ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

חומר ורוח

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ארץ ישראל ומצוותיה התבוננות אמונית קדושת הארץ Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר


חומר ורוח

פרק א



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' יוסף בן יעקב ז"ל

קודם בואנו לברר את ענין מעלתה המיוחדת של ארץ ישראל, עלינו להסיר מעקש יסודי מדרכנו, מעקש הניצב כאבן נגף בתפיסה רוחנית בכלל, ובתפיסת מעלתה של ארץ ישראל בפרט – מעקש זה הוא ענין הזיקה והקשר שבין החומר לבין הרוח.
בתרבות המערבית, "תרבות גורדי השחקים", כל דיבור של מלחמת קודש על אדמת האומה, שלא מתוך היבט בטחוני וכד', אם יודן לכף זכות, יתפרש כסנטימנטים עזים לארץ מולדת האהובה.
כל עוד לא יכריח הרציונל לגבור על רגשנות זו, תהיה התיחסות מתחשבת וסלחנית לסנטימנטים אלו – כבוד לרגשות הזולת ולהוויה התרבותית שלו. אולם כאשר תיווצר התנגשות עזה בין מה שיכריח הרציונל, לבין הקשר הרגשי של האדם לאדמה, יבוא קיר הגיון הברזל ויבלום את הרגשנות הגואה. דיבורים מפורשים על "אדמה קדושה", "מלחמה על ארץ הקודש" הם דבר בלתי נתפש בתרבות המערבית, נראים דיבורים אלו כשרידים חולפים מימי-הביניים. לא רק לציבור החילוני נראים דיבורים אלו זרים ומוזרים, אלא גם בתוכנו, מקום אליו חלחלה התרבות המערבית וייבשה כל לחלוחית של תפיסה פנימית, אין דברים אלו מיושבים על הלב. התרבות המערבית אינה מכירה במציאות רוחנית השורה בחומר. אמנם ישנה רוחניות: מחשבות, רגשות, אידאלים – אך כל רוחניות זו מתחוללת בתוך האדם, אין היא יכולה, אליבא דתפיסה זו, להשפיע על העולם החיצוני הממשי והאוביקטיבי 1 .

לא כך היא גישתה של התורה! דבר קדוש יש בו שינוי עצמי, ואינו רק מצד הסובייקט 2 . לירידת השכינה על הר סיני, היתה השפעה פיזית על ההר שנתמלא כולו ירק 3 . יתרה מזו כל חפץ נושא בקרבו רוחנייות מסוימת רוחניות, גם ההתיחסות ליאור מצרים ולאדמתה היא כהתיחסות אל דבר בעל תודעה 4 . משה שניצל על ידם נצטווה שלא להיות כפוי טובה להם, ולא להכותם בעצמו 5 . אלמלא היו היאור ועפר מצרים תודעתיים ברמה כל שהיא, לא היה ציווי זה מתאים אלא למי שאין שכלו חזק, ולא יבחין בין שימוש פונקציונלי בדומם, להכרת הטוב ומניעת צער מבן אנוש. אך אליבא דאמת אין בהכאת היאור יותר כפיות טובה מאשר בזריקת בגד בלוי לאשפה 6 , אם לא שנומר שהיאור אכן היה תודעתי ברמה כל שהיא 7 .המתבונן בתורה בישרות, יראה שישנו קשר הדוק וחזק בין חומר לרוח, כקשר הגוף והנשמה! כעת, אחר שהנחנו יסודות אלו, נוכל לגשת ללמוד על משמעותה של האדמה בכלל, ושל ארץ ישראל בפרט.

כל הארצות שוות?

