בית המדרש

  • נתיבי אמונה
לחץ להקדשת שיעור זה
פרק רביעי

חיים של אמונה

undefined

תמוז תשפ"א
23 דק' קריאה
פתיחה
המדרגה של אברהם אבינו היא אמונה חזקה בה' בתמימות, כדברי הפסוק: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז, א). לתמימות שתי מדרגות: במדרגה הנמוכה היא טיפשות, "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר" (משלי יד, טו), אך במדרגה העליונה התמימות יכולה להיות בריאות של אמונה טבעית וחזקה, שיש בורא לעולם, ושהוא טוב ומטיב, ושהעולם הוא טוב. אדם החי עם אמונה כזאת בטובו של הקב"ה – תמיד טוב לו, הוא נשען על הקב"ה, מאמין בטוב ה', ויודע שכל דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות ס, ב). האמונה הזו מביאה אותו לשלמות.
מצוות המילה, אותה קיים אברהם במסירות לעת זקנותו, היא שמבטאת את המהות של שלמות אברהם אבינו – איחוד כל הכוחות לעשיית רצונו של הקב"ה.
כך דרשו חז"ל בבראשית רבה (לט, ג):
רבי ברכיה פתח: אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וגו' (שיר השירים ח, ח), אחות לנו קטנה, זה אברהם שאיחה את כל באי העולם. בר קפרא אמר: כזה שהוא מאחה את הקרע.
אברהם אבינו הביא אחדות לעולם. כיצד הוא עשה זאת? על ידי קריאה בשם ה' אחד. לעומת עובדי האלילים שבימיו, שכל אחד האמין בפסל משלו, ולעומת האמונה הרווחת כי יש כוחות רבים ושונים השולטים ומנהיגים את העולם, אברהם אבינו האמין באמונה שלמה שיש ה' אחד בעולם, וקרא בשם ה' אחד. מכיוון שיש בורא אחד, זאת אומרת שגם העולם אחד ומאוחד.
העולם אחד, והבריאה בכלל היא אחת, וממילא מכל פרט שבה ניתן גם ללמוד על הבורא האחד. "וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כד, א). את המילה "בכל" אפשר להבין כפשוטו, שהיה לאברהם כל מה שהיה צריך. אבל אפשר להרחיב את המילה "בכל", שבעצם כל העולם כולו שירת את אברהם בעבודת ה' שלו. אברהם אבינו למד את ההופעה האלוהית מהכול. בכל דבר שהוא ראה במציאות, הוא ראה את הבורא.
וכשם שה' אחד והוא מתגלה בהרבה כוחות, כך האמונה והדבקות בה' מתגלות באופנים רבים, ויש להתבונן באופני הביטוי השונים של האמונה בחיי היהודי המאמין.

אמונה מביאה לשמחה
המהר"ל בספר גבורות ה' (פרק ז) אומר שאמונה היא שמחה. אדם המאמין – פותחים לו שערי גן עדן, כמו שכתוב: "פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים" (ישעיהו כו, ב), ודרשו חז"ל: "אל תקרי שֹׁמֵר אֱמֻנִים, אלא שאומרים אמן" (שבת קיט, ב). באור העניין הוא, שמי שאומר אמן בכובד ראש, בכוונה, מבטא אמונה. גן עדן הוא מקום התענוג, מקום ישוב הדעת. לאדם מאמין יש משענת, הוא נשען על ריבונו של עולם, הוא בטוח, ואין שום דבר בעולם שיכול לגרום לו צרה, כי הקב"ה מנהיג את הכול. הוא בוטח בקב"ה, "וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ" (תהלים לב, י). הבוטח באמונה שלמה פותחים לו שערי גן עדן, והכוונה היא, לא רק לעתיד לבוא יפתחו לו את שערי גן עדן, אלא בעולם הזה הוא חי באווירה של גן עדן.
בספר מסילת ישרים בפרק י"ט מבאר הרמח"ל שסעיפי אהבת ה' הם: שמחה, דבקות וקנאה. אהבת ה' ויראתו הם ביטויי האמונה, וכאשר אדם ירא ואוהב את ה', ממילא הוא שמח. כאשר יש חיסרון – יש צער, ולעומת זאת האמונה מביאה את האדם להרגשת שלמות, וכאשר האדם מרגיש שלם נולדת בו השמחה.
לכאורה, כיצד ניתן בכלל להגיע לשמחה, הרי האדם בכוחותיו המוגבלים אף פעם לא משיג את השלמות? אלא שבזמן שהאדם מתקשר לריבונו של עולם, הוא בעצם מתקשר עם השלמות והגודל האלוהי, ושייכות זו היא המשלימה אותו. האמונה והדבקות בריבונו של עולם הן המולידות את השמחה, ואילו כל שמחה אחרת אינה שלמה, היא חולפת ועוברת. רק בדרך זו אדם יכול להיות בשמחה אמתית, שמחה קבועה, שהיא השמחה של התחזקות האמונה.

