בית המדרש

  • נתיבי אמונה
לחץ להקדשת שיעור זה
חלק ב פרק שני

גילויי אהבת ה'

undefined

תמוז תשפ"א
13 דק' קריאה
אהבה שלימה
חז"ל אומרים שבעשרה מאמרות נברא העולם, והמאמר הראשון הוא "בראשית" (ראש השנה לב, א). דורש ה"תיקוני זוהר" (תיקון כג) "בראשית, אותיות יר"א שב"ת ובה שבתותי תהי דחיל יר"א תורה יר"א ברי"ת" (שבת ראשי תיבות שבת ברית ותורה, ומכולם יש לירא). הדבר הראשון שכתוב בתורה רומז ליראה. היראה היא המפתח שבלעדיו אי אפשר להיכנס לעבודת ה'.
המאמר השני הוא: "וַיֹּאמֶר אֱלֹוהִים יְהִי אוֹר" (בראשית א, ג), כאן הציווי קשור לאהבת ה', אחרי היראה באה האהבה. אדם יכול לאהוב את ה' כי טוב לו, יש לו בנים, פרנסה, בריאות וכבוד – טוב לו מכל הצדדים אז הוא אוהב את ה'! אך זאת לא האהבה השלמה. האהבה השלמה היא שאדם אוהב את ה' בכל מצב, "'וּבְכָל מְאֹדֶךָ' (דברים ו, ה) – בכל מידה שהוא מודד לך" (ברכות נד, א). אם גם כשהקב"ה מסתיר את פניו, והאדם סובל מכל מיני דברים חשובים שחסרים לו, והוא נמצא בצרות גדולות מאוד, אם למרות הכל הוא אוהב את ה' – זאת אהבת ה' אמיתית.
על הפסוק "וַיֹּאמֶר אֱלֹוהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר", אומרים חז"ל שהאור הראשון היה מין התנוצצות ולאחר מכן הוא נגנז לצדיקים לעתיד לבוא (בראשית רבה יב, ו). גם זאת ניתן להסביר באותה הדרך: האהבה היא כפולה, לפעמים מתוך הטוב האלוהי האדם מרגיש אהבה גדולה מאוד, האור גלוי לו, ולפעמים האור נגנז והאדם מתייסר. אם גם אז הוא מתחזק בדבקותו בריבונו של עולם, הוא זוכה לאהבה השלימה.

עמידה בנסיונות
"ה' צַדִּיק יִבְחָן" (תהלים יא, ה). מפעם לפעם הקדוש ברוך הוא מעמיד אותנו במבחן, והוא כמובן רוצה שנצליח בו. כך היה בכל הדורות, הצדיקים נבחנו ועמדו בניסיון. הראשון לכולם הוא אברהם אבינו, אשר התנסה בעשרה ניסיונות ועמד בכולם. כך היה גם בדורו של רבי עקיבא וחבריו. ה' מנסה רק את אלו שיכולים לעמוד בניסיון. ואם גם אותנו ה' מעמיד בניסיון, כנראה גם לנו יש כוחות לעמוד בניסיון ולהוסיף על ידו עוד אהבת ה', ולהתחזק באמונה שה' טוב לכל, וכל מה שהוא עושה – לטובה.
הקדוש ברוך הוא בוחן את אהבתנו אליו, אם זו אהבה התלויה בדבר, אם לאו. ריבונו של עולם מעמיד אותנו בפני מציאות שסותרת לכאורה את תפיסת האמונה: רשעים מצליחים וצדיקים נכשלים, ואנו נבחנים האם אנו אוהבים את ה' אלוהינו בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו. האם גם כאשר הוא נוטל את נפשנו אנחנו אוהבים אותו? האם גם כאשר הוא מודד לנו במידת פורענות, גם אז אנו אוהבים אותו אהבה גדולה?