עולם הרוח ועולם החומר אינם עולמות מנותקים זה מזה, אדרבה, יחסי גומלין איתנים קיימים ביניהם. האדמה, איננה צביר עפר סתמי, אלא לכל ארץ וארץ ישנו טבע מיוחד משלה. על פי טבע זה מתעצב אופים ומראם של האנשים הגרים בה 8 .
"וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב" (במדבר פרק יג, יח) - ...אמר להם היו מסתכלין בארץ ישראל, יש ארץ שמגדלת גבורים ויש ארץ שמגדלת חלשים, ויש שמגדלת אוכלוסין ויש ממעטת אוכלוסין (במדבר רבה פרשה טז אות יב)

כאשר משה שולח את המרגלים לבדוק את ארץ ישראל, הוא מדריכם לבחון את מצב העם היושב בארץ, לא רק לשם כיבושו, אלא גם בכדי לגלות את טיבה של הארץ: ישנה ארץ המגדלת אנשים גיבורים, וישנה ארץ המגדלת אנשים חלשים – כך טיבעה של הארץ! נמצאנו למדים, שמלבד הגורמים הנסיבתיים שיש בכל מקום, יש לכל ארץ טבע ומהות מיוחדת משלה, ואין היא סתם "עוד חתיכת אדמה".

קישור האדם לאדמתו המיוחדת לו
לאור האמור על קישור האדם לאדמתו המיוחדת לו, וגידול האדם מכח אותה האדמה, מאירים דברי התורה על איסור העברת הנחלה משבט לשבט 9 :
וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר, כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר לו, ט)
כיון שהאדם מושפע מטבעה של האדמה, צריך הוא לגור על נחלת ארץ שטבעה תואם את טבעו, על כן לא תחול ריבונות שבט אחד על אדמת שבט אחר, כיון שטבע אותו השבט מותאם לנחלתו המקורית דוקא.

חן מקום על יושביו
נגזרת של תיאום זה בין האדם לאדמתו, היא נשיאות-חן של המקום על יושביו:
"ויאמרו אנשי העיר אל אלישע הנה נא מושב העיר טוב כאשר אדני ראה [והמים רעים והארץ משכלת]" (מלכים ב פ"ב פס' יט) - וכי מאחר דמים רעים וארץ משכלת, אלא מה טובתה (של אותה העיר)? אמר רבי חנין: חן מקום על יושביו. אמר רבי יוחנן, שלשה חינות הן: חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה, חן מקח על מקחו. (סוטה דף מז ע"א)
אנשי יריחו, באים אל אלישע ואומרים לו שמי העיר רעים הם, ומחמת כן הארץ משׁכלת את יושביה, ומבקשים הם את הצלתו של אלישע לעיר, כיון שישיבת העיר טובה היא "כאשר אדני ראה".
והלא דבר תימה הוא: עיר שמימיה רעים ותושביה גוססים – איזו מעלה יכולה להיות בעיר, שתהיה אדירה עד כדי כך שמובן מאליו שהיא מהחשיבה את אותה העיר למקום שטוב לשבת בו?!
אלא, אומרת הגמ' - "חן מקום על יושביו"!

מהו - 'חן'
מהו אותו המושג הנקרא 'חן', שבגינו התושבים רוצים ואוהבים את המקום? לכאורה 'חן' הוא דבר שאין בו מעלה מכח זכות, אלא חשיבותו ב'חנינה' 10 , על דרך לשון הפס' (שמות לג, יט): "וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם" 11 – נמצא שמציאת-חן היא בחינם. אך עדיין יש לנו להסביר מדוע חפץ פלוני מוצא חן, ואילו חפץ אלמוני אינו מוצא חן? וכי אין בזה שום כלל הגיוני? הרי זה דבר שאינו מסתבר!
נראה לומר, שהחלטתו של אדם לחון דוקא חפץ פלוני היא החלטה סוביקטיבית, מצד הרגשת סימפטיה וקישור. סימפטיה זו נובעת מהתאמה ודמיון בין החונן לנחן. התאמה זו הינה פנימית, כדוגמת: "גם אני הייתי כזה כשהייתי ילד", "טעם של בית אמא", "הגישה שלו מוצאת חן בעיני" – במקרים אלו הרובד החיצוני, ה"בפועל" הוא לאו דוקא רצוי, גם יכול להיות שאותה העוגיה אינה טעימה, ומה בכל זאת גורם לקשר החיובי – הקישור הפנימי: חוויה קדומה שהושרשה באישיות, דמיון בין האשיות של שני אנשים, זיכרון עמוק באדם אהוב שהיה משתמש בחפץ כזה וכד'.