אמונה שמחה ובטחון
שמחה שנובעת מהדבקות האלוהית היא פועל יוצא של ביטחון גדול בה'. מצב בו אדם נפגע, כועס או עצוב – מורה על פגם באמונה. המאמין בה' ובוטח בו באופן מלא, יודע שהוא טוב ומיטיב, שהכול הולך למישרים, שכל מה שה' עושה הוא לטובה, ועל כן הוא בשמחה תמיד, פועל במתינות, ושום דבר לא יכול להכעיס או להחליש אותו.
האמונה שכל דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות ס, ב), נוטעת באדם שמחה. הוא מרגיש איתן כיוון שיש לו משענת. הוא יודע שהקב"ה לא מונע ממנו שום דבר הנצרך לו, ואף עוזר לו למלא את תפקידו ויעודו בצורה השלמה ביותר.
האדם הבוטח בה' הוא בעל ביטחון עצמי, כיוון שהוא מאמין שהקב"ה נותן בו את כל הכוחות הדרושים לו. וכאשר אדם מאמין בעצמו, יש לו אומץ לעשות, להתקדם ולפעול. ממילא הוא גם מאמין באחרים, מאמין שה' ברא את כל הסביבה שלו לטובה. זה יוצר לו מציאות חיים אחרת לגמרי.
כך גם בעשיית המצוות, אמונה גדולה מביאה לעבודת ה' מרוממת ושמחה. עבודת ה' שנעשית שלא בשמחה, היא סימן של מיעוט אמונה. ישנם אנשים שנמצאים במתח ועצבנות בעבודת ה', עשיית המצוות שלהם מלווה בחששות שמא טעו ולא עשו נכון. אך הלחץ שלהם מגלה בעצם חסרון באמונה, שגם מוביל לטעויות. הדרך הנכונה היא לקיים את כל המצוות בשמחה גדולה, שהרי בכל מצווה אנו מגלים את רצון ה' בעולם, שהוא הדבר היותר גדול שיש. יש לפתח את ההתבוננות הזו, ולהבין שהקב"ה מלווה אותנו כל הזמן ורוצה בטובתנו, ועל אחת כמה וכמה שהקב"ה אתנו, ושמח ומסייע לנו כאשר אנו באים לעשות את רצונו.
את יסוד השמחה והביטחון, מלמד אותנו המהר"ל בפרשת חטאם של משה ואהרן (במדבר כ, ז-יב), שבעקבותיו נענשו ישראל ולא זכו להיכנס לארץ ישראל. לאחר שמתה מרים לא היה מים לעדה, ואמר הקב"ה למשה רבנו: "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו" וגו'. ומשה אמר לבני ישראל: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים וגו' וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם". לאחר מכן, אמר הקב"ה למשה ואהרן: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם".
כתב על כך המהר"ל (גור אריה שם):
דע, כי החטא של משה ואהרן כדכתיב בקרא "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי", ודבר זה מה שהכו פעמיים אל הסלע כאשר נעשה להם נס, כי זהו יציאה מן האמונה, כי עשו מעשה זה דרך כעס, ומי שעושה מצוות השם דרך כעס, בפרט כאשר נעשה להם נס כזה, כמו שעשו הם, שאמרו "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" וכן שהכו אל הסלע – אין זה אמונה. כי האמונה הוא מי שבוטח בו יתברך, אין לו בו רק [פירוש: אלא] שמחה, שזה ענין אמונה, שמאמין בו ובוטח בו, ועם הביטחון השמחה. אבל עם הכעס אין כאן אמונה. ומה שהכו פעמיים יורה זה על מעוט האמונה ובטחון בו.
המהר"ל מסביר את דברי התורה כפשוטם. "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם" – החטא היה מיעוט אמונה ובטחון, שהתבטא בכעס, בעצבנות. אילו בטחו בה' בשלמות הראויה להם, היו מדברים אל הסלע ובעקבות הדיבור היו יוצאים מים – היו מרוממים את ישראל לאמונה שלמה. שכן, אם הסלע הדומם עושה את רצון ה' מרצונו ושלא בהכרח, על אחת כמה וכמה שבני ישראל צריכים להמשך אחר דבר ה' ולעבדו בשמחה.
דבר זה גרם שמשה ואהרן לא נכנסו לארץ ישראל, ובכך התעכבה הגאולה השלמה. דברים אלו גנוזים בדברי חכמים (דברים רבה, ואתחנן) שאומרים שאילו משה היה נכנס לארץ ישראל, והיה בונה את בית המקדש – הוא לא היה נחרב.
הווא אומר, שעניין הגאולה העתידה הוא שישראל יגיעו לאמונה שלמה, לביטחון שלם ולשמחה שלמה. ככל שאנו מפתחים את שלמות האמונה, את העבודה בשמחה ובאהבה, לא מתוך לחץ פנימי, לא מתוך כפייה פנימית מפחד של עונש, אלא מרצון, מהכרה שה' יתברך טוב – כך אנו מתקרבים לגאולה השלמה.

המפגש עם יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות
אחד הביטויים של בטחון חזק בה' הוא בצורת ההתייחסות ליהודים שאינם שומרים תורה ומצוות. ריה"ל כתב (ספר הכוזרי מאמר ג, לז) שכיוון שהקראים חסרי ביטחון בדרכם הם החמירו מאוד, אף יותר מחכמים. הוא מסביר שכאשר אין ביטחון צריך לבנות חומות כדי שלא לטעות וליפול, אך כאשר יש ביטחון אין צורך בערים בצורות, ואפשר לשבת בערי הפרזות. ככל שהאמונה יותר חזקה כך יש פחות פחד. כל עוד האמונה אינה איתנה, צריך לבנות מחסומים כדי למנוע השפעה וכישלון, אבל המטרה צריכה להיות שלא נזדקק לחומות.
אכן, יש בעם ישראל בעלי אמונה שמרגישים שהם צריכים לשמר את אמונתם, ולכן הם מסתגרים במסגרות של עצמם ויוצרים חומות רבות, על מנת להבדיל באופן ברור בין אלו שלפי דעתם שומרים את התורה באמת, לאלו שלא. כך למעשה הם מתרחקים מאלו שאינם שומרי תורה ומצוות, על מנת שלא יושפעו מהם. יש ביניהם שמתרחקים לא רק מאלה הנקראים "חילונים", אלא גם משומרי תורה ומצוות שאינם מתרחקים מספיק ממי שאינו שומר תורה ומצוות, משום שלדעתם מי שלא מתרחק מ"חילונים" כנראה שיש לו חסרון ביראת שמים. ויש שאף הגדילו לעשות, וכדי להיות בטוחים שלא יתקלקלו, הם מורים היתר לעצמם לבזות את אלו שלא מתרחקים, כדי להיבדל מהם.
לעומתם, יש בעם ישראל מאמינים במדרגה גבוהה יותר, כאלו שאמונתם איתנה ואינם חיים בפחד שיושפעו מאחרים. כיוון שהם בוטחים בה', הם יכולים לראות מעלות ונקודות אור אצל אחרים, ואפילו אצל עוזבי תורה, ואם אפשר לעשות יחד איתם פעולות המקדשות את ה', הם יעשו זאת בלא פחד. כמובן שמפריעה וכואבת להם המציאות שיש עוזבי תורה, והם גם מנסים לשנות לשפר ולחנך, אך הם לא מרגישים שיש צורך להסתגר ולהתבדל כדי להישמר.
השאיפה היא לפתח כוחות בריאים ולא לפחד מהשפעות של אחרים; שאחרים יפחדו מהשפעות שלנו. אנו לא צריכים ללכת ברחוב מתוך חרדה שמא אחרים ישפיעו עלינו השפעה שלילית, אלא המטרה היא שאחרים יראו בני תורה, ישרים ושמחים, ויושפעו מאיתנו.
בתחילת הישוב בית אל, שכונה ב' נקראה "ישוב־ישיבה", ובנינו בתים סביב הישיבה כדי שאנשים יוכלו להצטרף. כשבאו אנשים לגור ליד הישיבה אמרתי לבאים: אם אתם באים לכאן כדי להתפנק באווירה טובה וחברה יציבה – אני לא מעוניין בכך. אם באתם להתחזק ואחר כך לצאת ולחזק אחרים – אתכם אני מחפש. אנו צריכים אנשים גיבורים, אנשים שבאים להתעלות ואחר כך לצאת. לא בנינו את הישוב מתוך מטרה להתרחק מהשפעות זרות. אנחנו לא מפחדים, ענייננו להשפיע.