איוב עמד בניסיון ואמר: "הֵן יִקְטְלֵנִי – לוֹ אֲיַחֵל" (יג, טו), הלא הוא הורגני, ובכל זאת אני מייחל לה'. ועוד אמר: "עַד אֶגְוָע לֹא אָסִיר תֻּמָּתִי מִמֶּנִּי" (כז, ה), מלמד שלא עבד איוב את הקדוש ברוך הוא אלא מאהבה (סוטה ה, ה). כל הייסורים שנתייסר בהם איוב, לא פגמו באהבתו את ה'.
מצות אהבת ה' היא בלי תנאים, בכל מצב, תמיד, כי כל מהותנו היא ממנו יתברך שמו. אין לנו מהות עצמית הנפרדת מריבונו של עולם. ה' הוא מקור חיינו, "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ" (דברים ל, כ). הדבקות בה' היא המקיימת אותנו. כל מיעוט באהבת ה' חס וחלילה מנתק אותנו ממקור חיותנו, ועל כן הוא בלתי אפשרי.
לפעמים אנשים דבקים בה', אבל כיוון שלא הייתה להם שום התמודדות, הדבקות שלהם לא נבחנה. הם לא עמדו בניסיון וממילא הם ממשיכים בדרך הנכונה והטובה, אבל יתכן שאם הם היו נפגשים בניסיון או בפיתוי חזק, היה מתברר שהדבקות שלהם לא מספיק חזקה ועוצמתית. עניינו של הניסיון, וממילא הנפילות אם ישנן, הוא לגלות לאדם שעליו להעמיק יותר. "לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שנאמר: 'מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי' וגו'" (עבודה זרה ד, ב), ללמד אותם שהם לא היו חזקים מספיק בדבקות שלהם, וכשנוצר פיתוי הם לא עמדו בניסיון. דוד המלך אמר: "בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי" (תהילים כו, ב). דוד ביקש מהקב"ה שינסה אותו. הקב"ה גילה לו שהוא ינסה אותו, ואף על פי כן כשהגיע לידי ניסיון - לא עמד בו. גם על דוד נאמר (שם ה, א) שהוא לא חטא אלא כדי ללמד דרך תשובה. ישראל חטאו כדי ללמד דרך תשובה לרבים, ודוד חטא כדי ללמד דרך תשובה ליחיד. כלומר, החטאים הללו נועדו ללמד שהדבקות שהייתה מקודם לא הספיקה וצריך להעמיק את הדבקות. נפילות של אנשים גדולים וצדיקים הן כדי ללמד שהם צריכים לעלות עוד עליה יותר גדולה. הדבקות צריכה להיות מלאה ומוחלטת כך שמנצחים כל ניסיון.

מסירות נפש
הגמרא אומרת (ברכות ה, א) שחוץ מקריאת שמע שחרית וערבית אנחנו אומרים גם קריאת שמע שעל המיטה, אבל תלמיד חכם לא צריך להגיד את כל הנוסח אלא מספיק שיאמר: "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי... " (תהילים לא, ו). מדייק המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב אהבת השם, א), שאם תלמיד חכם אומר קריאת שמע, הוא אינו צריך לומר "בידך אפקיד רוחי". ולכאורה קשה, הלא ישנה חשיבות שיאמר אדם לפני ריבונו של עולם שהוא מפקיד את רוחו בידו ומוסר עצמו אליו. אלא שאדם שאומר קריאת שמע לא צריך להגיד "בידך אפקיד רוחי" כי "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹוהֵינוּ ה' אֶחָד" הוא התוכן של "בידך אפקיד רוחי" – כשאנחנו אומרים "ה' אלוהינו ה' אחד", אנחנו אומרים שאין עוד מלבדו, שכולנו שלו. זוהי עניינה של קבלת עול מלכות שמים, לבטא שהכל שלו ואנחנו בטלים כלפיו. זה המקור והתוכן הפנימי של מצוות אהבת ה'.