חן מקום – מכח קישור
כעת מאיר מאד מתק לשון חז"ל "חן מקום על יושביו" – דהיינו שאהבת אנשי המקום למקומם אינו מצד מיוחדות המקום במישור הפרקטי בדוקא, אלא אהבתם למקום הוא מגורמים עמוקים יותר, בלתי מוסברים ברציונל – והוא קישורם והתאמתם לאותו המקום 12 .
מעשה דומה למה שמובא בגמ' הנ"ל, מצינו במדרש, ומסיומו של המדרש נראה בבירור כיצד "חן מקום על יושביו" הוא חלק ממה שאדם צריך להיות שמח בחלקו, אותו הכין לו ה' 13 :
"ואתם פרו ורבו [שרצו בארץ ורבו בה]" - אמר ריש לקיש ברית נחלק לאוירות (מלשון אויר - אקלים). ריש לקיש הוה יתיב לעי באוריתא (היה יושב ועוסק בתורה) בהדה אילטיס דטבריה (ברחבה אחת של טבריה), נפקון תרתין נשין מתמן (יצאו שתי נשים משם) אמרה חדא (אחת) לחברתה: "בריך דאפקן מן הדין אוירא בישא" (ברוך שהוציאנו מן האקלים הגרוע הזה). צווח להון מן הן אתון (צעק להן: מהיכן אתן), אמרו ליה מן מזגה (אמרו לו ממקום הנקרא מזגה), אמר אנא חכם מן מזגה (אני מכיר את מזגה) ולית בה אלא תרתין עמודין (אין שם אלא ישוב קטן (ואילו טבריה היא עיר מבוקשת)). אמר (ריש לקיש): ברוך שנתן חן מקום בעיני יושביו.
חד תלמיד מן דר' איסי (תלמיד אחד של ר' אסי) הוה יתיב קומוי (היה יושב ללמוד לפניו) הוה מסבר ליה ולא סבר (והיה ר' אסי מלמדו, והתלמיד לא מצליח להבין), אמר ליה למה לית את סבר (שאל אותו ר' אסי: מדוע אינך מצליח להבין)? אמר ליה: דאנא גלי מן אתרי (ענה התלמיד: כיון שאני גליתי ממקומי). אמר ליה (ר' אסי): מהידן את (מהיכן אתה)? אמר ליה (התלמיד): מן גובת שמי (מעמק שמאי). אמר ליה: ומה הינון אויריה (ומה הוא מזג האויר שם)? אמר ליה: כד מינוקא מתיליד תמן (כאשר תינוק נולד שם) אנן גבלין אדמדמני (אנחנו מכינים עיסה מענבים שלא נתבשלו כל צרכן, ונתייבשו בגפן) וטישין מוחיה דלא יכלוניה יתושייה (ומורחים על ראשו, כנגד מוחו, שלא יאכלו אותו היתושים). אמר (ר' אסי): ברוך שנתן חן מקום על יושביו. אף לעתיד כן: והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר (יחזקאל לו כו) לב בוֹסר (בוזה) בחלקו של חבירו. (בראשית רבה לד, טו)

הרי שאהבת האדם למקומו היא מתוך מה שאינו פוזל לחלקו של חבירו, אלא טוב לו עם עצמו ועם חלקו המתאים לו 14 , מעין העתיד לבוא שלא ירצה אדם בדברים השיכים ומתאימים לחבירו.

לסיכום
נמצא שהאדמה איננה עפר בעלמא, אלא רוחניות יש בה. אין דומה הרוחניות שבאדמה זו, לזו שבחברתה. וכפי טבע רוחניות האדמה, כן הוא טבע האנשים המיועדים ליישב בה, וכן הוא התגדלות יושביה.