חובת ההשתדלות ובטחון בה'
שלמה המלך אומר במשלי (ג, ה): "בְּטַח אֶל ה' בְּכָל לִבֶּךָ וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן". ביאור הפסוק הוא, שמידת הביטחון הכללית היא שהאדם יבטח בקב"ה ולא ידאג, אך אין הכוונה שהאדם פטור מלעשות מעשים הדרושים לפי סדר העולם, שכן הקב"ה משגיח על העולם ומנהיג אותו בדרך הטבע.
האם אדם יכול לסמוך על ריבונו של עולם שייתן לו את כל צרכיו, גם בלי שהוא יעבוד להשיג אותם? וודאי שלא. האדם צריך לדעת שהכול תלוי בריבונו של עולם ואליו יש לפנות, אלא שהסיוע האלוהי עובר דרך הסדר הטבעי.
משל למה הדבר דומה? לאדם שזורע ומחכה לגשם, בלי הגשם לא יגדל שום דבר, אבל אם לא יזרע, גם אם ירד גשם לא יצמח דבר. תפקיד האדם הוא לזרוע ולחכות לשפע האלוהי, שהקב"ה ינביט את המעשים שאנו עושים. בכל מה שאדם עושה, עליו לזכור ולא לשכוח אפילו לא לרגע, שהכול מאת ה'.
אומנם, לכאורה קשה על מה שבארנו בחובת ההשתדלות של האדם ממה שאמר דוד המלך: "אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ, אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר" (תהילים קכז, א). בפשטות מובן שאין טעם בשמירה, שכן אם ה' ישמור את העיר לא צריך שומר, ואם ה' לא ישמור אותה לא יעזור שומר.
אולם מסביר רבי יוסף אלבו ב"ספר העיקרים" (ד, ו) שאם ה' יבנה בית – טוב עמלו בוניו בו, אם ה' ישמור עיר – טוב שקד שומר. כלומר, צריך לשמור, אבל לדעת שהקב"ה צריך להחליט שהשומר הזה יצליח לשמור.
עניין הביטחון מבואר על ידי רבי זאב וולף מז'יטומיר בספרו "אור המאיר" (בהעלותך ד"ה בפסוק שטו העם; בשלח ד"ה בפסוק ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת). ואלו דבריו: בפרשת בשלח מצווה ה' את משה לקחת צנצנת מן ולהצניע אותה "לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם" (שמות טז, לג). יש לשאול, מדוע צריך לזכור שהקב"ה נתן לנו מן?
ההסבר הוא, כדי שנדע שכל המזון המגיע לאדם הוא מאת ה'. ההשתדלות של האדם היא הכלי, דרך לצורה בה יופיע השפע האלוהי, אבל התוכן שבכלי הוא הסייעתא דשמיא, שלולא היא אין שום דבר. אדם שזוכר ומאמין באמונה שלמה, שכל מה שקיבל או השיג תמיד הוא מאת ה' – יכול לזכות באמת שירד לו מן מהשמים.
באותה הדרך הוא מסביר (בהעלותך ד"ה ועל דרך ששמעתי) את הפסוק "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ" (ירמיהו יז, ז). יש מבטיח, יש בוטח, ויש מִבְטַח. מבטיח הוא הנותן, בוטח הוא המקבל, והמִבְטַח זהו האמצעי שדרכו המבטיח נותן לבוטח, ההשתדלות והעשייה. ביאור הפסוק הוא שהבוטח הוא האדם שנשען על הקב"ה, הקב"ה הוא המבטיח לתת לאדם את מזונו, והחידוש הוא שהקב"ה הוא גם המִבטַח. כלומר, עלינו לזכור שכל האמצעים אינם כלום מצד עצמם, אלא ה' הוא עצמו המבטח, שעל ידו יבוא לאדם מה שהוא מבקש.
הדאגה באה מקטנות אמונה
עד כה דברנו על חובת ההשתדלות, אך מעבר לחובת ההשתדלות של האדם בעשייתו אין לאדם לדאוג לשווא. חז"ל אומרים שמי שיש לו מה לאכול היום ודואג מה יאכל מחר – הוא מקטני אמונה (סוטה מח, ב). לכאורה קשה, מדוע הוא מקטני אמונה? מהיכן יהיה לו אוכל? אלא שמה שאדם יכול לעשות עבור המזונות שיצטרך בעתיד, עליו לעשות; אין מי שפטור מלהשתדל. אך עם זאת, צריך להיות ברוגע, הדאגה לא תועיל. מי שאין לו אפשרות לעבוד ולהכין את המזון שיאכל מחר, מה יועיל לו שידאג ולא יירדם בלילה? כשאדם יודע שריבונו של עולם קיים, ושהוא טוב ומטיב ורוצה בטובת כולם, ממילא אין סיבה שידאג. ואף אם מחר לא יהיה מה לאכול, גם זו לטובה. צריך לסמוך על הקב"ה, לזכור שכל אדם ואדם מושגח על ידו לטובה בכל יום ויום, על אחת כמה וכמה ישראל, ועל אחת כמה וכמה אלו שרוצים לעשות את רצונו של הקב"ה.
כמובן שאם מגיעה לאדם צרה הוא צריך ללמוד ממנה מוסר השכל, לפשפש במעשיו, מדוע הגיעה לו הצרה הזו, ומה עליו לתקן. אבל עם זאת עליו להיות מלא בביטחון שהקב"ה משגיח על כל אדם לטובה בכל מה שהוא עושה.
"אור המאיר" מביא פסוק נוסף: "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ, פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם" (תהילים לא, כ). רוב הטוב צפון דווקא ליראים, מפני שהם חוסים בריבונו של עולם. מידת הביטחון היא להסתכל על החיים מתוך מבט שהכול מאת ה', גם בדברים הגשמיים וגם בדברים הרוחניים, להסתכל תמיד בפנימיות המציאות ולא בחיצוניות.