רבי עקיבא אוהב את ה' ולכן אומר: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בְּכָל נַפְשְׁךָ' (דברים ו, ה), אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו" (ברכות סא, ב), כלומר, מתי אזכה לבטא את האהבה הגדולה ביותר. בתחילה סברתי שרבי עקיבא רצה להראות שהוא אוהב את ה' וכל חייו אמר: אם יקרה מצב שאצטרך למסור את הנפש, אעמוד בניסיון, להראות שאני באמת אוהב את ה'. אך לפי הסבר זה, המעשה של מסירות הנפש הוא רק סימן חיצוני; הוא לא עצם אהבת ה' אלא גילוי לכך שהאדם מוכן לעשות הכל בשבילו יתברך.
המהר"ל (שם) מסביר באופן עמוק יותר שמסירות הנפש היא שיא ההתקרבות אל ריבונו של עולם. אני אוהב אותו ורוצה את קרבתו, ולכן מוסר את עצמי אליו. במבט פשוט אדם מוסר את עצמו על קידוש ה' כדי להימנע ממעשים אסורים, אבל המעמיק מגלה שבמסירות הנפש הוא נבלע בתוך הגדולה האלוהית, ומגיע לשיא האהבה. כשאדם אוהב הוא רוצה להתחבר ולהתקשר, זאת המשמעות של: "ה' אֱלֹוהֵינוּ ה' אֶחָד". רבי עקיבא אומר את הפסוק שמבטא את מה שבפועל קורה איתו עכשיו, הוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים, נהיה דבוק בריבונו של עולם ומתבטל כלפיו.
אנשים מסתכלים לפעמים על מצוות קידוש ה' בתור מצווה שבדיעבד. מלכתחילה מקווים שלא ייכנסו לבעיות כגון אלה ושלא יצטרכו להתמודד איתן, ורק אם יגיעו למצב כזה, יהיו חייבים לעמוד בניסיון. רבי עקיבא אמר: "כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי פסוק זה ואקיימנו". יש מפרשים שרבי עקיבא אמר "הייתי מצטער" ולא "הייתי מצפה" כי רבי עקיבא עשה תִרגולים דמיוניים, ודמיין לעצמו שאם יכריחו אותו לעשות דבר כזה הוא יתמודד כך, ואם יכריחו אותו לעשות משהו אחר הוא לא יכנע. צריך לתרגל, להתכונן להתמודדות. אם האדם יתקל בהתמודדות שלא התכונן אליה כראוי, הוא עלול להיכשל.
רבי עקיבא התאמן, כמו שכתוב ב"צעטיל קטן" של רבי אלימלך מליז'נסק (אות א), שכשאדם פנוי ואין לו מה לעשות, ידמה לעצמו שיש מולו מדורה והוא צריך למסור את הנפש על קידוש ה' ולקפוץ לתוך המדורה. אולי כוונתו לדמיין את הרגשת הייסורים הקשים של השריפה, שהוא מוכן לקבל על עצמו. "הייתי מצטער", חשב בלבו, שאולי יסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, זה ממש כואב, אבל הוא יעמוד בכך. ייסורים הם דבר קשה מאוד, ורבי עקיבא הכין את עצמו אליהם.
כיצד בכלל ניתן להתכונן למצבים שכאלה? אומרת התורה: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל, יד). כיצד יתכן שכל כך קרוב? "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". "בְּפִיךָ", להגיד שמע ישראל: "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". אם תאמר זאת בכוונה ורצינות בבוקר, ותחשוב שאתה באמת מוכן למסור את הנפש, אז ממילא אם יבוא יצר הרע וינסה למשוך אותך לדבר דברים אסורים, להתבטל מלימוד או להרהר הרהורים לא טובים, לא יקשה עליו להדוף את הפיתויים הקטנים שאדם נתקל בהם מפעם לפעם. הגבורה שלך תיתן לך כוחות להתגבר על כל דבר שבעולם. הרי אתה מוכן אפילו למסור את הנפש!
