין אמת לאמיתו". הרב מדגיש כי על פסיקת ההלכה להתאים למציאות המשתנה ולהתיישב עם השכל הישר והסברה, בפרט בתחום דיני הממונות. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו דיני בוררות ומעמד בתי הדין
השיעור עוסק בדיני בוררות ובסוגיית "זה בורר לו אחד" (זבל"א), תוך בחינת ההבדל ההלכתי בין פנייה לבורר מוסכם לבין התדיינות בפני בית דין קבוע. המרצה מציג את שיטותיהם של גדולי הפוסקים בנושא, ומדגיש את מעמדם הייחודי של בתי הדין הרבניים הממלכתיים כבתי דין קבועים המייצגים את כלל הציבור. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו השבת סמכות בתי הדין לממונות
השיעור עוסק במאבק ההיסטורי והמשפטי להשבת סמכותם של בתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות כבוררים מוסכמים, תוך סקירת פסקי דין ותהליכי חקיקה מרכזיים בהיסטוריה של מדינת ישראל. הרב מדגיש את תפקידו הקריטי של בית המדרש בפיתוח משפט התורה והתאמתו למציאות המודרנית, לצד קריאה לציבור הרחב לבחור להתדיין על פי דין תורה. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו השבת דיני ממונות לבתי הדין
בשיעור זה עומד הרב על חשיבותו המכרעת של משפט התורה לזהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ומתאר את המאמצים ההיסטוריים להקמת בתי דין לדיני ממונות בארץ ובתפוצות. בהמשך לכך, הרב קורא לנציגי הציבור לפעול להענקת סמכות ותוקף חוקי עצמאי לבתי דין אלו, במטרה להנגיש את משפט התורה לכלל הציבור ולחזק את מעמדו העצמאי במדינה. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו תפקידם של בתי הדין בתיקון המציאות
לימוד דיני ממונות אינו נועד רק לפתרון סכסוכים אקראיים בקודש, אלא מהווה כלי מהותי להדרכת הכלל ולתיקון החברה. תפקידו של בית הדין הרבני הוא ליזום ולפעול בשיתוף עם המחוקקים לתיקון המציאות מראש, ובכך להביא לחברה מתוקנת וערכית יותר המונעת מחלוקות. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו השבת משפט התורה: מאבק של אמת מול שקר
במהלך שיעורו, מציג חה"כ שמחה רוטמן את מאחורי הקלעים של הליכי החקיקה להשבת סמכויות בתי הדין הרבניים, תוך חשיפת הפער בין הטיעונים המשפטיים הרשמיים לבין המניעים האמיתיים שעמדו מאחורי פסק הדין ששלל סמכויות אלו. בדבריו הוא מדגיש את החשיבות ההיסטורית והערכית של חיזוק משפט התורה במדינת ישראל כחלק מתהליך שיבת המשפט העברי למקומו הראוי. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
יסודות התורה והאמונה חזרת עשרת השבטים והשותפות עם הציונות החילונית
בהמשך וכהשלמה לשיעורים הקודמים על משיח בן יוסף וסגולת ישראל בא השיעור הנוכחי. בהמשך להבנה שמשיח בן יוסף הוא מנהיגם של עשרת השבטים עסקנו גם בסוגיית חזרתם לעתיד לבוא. וכמו כן, בהמשך ובדומה לדברינו על משיח בן יוסף גם בדברינו על חזרת עשרת השבטים הבחנו בין העניינים העיקריים לבין הדקדוקים המשניים שבסוגייה. עוד עסקנו בקשיים שהיו בשותפות עם הציונות החילונית, וביארנו את דרכם של רבותינו שהדריכו להשתתף עימהם מתוך הכרעותיהם בסוגיית נקיטת היוזמה המעשית לקידום הגאולה בידינו, ובסוגיות מהות סגולת ישראל והיחס לכופרים מישראל בדורותינו.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן השגות רוח הקודש
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ז'
השיעור עומד על הפער שבין השגות החול המפוצלות, המפעילות את כוחות האדם (כמו שכל, רגש ודמיון) בנפרד, לבין השגות הקודש – המאחדות את כלל הכוחות לחוויה רוחנית שלמה שנובעת ממקור אלוקי עליון. לאור הבדל זה מסביר הדובר כי בימי "בין המצרים", האבלות העמוקה על חורבן המקדש היא למעשה על אובדן אותה מדרגת תפיסה רוחנית ואחדותית, שרק מתוך הבנת חסרונה נוכל באמת להצטער ולשאוף לתיקון.