המבט הנכון על ההשתדלות בפרנסה
היחס בין הביטחון להשתדלות מופיע בנושא הפרנסה. אומרים חז"ל: "כל האומר פרשת המן בכל יום מובטח לו שלא יחסרו מזונותיו" (ירושלמי, מובא בפרישה או"ח סי' א, יד). אם כן, כיצד ניתן להסביר את המציאות שרבים אומרים בכל יום את פרשת המן ומזונותיהם חסרים? מסביר "אור המאיר" (פרשת בהעלותך שם) שהכוונה אינה האמירה אלא האמונה. כאשר חכמים המליצו להגיד את פרשת המן, כוונתם הייתה שהאדם ישים לב שמה שהוא אוכל הוא מהשמיים, כמו המן.
כל אדם צריך לחיות את העובדה שריבונו של עולם הוא שנותן את המזון, ולא האדם בעמלו השיג את המזון. המזון הוא רק לבוש חיצוני ויש בתוכו נשמה פנימית, הוא הכוח שהיה במן, זהו המן שניתן לכל הדורות. מי שיגיד את פרשת המן בכל יום מתוך זכירה שכל מה שיש בעולם הוא שפע אלוהי, ויחיה מתוך אמונה וביטחון מלאים – תמיד ירד לו השפע, כי הוא יהיה מחובר למקור השפע.
פרשת המן איננה מעין כפתור שכאשר לוחצים עליו יורד מזון משמים, אלא חז"ל מבארים לנו, שאם אדם יעבוד בשביל פרנסתו בחריצות הראויה, ובאותו הזמן יבין שהכול בא מאת ה', מובטח לו שלא יחסרו מזונותיו.
הגמרא מספרת על אמוראים שהאמינו באמונה שלמה וירד להם אוכל מן השמים. לדוגמה, במסכת כתובות (סז, ב), מספרת הגמרא על עני בן טובים שהיה פעם עשיר וגדל כמפונק, שההלכה לגביו אומרת שיש לפרנסו כפי מה שהיה רגיל. והנה הזדמן פעם אותו עני לפני רבא. שאל אותו רבא: במה אתה ניזון? השיב לו: ביין ישן ובתרנגולת פטומה. התפלא רבא ואמר לו: כך אתה מכלה את ממונם של ישראל, וכי האנשים צריכים להשקיע כל כך הרבה ממון בשבילך?! השיב לו העני: לא מהם אני ניזון. הקב"ה הוא זן את הבריות ואת העולם כולו, ואין אני מקבל מאף אחד אחר. והנה באותו היום הגיעה אחותו של רבא לביקור לאחר שלא ביקרה אותו שלוש עשרה שנה, והביאה עמה יין ישן ותרנגולת פטומה. התפלא רבא, אך הבין שאכן העני צדק, וכיוון שהוא רגיל ונצרך לכך, הקב"ה מזמן לו בכל מקום את מה שהוא צריך (ראו עוד במסכת יומא עה, ב).
לפי רעיון זה נבאר את דברי חז"ל: "לא ניתנה תורה לידרש אלא לאוכלי המן" (תנחומא בשלח, כ). הפשט הוא, שהתורה ניתנה לדור המדבר שלא היו צריכים לטרוח בפרנסתם לצורך מזונות, כי ירד להם מן מהשמיים ובגדיהם לא בלו. לדור כזה שיכול היה להגות בתורה בלי טרדות, אפשר היה לתת את התורה. אך באופן יותר עמוק יש לבאר שהכוונה ב"לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן" היא שהתורה ניתנת רק לאדם שיודע שהכול מן השמים.
כלומר, אפשר וצריך להפוך את טרדות הפרנסה, שלפעמים מרחיקות את האדם מעבודת ה', לכלי להתחזקות בביטחון ובאמונה. מי שחי את האמונה הזו שהכול בא מאת ה', וגם כל עבודת פרנסתו מאת ה', ומודה לה' על כל מה שנתן לו באמת ובתמים – לו ניתנת התורה, והוא זוכה לסייעתא דשמיא בפרנסתו.