^ 1 כיום, עקב הוכחות מדעיות, יותר ויותר מוכרחים להפתח לקיום זיקה זו.
^ 2 'מתוך התורה הגואלת ג' עמ' יז.
^ 3 עיין ב'לבוש' על הלכות חג השבועות, שדייק כן ממה שנאסר באופן מיוחד על הצאן והבקר לרעות מול הר סיני, בזמן מתן תורה.
^ 4 אדם הוא בעל תודעה בגלל נשמתו - חלק הא-לוה שבו. בע"ח שרוחניותו מועטת, גם תודעתו מועטת (וע"כ הדרישות מהם מועטות). אם נתרגם זאת לנוסחא, נומר שהנקודה הא-להית שבדבר היא היוצרת את המצב התודעתי.
לפ"ז, מכיון שבכל דבר קיים ניצוץ א-לוהי (ואכמ"ל), ע"כ כל דבר הוא בעל תודעה כל שהיא - בהתאם לרמת הניצוץ שבו.
^ 5 לדוגמא, בשמו"ר (י, ז): "ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ - אמר רבי תנחום: אמר לו הקב"ה למשה: עפר שהגין עליך כשהרגת את המצרי אינו דין שילקה על ידך!".
וכן מצינו בשמות רבה (ט, יא): "א"ר ברכיה מאי דכתיב: ויהפכו כל המים אשר ביאור וגו', משל לעבד שהיה לוקה לפני רבו מה שהיה לוקה על מעיו היה הופך על עצמו ולוקה על גופו, כך היה היאור מהפך עצמו כדי שלא תשלוט בו המכה ולא היה מועיל שכולו נהפך לדם".
^ 6 אמנם ברור שתודעת בגד אחד נמוכה מתודעתו של היאור הענקי.
^ 7 גם עצם עבודת היאור כעבודה זרה, נתנה בו חיות. עי' מסכת סנהדרין דף סג עמוד ב, איך אחרי שנדבקו העם בעבודה זרה, אפילו אנשי כנסת הגדולה פחדו מיצרא דע"ז, מה שאין כן קודם שנתנו ליצר זה מזון וחיות.
^ 8 ראה כוזרי מאמר ב' אות י'.
^ 9 במסכת תענית דף ל ע"ב, מובא שדוקא בדור ההתנחלות נאסרה העברת הנחלה, אך בדורות שלאחר מכן הותרו השבטים לבוא זה בזה, וממילא גם נתערבבו הנחלות. וז"ל הגמ': "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים...חמשה עשר באב מאי היא? - אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש? זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' (במדבר לו) - דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה".
ולכאורה הענין הוא, שכאשר הותרו השבטים לבוא אלו באלו, גם הבחינות הרוחניות התערבבו, וממילא ישנו מצב בו לבן שבט אחד מתאימה מבחינות רבות נחלה שעקרונית מיועדת לשבט אחר.
מה שנקבע יום זה כיום שמחה, לכאורה הוא משום שכידוע זהו ענין התיקון שתהיה כל בחינה קשורה וכלולה גם משאר הבחינות, וכך תעמוד המציאות כחטיבה אחת שלמה ומקושרת.
^ 10 וע"כ, על פי רוב הוא מוזכר בתנ"ך כפועל של מציאה - "מצא חן", על דרך מציאה הבאה בהסח הדעת (סנהדרין דף צז ע"א) ולא מכח זכות החיפוש אחריה (ושם משמע שאדרבה החיפוש אחר מציאה מרחיק אותה) - גם מציאת חן אינה מכח פועל יוצא של השתדלות בדוקא, אדרבה פעמים רבות דוקא אותו אחד המתאמץ למצוא חן, ממאיס את עצמו על האחר. והטעם, משום שענין החן הוא דמיון בין הפנימיות של שני הצדדים, על אף המצב החיצוני השונה/נפול.
כאשר אדם מנסה לשאת חן, הרי זה נסיון להופיע בחיצוניותו בלבד את מה שבפנימיות האחר, כך שלא נוצרת זיקה בין פנימיות שני האנשים.
^ 11 וכן הכתוב אומר (משלי לא, ל): "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת יְקֹוָק הִיא תִתְהַלָּל" - דהיינו שהיופי הוא דבר שיש בו משהו אלא שהוא 'הבל' - ממשות מועטת (כמו הבל הפה), אך החן הוא שקר שהרי אין דבר אוביקטיבי המצדיק את מציאת החן, אלא הוא תחושה סוביקטיבית של הזולת המתעלם מהמציאות - בחינת השקר.

