^ 1 זוה"ח רות לא ע"ב: "ועל דא גופא דאינש אתקרי לבושא דאדם".
^ 2 ע"ח שמ"ג פ"א: "כבר ביארנו שהארץ הזאת היא מלכות דעשיה...ובכל א' מהם נר"ן וגוף דעשיה ולבושים והלבושים היותר חיצונים הם ד' יסודות ארמ"ע והם נקרא אחוריים של כל בחינת העשיה... הארץ בעצמה שהוא המלבוש כמ"ש כלבוש תחליפם ויחלופו".
וע"ע רמב"ן וישלח ס"פ לג: "...והכונה שהשכינה שורה בא"י". ע"ש.
^ 3 ראה ברמב"ן בראשית פרק א פסוק א: "וישראל שנקראו ראשית היא כנסת ישראל, המשולה בשיר השירים לכלה".
^ 4 לאור המבואר בענין מהותה של ארץ ישראל מכוון מאד לשון הפס' שפעם אחת רץ על המישור הרוחני, ופעם על גוף השכינה: עזובה וחפציבה - הוא קשר רוחני ומתיחס לשכינה עצמה. ואילו: שממה, ובעולה - הם ביטוי למצב גשמי ולכן הם מופיעים בהקשר לא"י, גוף השכינה.
^ 5 "ברא כרעא דאבוה" - עיין עירובין ע ע"ב, ורש"י כתובות צב ע"א ד"ה: "כבעל חוב". ועיין ע"ח שכ"ד פ"א.
^ 6 גם גשמים נקראים בעילת הארץ. ואפשר שזה בבחינת זיווג ושפע לקיום העולם, וזה בבחינת זיווג להוצאת נשמות.
^ 7 זוה"ח (רות כו ע"א): "אביך דא הקב"ה שאין אביו אלא הקב"ה ואין אמו אלא כנסת ישראל".
^ 8 א"י עצמה היא בבחי' יסוד ומלכות של כלל השכבה החיצונה של כדוה"א, בינה דמלכות דעשיה. ואם נחלק את כדוה"א לפרצופים, תעלה לבחי' פרצוף רחל, ושם היא השכינה ולכאורה היא עיקריות הנקבה (תיאובתיה בהאי אתר) ולכן כעת הקדושה מתגלה רק בה, אך אה"נ שלעתיד לבוא הקדושה תתפשט למקומות נוספים, ולכאורה הוא הגדלת פרצוף רחל שהקדושה שעיקרה ביסוד מתפשטת בגילוי בפועל עוד יותר. גם לכאורה היסוד הוא מקום הכניסה לאברים הפנימיים - פנימיות העולם (עי' ע"ח שמ"ג פ"א).
^ 9 על בעילת הקב"ה את הארץ נאמר (ישעיהו נד): "(א) רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר יְקֹוָק: (ב) הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי: (ג) כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ:
(ד) אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד: (ה) כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ יְקֹוָק צְבָאוֹת שְׁמוֹ וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא".
הרי קשר את ריבוי הישיבה בארץ עם בעילת השכינה.
יתרה מכך, מיד עם בעילת השכינה, יקרא הקב"ה "אלהי כל הארץ" (רד"ק). ומהי "כל הארץ"? כבר ביאר הרמב"ן (שמות יט, ה): "ואמר כי לי כל הארץ - ...כי לי הארץ הנקראת "כל", כמו שפירשתי בפסוק וה' ברך את אברהם בכל. והמשכיל יבין".
דהיינו ש"כל" פירושו יסוד, וכפי שכתב הרמב"ן (בראשית כד, א): "...כי "בכל" תרמוז על ענין גדול, והוא שיש להקב"ה מדה תקרא "כל", מפני שהיא יסוד הכל... ומדה אחרת תקרא "בת" נאצלת ממנה, ובה הוא מנהיג את הכל...והיא שנקראת כלה בספר שיר השירים, בעבור שהיא כלולה מן הכל, והיא שחכמים מכנים שמה כנסת ישראל במקומות רבים בעבור שהיא כנוסת הכל".