כשאדם קורא את שמע בכוונה וברצינות הוא מקבל כוחות עצומים. ואם הוא נחלש עד הערב, הרי הוא אומר שוב קריאת שמע, ויקבל שוב כוחות לכל הלילה, וחוזר חלילה. כלומר, בעצם הנכונות למסור את הנפש על קידוש ה' יש בחינה של קידוש ה' ואהבתו.

ההשפעה של מסירות הנפש אינה נגמרת באיש ישראל היחיד לעצמו, אלא מוסיפה כוחות של אהבת ה' לאחרים. כך מלמדים אותנו חז"ל על בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה שנבחר לבצע את מלאכת בניית המשכן. מדוע מזכירים שבצלאל היה בן אורי בן חור? אומר המדרש (שמות רבה מח, ג):
"רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר" (שמות לה, ל). מה ראה להזכיר כאן חור? אלא בשעה שביקשו ישראל לעבוד עבודת כוכבים נתן נפשו על הקדוש ברוך הוא ולא הניחן. עמדו והרגוהו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך שאני פורע לך.
חור התנגד לעשיית העגל והרגו אותו על כך, הוא מסר את נפשו לריבונו של עולם, ומי שמוסר את נפשו קשור לריבונו של עולם וזה משפיע על המשך הדורות. לכן בצלאל בן אורי בן חור נבחר להיות זה שמבצע את עבודת הקודש הגדולה, שבה תשרה שכינה. מסירות נפש מביאה לקרבה אל ה', ומביאה לזכות לעשות דברים לשם שמים.

קנאות
מורנו ורבנו הרב צבי יהודה היה מזכיר בשנותיו האחרונות הרבה פעמים את משה ואליהו, דמויות שמשלימות זו את זו ומביאות את הגאולה. חז"ל מרמזים לנו שמשיח הוא המשך של משה, ואליהו הוא המבשר (עי' נצח ישראל, פרק נג). כמו שמשה נפגש עם מפלה נוראית והתמודד איתה, כך גם אליהו התמודד עם מציאות לא פשוטה.
מי שאוהב את הקב"ה באהבה עצומה אינו יכול להישאר אדיש לתופעות הפוגעות בכבוד שמים. אם אדם רואה שפוגעים בחבר הוא לא יכול לעמוד מנגד; כגודל האהבה כך גודל הקנאה. על אחת כמה וכמה שכאשר רואים שפוגעים בכבוד ה', שצריך להתמלא כעס וחפץ של נקמה כדי להחזיר את כבודו של ה'.
נלמד מעט מדברי הרב על עניינו של אליהו. אליהו לא יכול היה לסבול שום קלקול, אפילו קטן. מהגמרא למדנו שלפעמים יש גילוי אליהו ואם עושים משהו שלא בהידור, אליהו לא בא (ראה בבא בתרא ז, ב). אליהו מקפיד ודורש להיות בשלמות.
אומר הרב (אורות הקודש ג, עמ' שסב):
מי שמזדעזע ונופל בעצמו ממדרגתו הרוחנית גם מפגימה קטנה במעשים, במוסר, במחשבה ובנטיה, זה מתנוצץ בו כבר הופעת האור של גילוי אליהו באורח שכל. ואליהו הלא אמר רבי יוסי עליו "אבא אליהו קפדן הוה" (סנהדרין קיג, א).
התבוננות גדולה צריכה להתכונן בנפש על דבר היחש של החשכת ההשגה השכלית, הבאה מכל דבר שיש בו משום סרך חטא... שבדבר מועט "לא משתעי אליהו בהדיה".