השענות על ה' בדרכי הרפואה
בפרשת משפטים כתוב: "רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כא, יט), מכאן אנו למדים שאדם שהזיק לחברו צריך לשלם דמי ריפוי. ועוד לומדים מכאן חכמים שניתנה רשות לרופא לרפא (ברכות ס, א). בדברי הראשונים ישנו בירור האם יש מקום ללכת לרופאים, שכן לכאורה אם אדם חלה ונזקק לרפואה מדוע שילך לרופאים? הרי ריבונו של עולם גרם למחלה ואליו צריכים לפנות. אם אדם חטא, מוטל עליו לחזור בתשובה ולתקן את עצמו.
ה"אבן עזרא" (שמות כא, יט ד"ה ורפא ירפא) אומר חילוק מעניין, שרק רפואה חיצונית אפשר לרפא על ידי רופאים:
וְרַפֹּא יְרַפֵּא. לאות שנתן רשות לרופאים לרפא המכות והפצעים שיראו בחוץ. רק כל חלי שהוא בפנים בגוף, ביד השם לרפאתו. וכן כתוב "כִּי הוּא יַכְאִיב וְיֶחְבָּשׁ" (איוב ה, יח), וכתוב באסא, "גַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת ה' כִּי בָּרֹפְאִים" (דברי הימים ב, טז, יב).
צריך להבין את החלוקה שלו, מה ההבדל בין ריפוי חיצוני שמותר על ידי רופאים, לריפוי פנים הגוף שרק ביד ה' לרפאותו?
ההסבר הוא, שסדר החיים הרגיל בכל מה שגלוי וידוע לאדם הוא שאין סומכים על הנס. אם חפץ נפל צריך להרים אותו, אם היד נשברה צריך לחבר אותה, לשים עצם ליד עצם, ולא רק להתפלל. ללא מעשה האדם, היד לא תתיישר. יחד עם יישור היד תבוא סייעתא דשמיא שהיד תתחבר והאדם יבריא. אבל בדברים פנימיים שרופא אינו רואה את הבעיה אלא משער, בזה אומר ה"אבן עזרא" שצריך לסמוך על ריבונו של עולם.
לפי דבריו, נראה שכיום, כשיש מכשירים שרואים על ידם גם את הדברים הפנימיים – בכל מה שיודעים איך הטיפול צריך להיות, גם ה'אבן עזרא' יסכים שצריך לטפל. רק בטיפולים שהם השערות וסברות, צריך לדבריו להישען על ריבונו של עולם.
גם הרמב"ן, שהיה רופא בעצמו, דן בשאלה זו, וכך הוא כותב בפרשת בחוקותי (פרק כו, יא):
והכלל, כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג עניינם בטבע כלל לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם. כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר "כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (שמות טו, כו). וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עוון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו (מלכים ב, כ, א). ואמר הכתוב "גַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת ה' כִּי בָּרֹפְאִים" (דברי הימים ב, טז, יב), ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם.
כלומר, מלשון הפסוק נראה שאסא עשה שני דברים לא טובים – גם לא דרש את ה' וגם דרש ברופאים:
אבל הוא כאשר יאמר אדם: לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ. אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח "וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ" (שמות כג, כה), והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו.
כלומר, כאשר ישראל שלמים, אסור לשאול ברופאים, אלא צריך לפנות אל ה' בלבד. זה הסדר האידיאלי, כשישראל עושים את רצונו של מקום ומונהגים לא על פי סדר הטבע, כמו שאמר הרמב"ן בתחילת דבריו. התפקיד של הרופאים הוא להדריך מה נכון לאכול ומה לא, אבל כאשר עם ישראל עושה רצונו של מקום, אין צורך לרפא. הרמב"ן ממשיך ומביא עוד מקורות:
וכך אמרו: "כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה, רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא" (בכל השנים שרבה היה ראש ישיבה, רב יוסף לא הזמין לביתו אפילו אומן המקיז דם לרפואה; ברכות סד, א) והמשל להם: "תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא" (שער שלא פתוח למצוות פתוח לרופאים ורפואות; במדבר רבה ט, ג). והוא מאמרם (ברכות ס, א) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו. אילו לא היה דרכם ברפואות, יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה'. אבל הם נהגו ברפואות, והשם הניחם למקרי הטבעים.
אכן מצד האמת לא היה צריך להזדקק לרפואות. היינו צריכים לחיות באמונה ובטחון בריבונו של עולם שהכול ממנו, ולא היה צורך להיעזר ברופאים, אלא שנהגו.
וזו היא כוונתם באמרם: "וְרַפֹּא יְרַפֵּא, מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות" (ברכות שם). לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיוון שחלה החולה ובא להתרפאות, כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו.
בספרו תורת האדם (שער המיחוש, עניין הסכנה), מאריך הרמב"ן בזה שלרופא מותר לרפא, ולא רק שמותר אלא זו ממש מצווה, כי יש בזה פיקוח נפש. הצורך בהיתר הרפואה נובע משתי סיבות: הראשונה, כדי שהרופא לא יפחד לרפא שמא לא יצליח ואולי לבסוף יגרום נזק ומיתה, ולכן התורה נתנה לו רשות לרפא אחרי שהוא בקי במלאכה. השנייה, כדי שהרופא לא יגיד שהכול מאת ה' ואם כן למה לי לרפא, אלא התורה אומרת לו: אתה יכול לרפא.
נשים לב שחז"ל אמרו שניתנה רשות לרופא לרפא, ולא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפא. רק כאשר החולה אינו נשען על ה', ולא בוטח בו באופן מלא והוא רגיל ברפואות, מותר לו לפנות לרופא. הסדר מלכתחילה, השאיפה האידיאלית של עם ישראל ואפילו של כל יחיד, היא לבטוח בקב"ה. החולה צריך לחזור בתשובה על חטאו, לבקש מה' שירפא אותו, ואז הוא מתרפא. אך ייתכן מאוד שברגע שהציבור מסר את עצמו לסדרי הטבע ונהג ברפואות, גם היחיד לא יכול להיות יוצא מן הכלל.
מספרים על צדיק אחד שלא נזקק לרופאים, וכל פעם שהייתה לו מחלה כל משפחתו נכנסה לדאגה גדולה מכך שלא היה מוכן להשתמש בתרופות. פעם אחת הוא הרגיש מאוד לא טוב ואמר שיקראו לרופא, המשפחה נרגעה שהנה הפעם בעז"ה לא יהיה נתון בסכנה, כי רופא יטפל בו. הרופא הגיע, בדק אותו ומצא את המחלה ונתן תרופות. הביאו לו את התרופות – אך הוא לא לקח. שאלו אותו: אם כן למה קראת לרופא? והוא השיב שתמיד כשהוא חולה הוא מרגיש באיזה אבר המחלה, ולפי זה הוא יודע מה הוא צריך לתקן, אבל הפעם לא היה ברור לו איפה המחלה. ולאחר שהרופא אמר מה הבעיה הוא כבר ידע מה צריך לעשות, על מה צריך להתפלל לריבונו של עולם שירפא, וממילא הוא לא זקוק לתרופות. אומנם, זאת מדרגה מיוחדת במינה.
כיום, הסדר של ההנהגה האלוהית הוא שהריפוי בא על ידי הרופאים, אבל כמובן עם סייעתא דשמיא. בלי סייעתא דשמיא לא יעזרו הרופאים.

