ככל עמך בית ישראל, אני מתעורר לידיעה הנפלאה על נחיתתו של יהונתן פולארד בארץ. ידיעה משמחת, מרנינת לב, שאני רץ מיד לחלוק עם רעייתי. שנים של סבל, קושי ועוול מוסרי הגיעו לקיצן.

הכתבה החדשותית מפרטת את סיפור הטיסה לארץ, וקבלת הפנים על ידי ראש הממשלה.

האמת, זה נחמד, משמח, אבל ההתרגשות ממני והלאה. בתוך ליבי מחלחלת התחושה, שאירוע שהיה אמור להיות מרגש מאוד, התמוסס בשלולית הרדודה של קטנות היום יום. חברו להם יחדיו העובדה שפולארד ריצה את מאסרו עד תום, השתחרר לפני 5 שנים, שוחרר מהאזיק האלקטרוני כבר לפני תקופה, והקורונה... והנה, הכל נפרס לפרוסות קטנות, וההתרגשות פגה.

שעת צהריים. והנה עולה לאוויר הסרטון שבו אחינו יהונתן משתטח על אדמת הארץ הקדושה, ונושק לה.

ולפתע, גל של התרגשות פתאומית עזה מציף אותי, והדמעות זולגות מעיני בחופשיות...

ברגע אחד, שנות הגעגועים הארוכים של יהונתן בכלא ושיבתו הביתה, הופכים להד קול לעם שלם השב לארצו לאחר אלפי שנות גלות, ומשתטח בחיקה של 'אמא אדמה'.

ברגע אחד, סמלי כל כך, יהונתן משהה את רגעי המפגש המכובד עם ראש הממשלה, לטובת מפגש עמוק ופנימי עם אדמת הנצח אותה הנחיל הבורא הנצחי לעם הנצח.

ברגע אחד, התפילות הרבות שהתפללו המוני יהודים לשחרורו של יהונתן, מתלכדות עם כל התפילות, הדמעות והכיסופים של העם המייחל אלפי שנים לשוב לציון ברחמים.

וכשהגעגועים פורצים מהמיית הלב, גם הדמעות זולגות מאליהן...

מדברים שכתבו אנשים אחרים, למדתי, שרבים כמוני התרגשו דווקא מהרגע הטבעי והפשוט, נטול הפוזות, שבו יהונתן נשק לאהבתו – אהבתנו, אדמת הארץ הקדושה.

וכאן החכם שואל את התם - מדוע דווקא רגע זה מרגש אותך? למה בעטיו השלת את מעטה השכל לטובת הרגש הטבעי והבריא?

מסילות רבות לו לרגש, ועמוק עמוק הוא, ואין איש היודע להסביר עד תום את צפונותיו. ובכל זאת, דומה שדרכו של אדם להתרגש בשעה שהוא 'מתחבר' אל הגעגוע האין סופי, המצוי 'מעבר' לעולמנו השכלתני והמוגבל.

ובמילים פשוטות יותר, התרגשנו ממעשהו של יהונתן, כי חשנו דרכו שאנו מתחברים אל הנצחי שבנו, לעבר ולעתיד של עמינו, לקשר המיוחד בין עם ישראל לארץ ישראל. כל אחד מאיתנו הוא חוליה בקשר המיוחד הזה, וכשאנו נחשפים לחיבור לשרשרת כולה, אנו הופכים באחת מחוליה בודדת לחלק משרשרת גדולה, והגודל הזה מפעים אותנו ומרגש אותנו.

יהונתן השתטח על האדמה, כמנהג ישראל קדושים בכל הדורות, שבעת שזוכים להגיע ארצה, משתטחים ומתחברים לנצחיות אדמת הקודש.

דומה שהראשון שנהג כך היה 'ישראל סבא', הלא הוא יעקב אבינו. בשעה שיצא יעקב לראשונה בחייו מהארץ, מספרים לנו חז"ל (חולין צא, ב), שהוא הגיע בתחילה לחרן, "ויצא יעקב... וילך חרנה", אך שם הוא נזכר שעליו לחזור לארץ ולהתפלל במקום המקדש שבו התפללו אבותיו. כששב לארץ, השתטח יעקב על הארץ, "ויקח מאבני המקום, וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא".

והנה, באותו הלילה, מתגלה ליעקב הסוד הגדול, שדרך המפגש עם אדמת הארץ, הופך היהודי מחוליה בודדת לחלק מהשרשרת הכוללת. מספרים לנו חז"ל (שם), שבתחילה לקח יעקב ושם מראשותיו אבנים רבות, כל אבן היא חלקיק מהארץ ומייצגת גם חלק מהעם, אך כשקם יעקב משנתו, הפכו כל האבנים לאבן אחת, כי כעת כולנו מחוברים לאדמת הנצח, "אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד...וכולן נבלעו באחד".

ומעניין לעניין באותו עניין. בעוד מספר ימים נזכה לציין את ט"ו בשבט, יום חגם של ארץ ישראל ופירותיה הקדושים. ביום זה, נהגו ישראל קדושים במאות השנים האחרונות לאכול פירות שהשתבחה בהם ארץ ישראל, ללמוד ולספר בשבח הארץ, ולהתמלא בגעגועים ובכיסופים לציון. כל אחד מפירות הארץ הקדושה, הרי הוא חוליה קטנה בקדושה הנצחית של הארץ כולה, אך גדול הוא כוחה של החוליה לפעול על האוכל אותה להתגעגע ולשאוף להתחבר שוב לשרשרת הגדולה.

ואכן זכינו, ופעל יום זה את פעולתו, ומכוח אותם געגועים מתקבצות החוליות השונות של העם לשרשרת גדולה כאן בארץ. יש החושבים שכיום עת שבנו לארץ התייתר יום זה, ואפשר להופכו ליום שאוכלים בו מפירות חוץ לארץ או עוסקים בו באקולוגיה, אך האמת היא שדווקא מי שמבין את הסוד הגדול של התחברות החוליות לשרשרת, יבין את חשיבותו של ט"ו בשבט כיום של התחברות למעלות הארץ הקדושה ואכילת פירותיה.

באכילת פירות הארץ, אנו מחברים עבר ועתיד יחדיו. עבר, מפני שכשאנו אוכלים מפירות הארץ אנו מתחברים לגעגועי כל הדורות שכספו לציון, וכבר מצאנו אצל אבותינו הקדומים שאף בשעת הצלחתם היו מודים לה' בכך שהיו זוכרים את שעות הצער והייסורים שהובילו להצלחה. וכפי שמסופר (קידושין סו, א) "מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים, ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה, וקרא לכל חכמי ישראל. אמר להם: אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש, אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו, והעלו מלוחים על שולחנות של זהב ואכלו".

ועתיד, מפני שפירות הארץ הם סימן הגאולה, כפי שמפורש בסנהדרין (צח) – "ואתם הרי ישראל ענפכם תשאו ופריכם תתנו לעמי ישראל כי קרבו לבוא. ואמר רבי אבא – אין לך קץ מגולה מזה", "כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ" (רש"י).

בט"ו בשבט הקרוב, נאכל כולנו פירות חיים ויבשים דווקא מתנובת החקלאות היהודית בארץ ישראל, נספר ביחד בשבח הארץ, ויהי רצון שבזכות זה תקויים בכל עם ישראל, הבטחת ה' ליעקב "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך... ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה... והשיבותיך אל האדמה הזאת"!

הרב נתנאל יוסיפון, ראש הגרעין החינוכי וישיבת אורות נתניה, יזם ט"וב הארץ