אדם שנמצא במדרגות של גילוי אליהו נדרש להתנהג בשלמות, ואם אינו נוהג כראוי, אליהו לא מתגלה אליו. הרב ממשיך ואומר שמידה טובה מרובה ממידת פורענות, ואם דברים קטנים רעים יכולים למנוע גילוי אליהו, קל וחומר שדברים קטנים טובים יכולים לגרום לגילוי אליהו:
ונראה שמדה טובה מרובה ממידת פורענות. על ידי כל תנועה אמיתית, על ידי כל התגברות של קדושה פנימית, הבאה בטהרת חכמה וקדושת רצון, תכף מתגלה שפעת חיים וברכה בכל אותן ההשגות הבאות מצד זה התוכן של הופעת גילוי אליהו.
אם מפסידים גילוי על דבר קטן, קל וחומר שמרוויחים גילוי על התקדמות קטנה. בכל התקדמות רוחנית קטנה שאדם מתקדם, מאיר עליו שפע של הופעה.
"עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים" (מלכים א, יח, כא), היא הקריאה הנצחית שאינה פוסקת, הד קולו של מלאך הברית, מלא השיקוי של הוודאות המוחלטה, המקנא המלא קנאת קדשי קדשים.
אליהו אמר לישראל: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים", וקריאתו היא קריאה נצחית שלא פוסקת.
מדת הקנאה האלוהית שרויה היא בכנסת ישראל בכלל, א־ל קנא שמו (ראה שמות לד, יד), "וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" (דברים לב, יב). ומתוך כך החיים הנצחיים הם טבועים בכנסת ישראל.
לעם ישראל כאומה ישנה תכונת קנאות. קנאות היא אהבה שמגיעה לוודאות מוחלטת, שאין בה פסיחה על שני הסעיפים, אלא ידיעת האמת במלוא ודאותה. מתוך כך אי אפשר לוותר על שום דבר, וממילא מידת הקנאה מופיעה. מידת הקנאה היא לא תמיד בפגיעה בחוטאים, היא גם קריאה חזקה באמיתיות דרכו של עם ישראל.
הרב מסביר שאליהו היה מקנא לה', וקנאות אמיתית היא דבקות מוחלטת בריבונו של עולם. אדם שנמצא במדרגה כזאת הוא מעל מציאות של פרידה מהחיים, כי הדבקות שלו בחיי החיים מוחלטת ואהבת ה' שלו שלמה, ולכן אליהו לא מת.
גם כנסת ישראל נצחית. כלומר, יש בה תכונה של דבקות מוחלטת בריבונו של עולם. האומה כאומה דבקה בריבונו של עולם ללא ספקות. כלל ישראל מחובר אל ריבונו של עולם חיבור מוחלט. זאת הסגולה המיוחדת של עם ישראל שלא יכולה להשתנות. החיבור הזה מופיע ומתגלה על ידי עושי רצון ה' הצדיקים, אבל זאת התכונה הפנימית של האומה כולה. מכיוון שהאומה דבקה בריבונו של עולם באופן מוחלט, והקב"ה נצחי, הדבקות בה' עושה את ישראל נצחיים. לכן האומה נצחית.
מדת האהבה העליונה המהותית הפועלת היא מדת החיים, וכל מאן דקני לקוב"ה לא יכיל סטרא דמותא לשלטאה ביה.
זה עניינה של האומה, שהיא חיה לתמיד.
באישיות הפרטית היא מדת אליהו. ולפי אותה גבורת האהבה ועומק שכלה, עוצם חילה וקדושתה, כך היא מדת גילוי אליהו האישי.
כגודל אהבת ה' והדבקות בריבונו של עולם – הופעתו של גילוי אליהו (עוד על קנאות להלן בחלק ד פרק ד).