כללי מלאכות האם מותר ליהנות מאיסור שבת בשוגג או במזיד?
הלכה למעשה
האם מותר לנו ליהנות ממאכל שבושל בשבת באיסור? מה הדין אם פתחנו את המקרר בשוגג והדלקנו את האור או המאוורר, והאם יש הבדל בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן? בשיעור זה צולל הרב משה בר ציון לתוך סוגיית "הנאה ממעשה שבת" במסכת חולין (טו ע"א), ומבאר את מחלוקות התנאים (רבי מאיר ורבי יהודה) והראשונים שנפסקו להלכה. במהלך השיעור נלמד: מהו זמן צאת הכוכבים המדויק ומדוע חשיבות תלמוד התורה ברבים משפיעה על קביעת זמני התפילות? ההבדל ההלכתי בדין מעשה שבת בין שוגג למזיד לדעת השולחן ערוך והגר"א. מהן שלוש הגדרות השונות ל"שוגג" בהלכה וכיצד הן מיושמות בחיי היום-יום? מעשה שבת במחלוקת הפוסקים (כמו חימום מרק לח שהצטנן) והאם ספק דרבנן לקולא במעשה שבת?
הלכות שלושת השבועות מדריך הלכתי לתשעת הימים: כל מה שמותר ואסור לעשות
הלכה למעשה
בשיעור זה, הרב משה בר ציון עושה סדר בהלכות תשעת הימים הלכה למעשה, ומסביר את היסוד הרוחני של האבלות על חורבן בית המקדש ואת הגבולות ההלכתיים שבין הרווחה לבין צורך הכרחי. בין הנושאים בשיעור: מהו היסוד של האבלות ואיך הרצון שלנו בונה את ירושלים? מיעוט משא ומתן וקניות (מתי מותר לקנות דירה, רכב או מכשירי חשמל?). הלכות בנייה ושיפוצים בתשעת הימים (קבלן יהודי לעומת נוכרי). דיני בשר ויין בסעודות מצווה ובחיי היום-יום. הלכות כיבוס ובגדים מכובסים (איך מכינים בגדים ללבישה?). הלכות רחיצה ומקלחות במזג האוויר החם בארץ.
מטות מקום היחיד בתוך כלל ישראל
השיעור עוסק במעבר מעבודת הכלל לעבודת הפרט, דרך התבוננות בכוח הדיבור והרגש האישי הבאים לידי ביטוי בהלכות נדרים. בהמשך, מתוך בקשת בני גד וראובן בפרשת מסעי, מודגש כיצד הייחודיות של כל שבט ועדה משתלבת יחד לכדי פסיפס שלם הבונה את אחדות האומה האמיתית.
אורות ישראל ותחייתו השאיפה הפנימית להתעלות
פסקה ל"ב
הנשמה הפנימית והטהורה של האדם הפרטי, של עם ישראל ושל הבריאה כולה, אשר זועקת ומשתוקקת ללא הרף לצאת מהצמצום אל עבר שלמות, גאולה ותיקון. בנוסף, מוסבר כי כל התנועות והמאבקים בעולם נובעים למעשה מאותו רצון עמוק לאחדות, בניגוד לתפיסת המינות השטחית שמבקשת לנתק את הקדושה מתוך החיים הגשמיים.