משנה מסכת גיטין פרק ט משנה י: "רבי עקיבא אומר אפילו מצא אחרת נאה הימנה שנאמר: והיה אם לא תמצא חן בעיניו" - דהיינו לא שהראשונה אינה יפה, אלא שמבחינתו כבר אין הוא מחשיב את יופיה ביחס לנאה הימנה.
^ 12 עד"ז חן אשה על בעלה הוא משום קישור פנימי - מועד קטן דף יח ע"ב: "הכי אמר רב משום רבי ראובן בן אצטרובילי: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מה' אשה לאיש. מן התורה - דכתיב (בראשית כד): ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר, מן הנביאים - דכתיב (שופטים יד): ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא. מן הכתובים - דכתיב (משלי יט): בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת". הרי שאשתו של אדם היא חלקו המיוחד לו, וכבר ארבעים יום קודם יצירת הולד מכריזים בת פלוני לפלוני (סוטה ב ע"א). וכן אמרו אשתו כגופו (ברכות כד ע"א, יבמות סב ע"ב).
נמצא שישנה התאמה וקישור בין האדם לאשתו, וע"כ תמצא חן בעיניו אפילו אם אין בה מעלה עצמית.
(הערה נחוצה: האמור כאן - בפרט, ובהרבה מקומות בחז"ל - בכלל, הוא על המישור הפנימי והטבעי של נפש האדם. מצד טבעו הבריא של האדם אין הוא חפץ בחלק שאינו שלו, ונוח לו בקב ושלו מתשעה קבין ושל חבירו. כל זה במישור פנימי ואמיתי בנפש, אבל אפשר שאדם יסבול מתסביכים החיצוניים יותר, כדוגמת פזילה לצבעו הירקרק של הדשא של השכן. ישנם אנשים רבים שלעולם ירדפו דוקא אחרי מה שאין להם, וכאשר ישיגו את מבוקשם יחזרו לרדוף אחר מה שהיה להם. עד"ז יכולה אשה לרדוף אחרי קרירה ולומר שבה היא מוצאת את עצמה, אך אין זה בגלל מבנה נפשי אמיתי, אלא כיון שהכניסו לה לראש שרק כך, תהיה היא "שווה". ותֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד...).
וכן חן מקח על מקחו - ע"ד שהסברנו במקבץ המאמרים "אמונה" (מאמר "אשר בחר בנו") שישנה התפשטות נשמתית של האדם בנכסיו (עיין בראשית רבה ס, ח. תענית כד ע"א. בראשית רבה כח, ח. במדבר טז לב. דברים יג, יז. ריש מסכת בב"ק גבי קרן כוונתו להזיק. בבא קמא דף קיט ע"א - ע"ש במאמר באורך מה שהסברנו, ואכמ"ל) - ברמה מסוימת, נמצאו נכסיו של האדם כחלק ממנו. ומכיון שאין אדם רואה חובה לעצמו (כתובות קה ע"ב) ע"כ מצד טבעו, אוהב הוא את מקחו, וכן אמרו אין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלא הנימא (יומא לח ע"א. מובא לקמן) - משמע שהדברים שבבעלותו הם ממוענים וממילא גם מותאמים דוקא אליו. וכן בבב"מ (לח ע"א): "אמר רב כהנא: אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו".
אמנם קישור זה הוא במיוחד כאשר אדם קונה דבר מסוים, שאז קונה לפי נטיית ליבו, וע"כ אפשר שביותר הוא במקח מאשר בסתם נכסים.
^ 13 מסכת יומא דף לח ע"א: "מכאן אמר בן עזאי: בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך. אין אדם נוגע במוכן לחבירו, אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא". ופרש"י: "בשמך יקראוך - לא ידאג אדם לומר: פלוני יקפח פרנסתי, כי על כרחך, בשם יקראוך לבא ולשוב במקומך. ומשלך יתנו לך - כלומר: לא משלהם הוא מתנה, אלא מזונות קצובים לך מן השמים".
^ 14 נטיתו של אדם לרדוף אחרי דברים חיצוניים, היא בעצם בריחה מחיפוש השלמות והשלוה בתוכו, כי עבודה פנימית על מידות הנפש קשה מהשגת קנינים חיצוניים. ועוד כאשר אדם תלוי בדברים חיצוניים ונסיבתיים, אי-הימצאות אותם דברים משמש לו כעילה והצטדקות לאי-שלמותו.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il