עשיית המצוות
במקביל לגילויי האהבה ברגעי קושי ואתגר, עומדים הזמנים הרגילים של היום־יום וכמובן זמני השמחה והעונג. אהבה היא משיכה, אדם אוהב את ה' בלב. הדרך להיות קשורים לריבונו של עולם היא על ידי קיום רצונו, על ידי הליכה בדרכיו, על ידי תיקון המידות, זו הדרך להדבק בו. הרי אין דרך להדבק בו בעצמו, שהוא אש אוכלה (כתובות קיא, ב), אבל אנו נדבקים בגילויו. הוא מתגלה על ידי מצוותיו, בהן חלה השראת שכינתו, ואדם מקיימם באהבה ובחשק ומשתוקק אליהם.
אך אהבה אינה רק המימוש בפועל. עיקרה בלב והיא באה לידי ביטוי בפועל בקיום כל המצוות. יכול להיות אדם שמקיים את כל המצוות, אך האהבה אצלו מצומצמת. "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹוהִים" (תהלים מב, ב). זו לא רק תחושה מופשטת ששרים בסעודה שלישית, אלא כמו שהאייל משתוקק אל המים כך מי שאוהב את ה' משתוקק אליו.
באחד ההספדים על הרב צבי יהודה בימי השבעה, בא הבן של הרב חרל"פ וסיפר על הרב צבי יהודה שעסק בכתבי הרב חמש עשרה שנים, וקיים בזה "הוי שותה בצמא את דבריהם", והוא אמר "הוא שתה ושתה ושתה, ועדיין לא הגיע לרוויה בשקידה ובאהבה עצומה". אדם שאוהב מישהו ומקבל ממנו מכתב, משתוקק לקרוא את המכתב של אהובו ומשתוקק שהמכתב ימשך עוד ועוד.
על התורה נאמר "וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹוהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז), גם הקב"ה שלח לנו מכתב. אהבת ה' צריכה להתבטא באהבת תורתו ומצוותיו, באהבת אהוביו – עם ישראל, באהבת ארץ ישראל, באהבת כל דבר שבקדושה. אחר כך זה מתפשט לאהבת כל הבריות, שכולם יצירי כפיו של הקב"ה. מתוך שאדם אוהב את פלוני הוא אוהב את משפחתו. "אתה בן של פלוני ידידי?". מרגישים שייכות אליו מפני שהוא בן של חבר. זהו התוכן של שיר השירים שמדבר על אהבת ה' את ישראל ואהבת ישראל את הקב"ה (ראה הלכות תשובה לרמב"ם י, ג). הרב מסביר (עולת ראיה ב, עמוד ג') ששיר השירים היה חייב להיכתב. לא היה אפשרי שלא יהיה ספר בתוך הכתובים שיביע את אהבת ישראל והקב"ה.
רבי עקיבא אמר: "כל הספרים קודש ושיר השירים קודש קודשים" (ידים ג, ה). משפט זה מתאים לרבי עקיבא שאהב את ה' אהבה עצומה ומתוך כך מסר את נפשו על עם ישראל, על התורה ועל ארץ ישראל. הוא עזב את ביתו בגיל מבוגר ומסר נפשו על לימוד התורה. אחר כך הוא מסר נפשו על ארץ ישראל והשתתף במרד בר כוכבא. כל חייו היו מסירות נפש, ובסוף מסר נפשו בפועל על לימוד התורה, בכך שהקהיל קהילות ברבים ללימוד תורה. הוא ראה בשיר השירים את הנמשל.
בגיל שבע עשרה הלכתי לנחם ידיד, שאלתי אותו האם הוא אומר קדיש והוא ענה: לא, אף שזה לכבוד אבי אני לא אומר. אמרתי לו: קדיש לא נאמר לכבוד האבא, הוא נאמר לכבוד ה'. הוא חשב, יתגדל ויתקדש האבא. והוא אמר לי: עוד מעט תחשוב שגם שיר השירים נאמר על הקב"ה? אמרתי לו: וודאי. והוא ענה: כשתגדל תבין. מי שחי תמיד חיים גשמיים, כך הוא גם מבין את שיר השירים, אך מי שחי חיים רוחניים מבין שיש מקום לאהבת אישה, ואהבת ישראל, ומעל לאלה אהבת ה'. שיא האהבה היא אהבת ה' ממנה מתפשטת אהבת ישראל, ומאהבת ישראל הכללית מתפשטת אהבת אישה. מי שמסתכל כך רואה בשיר השירים קודש קודשים. "עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי" (שיר השירים ג, א), אדם שוכב בלילה במיטה ומרגיש את אהבת ה', וכאשר הוא מרגיש כך זה חייב לבוא לידי ביטוי באהבת התורה והמצוות, כי הכל קשור להופעה האלוהית.