אומץ ופחד
האמונה והביטחון מתגלים גם באומץ לבו של המאמין הנובע מתוך הישענותו על הקב"ה. ככל שאדם מאמין יותר, הוא אמיץ יותר ומסוגל ללכת עם אמונתו, כשצריך, אפילו כנגד העולם כולו. הסיבה לכך היא שהאמונה אינה רק ידיעה שריבונו של עולם שולט על העולם, אלא היא ההכרה בכך שריבונו של עולם טוב וניתן להישען עליו, לסמוך עליו ולבטוח בו.
ר' אברום שפירא זצ"ל היה מספר בהלצה על סכסוך שהיה בין רב לראשי קהילתו, הגבירים של העיר. באו אנשים מהציבור להתייעץ עם אחד הגדולים באיזה צד עליהם לתמוך, והשיב להם שעדיף ללכת עם הצד החזק. אם כן נבחן מיהו הצד החזק, מחד עומדים הגבירים והם החזקים ולעומתם עומד הרב. אך כיון שריבונו של עולם עם הרב, הרב הוא החזק וכדאי להיות בצידו.
אדם ההולך בדרך האמת, ריבונו של עולם איתו. אילו היה מגיע לאמונה מוחלטת, לא היה דבר שיכול לפגוע בו. ישנה סגולה המובאת בספר "נפש החיים" (שער ג, פרק יב) שאדם הנמצא בסכנה, יעסוק בייחוד ה' ויאמר בליבו "אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד, לה) ושום כוח בעולם לא יוכל לפגוע בו. כמובן, לא די באמירת המילים אלא יש לבטוח בפנים, בלב, באמת. כשאדם יודע שהוא רוצה לעשות את רצון ה', ונשען עליו, הוא מקבל אומץ גדול.
לעומת האומץ המורה על אמונה, הפחד מורה על חוסר אמונה. אוי לו למי שהוא פחדן, חייו אינם חיים, שכן הפחד המופרז הוא הדבר הרע ביותר. אין דבר רע ואכזרי בעולם הדומה לו. הפחד מגדיל את הרעוֹת לאין ערוך, הוא מאפיל על כל הטובות ויכול להתפשט לכל מיני תחומים (מאמר הפחד, עקבי הצאן). יש אנשים שמצב בריאותם מדאיג אותם, כל כאב מפחיד אותם, והם חוששים, מי יודע ממה בא הכאב. הם כל כך מפחדים, שאינם מעיזים להיבדק אצל רופא, שמא יתברר להם שדבר מה אינו כשורה. לעומתם, ישנם אנשים שעל כל דמיון של הרגשה לא טובה רצים בבהלה לרופאים.
ויש שהפחד מתפתח לאפיק אחר. יש הורים דאגנים הדואגים לילדיהם, מלאים פחד שמא יקרה להם משהו, רצים לחדר הילדים לעיתים קרובות לראות אם הכל בסדר ולא קרה דבר. גם בלילה הם לא שקטים, מתעוררים בדאגה והולכים לראות אם הכול כשורה. בימים שילדיהם יוצאים לטיול, חייהם אינם חיים. אם הילדים הולכים לבריכה, אין להם מנוחה. ונמצאו כל ימיהם בפחד ובדאגה.
יש שמפחדים מהחברה, חוששים שמעמדם החברתי ייפגע או יתערער. ויש שמפחדים ממשבר כלכלי.
הצד המשותף לכל הפחדים הללו הוא שהם נוטלים את שמחת החיים ומערערים את שלוות הנפש. כל בעיה נראית גדולה פי כמה ממה שהיא באמת.
הפחד מונע את השמחה גם מהדברים הטובים, כי הוא מעורר את החשש שמא הטובה לא תחזיק מעמד, או שמא הטובה רק נראית כטובה אבל באמת היא רעה. כתוצאה מכך, האדם נרתע מלפעול להצלחתו מחשש שמא יזיק במקום להועיל. הפחד מדכא את הרצון לפעול, וממילא חוסר המעש עצמו גורם לאדם ליפול בכל רע. ואז הפחדן מצדיק את עצמו, שהנה הוּכח שצדק בדאגותיו. אשר יגורתי בא לי. הוא אינו מבין שהפחד וחוסר המעש הם שהביאו את הנפילה ואת הצרה.
הפחד הבריא נועד לעורר את האדם להיזהר מסכנות ומכשולים. אולם הפחד המופרז הוא חולשה נפשית חולנית, שצריך להבריא ממנה. הפחד המופרז הוא תכונה של חוטא. "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים" (ישעיה לג, יד).
אם כן, כיצד אפשר להירפא ממחלה רעה זו? מה יעשה אדם כדי שלא יפחד יתר על המידה? יתחזק באמונה. המאמין מלא ביטחון, "מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה'" (תהלים קיב, ז), "הִנֵּה אֵ־ל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד" (ישעיה יב, ב). התיקון האמיתי למחלה זו הוא חיזוק האמונה בה' אלוהי עולם ואדם, והפנמה שהעולם מונהג ואינו הפקר. לא ייתכן שיקרה לאדם משהו במקרה שלא מכוון. הכול מכוון והכול לטובה.
אך לא די בזה. צריך לחזק את ההכרה בדברי דוד המלך "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה, ט), כל מה שקורה לאדם הוא מאיתו יתברך, ו"כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס, ב). יש על מי להישען, על אבינו שבשמים.

שמחה בהשגחה האלוהית
"דע מה למעלה ממך – עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין" (אבות ב, א). ה' רואה מה אדם עושה בכל רגע ובכל שעה, לא רק את מעשיו החיצוניים, אלא גם את הרהוריו. אנשים צריכים לחיות בתחושה שהם חשופים וגלויים לעיני ה' ולא יכולים להסתתר ממנו. יש המפחדים מכך ויש ששמחים בכך. מצד אחד, אדם שחי בתחושה שכל הזמן הוא תחת מעקב, נמצא במצב לא נעים של חרדה וחוסר מנוחה. אך נכון להתבונן על ההשגחה באופן חיובי ומשמח; צריך להבין שהקב"ה מלווה אותך וחפץ ביקרך ולא משאיר אותך לבד, אף לא לרגע אחד. התבוננות כזו של "עין רואה", לא רק גורמת לאדם להיזהר, אלא גם נותנת לו כוחות לעשות דברים טובים.
צריך להעמיק יותר ולהבין שהיחס אל ה' הוא לא רק שאנו מושגחים על ידו תמיד, אלא שהוא מנשים ומחייה אותנו בכל רגע ורגע, "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם" (נחמיה ט, ו), "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ" (תהלים קנ, ו) – כל נשימה ונשימה היא הילול לקב"ה שכל הזמן נותן לנו אויר לנשימה (בראשית רבה יד). יש לחיות באמונה, לחיות את המציאות האלוהית שהקב"ה כל הזמן נמצא איתנו ולא עוזב אותנו. אשרינו, שהקב"ה לא רק ברא את עולמו אלא אף מקיים את עולמו, ואנו מחוברים כל הזמן לאור ה'.
בטחון בשעת מלחמה
יש לבטוח בה' גם במצבי קושי. מאז שגלינו מארצנו, במשך שנים ארוכות דיני מלחמה לא נהגו למעשה. כעת אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ויש כבר מציאות של ציבור ושל שלטון, יש מציאות של מלחמה ויש דינים של מלחמה. נאמר בתורה: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם, אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם" (דברים כ, ג). התורה אומרת כאן הדרכה ואיסור, הדרכה שלא לפחד כי ה' אלוהיכם נמצא כל הזמן אתכם, ובמקביל איסור גמור על חסרון בביטחון. הרמב"ם (הל' מלכים ז, טו) כותב שיש איסור לירא במלחמה, כיוון שצריך לבטוח בקב"ה שמלווה אותנו כל הזמן ונלחם עמנו באויבים.
ויש לשאול: כיצד אפשר לאסור על פחד? הרי זו מציאות. התורה בעצמה מדברת לאחר מכן על הירא ורך הלבב. וכי אפשר לומר לאדם שמפחד שאסור לו לפחד?
ה"אבן עזרא" (שמות כ, יג), שואל את השאלה העקרונית הזו ביחס לאיסור "לא תחמוד" ו"לא תתאווה", כיצד אפשר לאסור על האדם לחמוד ולהתאוות? הרי האדם מתאווה! משיב ה"אבן עזרא", שאכן אפשר לצוות על כך, שהרי אדם פשוט הרואה בת מלך, לא מעלה על דעתו שהוא יכול להשיג אותה, ולכן גם לא מתאווה לה. זה לא שייך בעיניו, רחוק מהמציאות שלו. מבאר ה"אבן עזרא" שכך האדם מצווה להרגיש כלפי כל דבר ששייך לזולת, שהוא מחוץ לתחום שלו, אין לו שייכות אליו. כך האדם מסוגל לשלוט על לבו שלא לחמוד.
כך נבין את הציווי על האדם שלא לפחד. התורה נותנת לנו טעם למה לא לפחד: "כִּי ה' אֱלוֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (דברים כ, ד). אם כן מה שייך לפחד? אדם צריך להיות בעל אמונה עמוקה ולדעת שה' הולך איתו. אומנם הפסוקים מדברים על מלחמת הרשות, אך גם בה צריך לקבל רשות מהאורים ותומים. גם במלחמת רשות ה' הולך עם ישראל.
ברוך ה' אלו כבר לא דינים תאורטיים, זוהי הלכה למעשה. מי שיוצא למלחמה או משתתף בפעולות צבאיות – יש לו מצווה מן התורה להיות בעל ביטחון בקב"ה ולא לפחוד. כשאנחנו עוסקים במלחמות הגנה על עם ישראל, אלו וודאי מלחמות מצווה וללא ספק ה' עם הנלחמים.
זאת אומרת, שהאדם צריך להיות מלא באמונה חיה ומציאותית שהוא לא לבד, ושיש לעם ישראל כוח לנצח את כל אויביו.