[וע"ע זוה"ק ח"א דף לא/א: "דכתיב (ד"ה א כט יא) לך יהו"ה הגדולה והגבורה והתפארת וגו', "כי כל" - דא צדיק. "בשמים" - דא תפארת. "ובארץ" - דא כנסת ישראל. כתרגומו די אחיד בשמיא ובארעא, כלומר דיסודא דעלמא דאקרי 'כל', איהו אחיד בתפארת דאקרי 'שמים', ובארץ דאקרי 'כנסת ישראל'].
נמצא שא"י נקראת "כל הארץ", דהיינו ארץ הנקראת "כל", כי היא יסוד דנוק' שבפני כדוה"א.
[עי' ע"ח שמ"ג פ"א: "ובהכרח שארץ הזו היא כלולה מי' והיא צורת אדם א' לכן הארץ יש לה פה אזנים טבור וערוה כו' הנה היסוד שבה שהיא הנקודה שבה היא מקבלת השפע מהשמים שעליה היא ארץ ישראל נקו' אמצע הישוב"].
ע"כ מיד אחר איזכור בעילת הארץ אומר שאז יקרא ה' - "אלהי כל הארץ" - דהיינו אלהי ארץ ישראל.
^ 10 עוד אפשר שישראל המוזכר במדרש הוא ז"א. עיין ע"ח ש"ח פ"ו: "שז"א הנקרא ישראל".
^ 11 ספר הדרושים עמ' קנב: "כי 'כבש' הוא חילוף 'שכב', כי ממנו סוד השכיבה העליונה. וזהו סוד "ומלאו את הארץ וכבשוה", וסוד הכבש השוכב עמה" - ניתן לכאורה להביא מכאן סיוע לכך שענין הכיבוש הוא ענין השכיבה והביאה (אמנם שם נדרש באופן ישיר על בעה"ח הנקרא "כבש").
^ 12 כעת מובן הדגש על זרע יוסף - יסוד - מחבבי הארץ. בנות צלפחד שחיבבו את הארץ - נוק'.
^ 13 לאור האמור נבין מאמר חז"ל (יבמות סה ע"ב):
"מתני'. האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה; רבי יוחנן בן ברוקה אומר, על שניהם הוא אומר: (בראשית א) "ויברך אותם אלהים ויאמר להם [אלהים] פרו ורבו".
גמ'. מנא הני מילי? אמר ר' אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון, אמר קרא: (בראשית א) ומלאו את הארץ וכבשוה, איש דרכו לכבש, ואין אשה דרכה לכבש. אדרבה, וכבשוה תרתי משמע! אמר רב נחמן בר יצחק: וכבשה כתיב".
מה שקשר הפסוק, ובעיקבות כך הגמ', בין פריה ורביה לכיבוש הארץ, הוא כיון שהמצאת אנשים על כלל הארץ הוא כיבושה ע"י הקב"ה בבחי' ביאה ושלא תהיה לשממה. האשה שהיא הבחי' הנקבית אע"פ שגם ע"י עצם מציאותה נכבשת הארץ מ"מ אינה שייכת בזה בחוזקה, כיון שפחות חיה היא את הבחינה הזכרית השולטת על הנקבה, לכן אינה מצווה באופן ישיר לקום ולכבוש.
^ 14 ע"ח שט"ו פ"א:
"והנה זה היא משארז"ל נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה שהוא זווג או"א עד שיכנס בירושלים של מטה שהוא זווג שלים דזו"ן לגמרי...אבל הענין מובן עם הנ"ל כי זווג השלים שהוא זווג דאו"א בבחי' חכמה שהם הנקודות זה נפסק בעונותינו מימות החורבן וכמ"ש פ' פקודי דרנ"ג ע"א על היכל אהבה כי מן החורבן ואילך לא נכנסו שם הנשמות חדשות אמנם זווגא דלא שלים שהוא לחדש נשמות ישנות או להחיות העולמות אין זווג זה נפסק לעולם" - הרי שאם אין ישראל בירושלים של מטה, אין נמשכים נשמות מעולות (חדשות) לעולם. ובביאת ישראל פיזית לירושלים - הרי הם נמשכות לעולם (כן שמעתי משם הרב יהודה גץ זצ"ל זיע"א).