סיוע אלוהי במלחמת היצר
הביטחון והאמונה בשעת מלחמה אומנם שייכים למציאות של מלחמה כללית, אך יש כאן גם הדרכה פרטית למלחמה היום יומית של כל אדם נגד משיכות והשפעות זרות, או אויבים פנימיים. חז"ל אומרים שבכל יום יצר הרע מתגבר על האדם, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו (סוכה נב, ב). כלומר, גם במאבק הפרטי של האדם ניצב מולו כוח חזק ממנו, ורק על ידי הסיוע של הקב"ה האדם יכול לנצח גם כוחות חזקים ממנו.
צריך לדעת שהקב"ה עוזר כל הזמן. יש לחיות ידיעה זו, לחיות בביטחון בריבונו של עולם שרוצה בטובתנו, רוצה שנצליח ומסייע לנו כל הזמן. פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם (על פי שיר השירים רבה ה, ב).
ההכרה הזאת היא יסודית בתפיסת האמונה. התורה אומרת: אל תהיו מלאי חששות, מתוך תפישה ריאליסטית כביכול תשקלו שיקול נוסף, שכן הכוח האלוהי תמיד נמצא אתכם.

עניין האמון והאמונה
עד כה ראינו כיצד האמונה מתגלה ומשפיעה בתחומים שונים, הן בחיי האדם הפרטי כביטחון בפרנסה, ברפואה ובמלחמת היצר, והן בחיי הכלל כבטחון בשעת המלחמה. עתה נראה שהאמונה היא בעצם יסוד הקיום של המציאות כולה.
הרב זצ"ל בישראל ותחייתו (פרק כו) מדבר על עניין האמון והאמונה בהקשר של פרשת סוטה, ומרחיב את הדיבור ברעיון מאד עמוק, רחב ומקיף. לא במקרה מו"ר הרצי"ה סידר את הנושא בפרק כ"ו, שכן כ"ו הוא גימטריה של שם הוי"ה.
הָאֵמוּן הַמִּשְׁפַּחְתִּי הוּא תּוֹלָדָה וְהַמְשָׁכָה קַוִּית מֵאוֹתָהּ הָאֱמוּנָה הַגְּדוֹלָה הַשְּׁרוּיָה בְּעֹמֶק הָאַהֲבָה, הַפּוֹעֶלֶת בְּרוּחַ חַיִּים בְּשֵׂכֶל עֶלְיוֹן וּמְפֹאָר, בְּסֵדֶר וְהַתְאָמָה בִּכְלָלוּת הֲמוֹן הַיְצוּרִים וְהָעוֹלָמִים כֻּלָּם.
יש בעולם אמון כללי שהוא המקיים את המציאות כולה. חז"ל במדרש שיר השירים, ממשילים את הקב"ה וכנסת ישראל לדוד ורעיה שחייב להיות אמון ביניהם. זהו האמון השורשי של כל העולם כולו. ריבונו של עולם הוא הנותן, המשפיע, המקיים את העולם. העולם, ובמרכזו ישראל, הוא הנשען, הבוטח והמקבל. יחסי האמון הקיימים בכל העולם כולו הם מציאות פשוטה, ולא רק עניין בחירי השייך בבני אדם. הבריאה כולה בנויה בצורה של איזון מסוים בין שמים לארץ, בין מערכת הכוכבים, כוחות המשיכה ההדדיים – כל אחד מסייע לשני, ואם האיזון יופר תיווצר סכנה קיומית. האמונה היא יסוד הקיום של כל הבריאה, מפני שהבריאה היא מורכבת, ובכל דבר מורכב צריך שכל החלקים יהיו מתאימים זה לזה. וכאמור, שורש האמונה שבין כל חלקי הבריאה הוא האמונה בין הבריאה בכללותה לבורא.
הרב פותח באמון המשפחתי, כיוון שהמשפחה היא דגם למה שקורה בכללות העולם. כשיש אמון בתוך המשפחה, זה משפיע על הכול, ואם האמון מופר המצב איום ונורא. אין אפשרות לקיים את העולם בלי אמון בין אדם לחברו. בלי אמון בין פועל למעביד אי אפשר ליצור מערכות עבודה ויצירה לקיום החברה. הפועל לא ירצה לעבוד אם לא יאמין למעביד שישלם את משכורתו, ואם המעסיק לא יאמין בעובדים הוא לא ירצה להעסיקם. כך באובדן האמון, העבודה והייצור מתבטלים.
האמון המדובר נצרך כאמור גם במסחר. כשיש אמון אזי תתכן מציאות אידאלית בה גם בעולם העסקים הערכים יהיו במרכז. בעל מפעל שהוא בעל מידות טובות, חושב על הצד האידאלי שבמפעל שלו. יש באפשרותו להעסיק אנשים רבים ולספק להם פרנסה, וזה יותר משמח אותו מהכסף שהוא מרוויח. מתוך הבנה זו כל צורת הניהול שלו תהיה מטיבה. הוא ירצה לתת לפועלים את כל מה שמגיע להם, ואף ירצה להוסיף כפי יכולתו, על מנת שירגישו יותר טוב. כאשר הפועלים יראו שכך יחסו של המעביד אליהם, גם הם יעבדו בחריצות ומסירות, וממילא התוצרת תגדל והמפעל יתפתח.
בעל מכולת יכול לחשוב על כך שעיקר מגמתו לסייע לציבור ולספק להם את צרכיהם בקרבת מקום מגוריהם. הוא דואג לספק להם את מבוקשם, הוא משרת אותם ומגיעה לו על כך תמורה, אבל הוא אינו דורש מחירים מופרזים. מטרתו באמת להטיב ולשרת אנשים.
כך בכל תחום מענייני החיים, אדם צריך להיות אידיאליסט ואז כל החיים יתנהלו אחרת. במיוחד באמון המשפחתי שבין איש לאשתו, שהוא חלק מהופעת האמון הכללי שבמציאות, שכן אם אין אמון בין בני הזוג אי אפשר לבנות מסגרת משפחתית, שהיא אבן הבניין שעליה נבנית החברה.
הַמְּעִילָה הַמִּשְׁפַּחְתִּית הִיא מְעִילָה מְהָרֶסֶת אֶת הָאֳשָׁיוֹת הַמַּעֲמִידוֹת אֶת הַיְצִירָה וְכֹחוֹתֶיהָ בָּעוֹלָם הַכְּלָלִי, לְשַׁכְלֵל אֶת הָעוֹלָם הַמַּעֲשִׂי הָרוּחָנִי.
הבניין המשפחתי צריך להיות עמוק ומוחלט, ללא שום ערעור חס וחלילה על הקשר שבין בני הזוג. כמו כן צריך שאדם יהיה אמין, ויבצע את מה שהוא אומר, שיעמוד בדיבורו. זהו יסוד האמונה ואפשר להעמיק בו עוד ועוד, שכן יש הרבה עומקים בחוזק ובעוצמת האמונה. כשיש מעילה במשפחה זו מעילה שהורסת. לכן התורה מדגישה שאם חס וחלילה יש משבר באמון, יש מעילה: "וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל" (במדבר ה, יב) – זה הרס ופגם. מעילה זו יכולה להיות בפועל ויכולה להיות מעילה במחשבות, בהרהורים.
ממשיך הרב ואומר:
הָאוֹתִיּוֹת הַמְבַטְּאוֹת אֶת שֵׁם ד' אֱלֹוהֵי יִשְׂרָאֵל, הַכּוֹלְלוֹת בְּקִרְבָּן אֶת כָּל חַיֵּי הָעוֹלָמִים כֻּלָּם, עִם מְקוֹרִיּוּתָם וְשָׁרְשָׁם הָעֶלְיוֹן, עִם סִדְרָם וְהַרְמוֹנִיּוּתָם, כּוֹלְלוֹת בְּקִרְבָּן אֶת כָּל הָאֵמוּן הַיְסוֹדִי, שֶׁהַתֹּכֶן הַתֵּיאוֹרִי וְהַמַּעֲשִׂי שֶׁל מִשְׁפַּחַת הָאָדָם הַמְשֻׁכְלָלָה נוֹבֵעַ מֵהֶם.
לצורך הביאור נקדים שלוש נקודות: א. המשמעות של שם ה' היא הופעה, ריבונו של עולם מתגלה בשמו. ב. כל התורה היא שמותיו של הקב"ה (הקדמת הרמב"ן לספר בראשית). ג. העולם כולו נמשך מהתורה, הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם (זוהר תרומה). זאת אומרת שכל העולם הוא התגלות של ריבונו של עולם, שכן התורה היא המקור של כל העולם. כל המציאות היא הופעה של שמות ה', הופעה של גבורתו, חסדו, טובו וכדומה. הקב"ה מתגלה בהופעות שונות וגילויים שונים, וכל המציאות כולה, המציאות הגשמית, המציאות האנושית, היא בעצם הופעה של הבריאה האלוהית שה' ברא.
כל ההופעות מתחילות מהשם העיקרי, שם הוי"ה, מארבע האותיות שלו. כאמור, שם הוי"ה בגימטריה זה כ"ו, ולכן הפרק סודר להיות במספר עשרים ושש כי בו הרב עוסק בשם ה' יתברך. אם נחשב את שם הוי"ה עם המילוי, כלומר יו"ד ה"א וא"ו ה"א, יצא החשבון מספר ארבעים וחמש, מ"ה, גימטריה של "אדם". כותב הרב שהאותיות הללו "כּוֹלְלוֹת בְּקִרְבָּן אֶת כָּל הָאֵמוּן הַיְסוֹדִי, שֶׁהַתֹּכֶן הַתֵּיאוֹרִי וְהַמַּעֲשִׂי שֶׁל מִשְׁפַּחַת הָאָדָם הַמְשֻׁכְלָלָה נוֹבֵעַ מֵהֶם". יש עומקים גדולים במשפט הזה. הכל נובע משם ה', משפחת האדם, "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם" (בראשית ה, ב), שמם של שניהם, של אדם וחוה. הקב"ה קרא לשניהם אדם, ואמרנו שכך הוא מספרו בגימטריה של שם ה' במילואו. כלומר באדם מתגלה צלם אלוהים "בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית א, כז).
כאשר נבדוק, נגלה שיש להוסיף את המספר תשע עשרה על עשרים ושש בכדי להגיע לארבעים וחמש, הגימטריה של חוה גם היא תשע עשרה, זאת אומרת שבתוך האדם, המילוי שלו, ההשלמה של האיש – זו האישה, זו חוה. בדרך כלל אנחנו לא עוסקים בסוג כזה של רמזים, אבל הרמזים האלו מפורסמים מאד.
הווא אומר, ההופעה השלמה של האדם ואשתו היא הופעה של צלם אלוהים. פגם בשלמות הקשר שבין בני הזוג הוא פגם בצלם אלוהים, פגיעה בהופעה האלוהית. הבסיס המשפחתי מקרין על כל המציאות כולה והמציאות ממשיכה השפעה על הבסיס.
האמונה היא הבסיס שמקיים את המציאות כולה. אי אפשר בלי אמונה.

אמונה היא הבסיס ליראת ה' ומידות טובות
למעשה, צריך לפתח את ההתבוננות וההכרה שהקב"ה נמצא בכל מקום ושהוא טוב לכל, ולחוש במציאות שזה כך. להישען על ריבונו של עולם, לבטוח בו שאם הוא מסייע בדברים הגשמיים – קל וחומר שהוא מסייע גם בדברים הרוחניים.
מתוך האמונה הגדולה נובעות אחר כך כל המידות הטובות, מתוך ההכרה בטובו הגדול באה אהבת ה', ומתוך ההכרה בגדולתו באה יראת ה'. ההערצה מביאה ליראת הרוממות, מתוך כך באה כמובן הענווה וכל המידות כולן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il