אהבה ושמחה
אהבת ישראל לה' צריכה להתבטא בשמחה, כי "עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ" (דברי הימים א טז, כז). אדם שמח כאשר לא חסר לו דבר, ומה שגורם שלא יחסר לו דבר זו הקִרבה לקב"ה. אדם מצד עצמו איננו שלם, אך אם הוא קשור לריבונו של עולם הוא קשור לשלמות, והקב"ה משלים אותו. לכן כל מעשה שמקרב את האדם לקב"ה, מוכרח לשמח אותו.
"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח, מז). האר"י מסביר את הפסוק, שיש לבחון את האדם בדבר שמשמח אותו ביותר. אם לדוגמה זכייה בפיס היא המשמחת אותו ביותר, אזי עבודת ה' צריכה להיות יותר מכך. כל מה שיכול לשמח את האדם בעולם הוא מצומצם ומוגבל, והקשר עם הקב"ה הוא עם הבלתי מוגבל, הטוב השלם, עם כל מלֹא השלמות. לכן יש לעבוד את ה' "בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" – יותר מכל טוב. כאשר אדם עובד את ה' באהבה הוא עובד בשמחה, ושום דבר לא מסיח את דעתו מעבודת ה', שהרי עבודה זו כל כך מושכת אותו עד שהוא נעשה דבוק בה.
התבוננות בגדולה האלוהית, בה' אלוהים, בורא שמים וארץ, בורא הכל, שבחר בנו מכל העמים וקרב אותנו אליו, ומשרה שכינתו עלינו בכל פעם שאנו עושים את רצונו – ממלאת את הלב באהבה גדולה לה'. האהבה מביאה לידי שמחה גדולה בקיום המצוות, השמחה בקיום המצווה גורמת להשראת שכינה, והשראת השכינה מחזקת את השמחה.
צריך להכיר בכך שהקב"ה אוהב את ישראל וכל מה שהקב"ה עושה הוא לטובה. ה' ממציא לאדם את כל מחסורו וכל צרכיו, ואף מה שהקב"ה מונע ממנו הוא לטובה. הכרה זו מסלקת כל צער וגורמת לשמחה, כי כאשר יש לאדם כל מה שהוא צריך הוא שמח וטוב לו. הוא עובד את ה' בשמחה, כי הזכות לעבוד את ה', להיות קרוב למלך מלכי המלכים, להיות מואר באור השכינה, היא גדולה לאין ערוך מכל טוב אחר שיש בעולם.
על פי זה, ניתן להבין גם לאיזו שמחה התכוונו חכמים כשאמרו "משנכנס אדר מרבים בשמחה" – לשמחה של אמונה ואהבת ה', כי בחודש אדר נעשו ניסים לישראל. בחודש זה נפגשים עם יד ה' הטובה עלינו. מתוך כך האמונה מתגברת, אהבת ה' מתעצמת והשמחה במצוות גדלה ועולה מעלה מעלה.

תיקון העולם על ידי אהבת ה'
הרב (אורות הקודש ג, עמ' מב) מדבר על רעיון פנימי, אם כי הוא גונז את הדברים בתוך הסבר כביכול פשוט. הוא מדבר על "מידת תחיית מתים, שבאו אליה כל מנחילי תורה שבעל פה, זוטרא דאית בכו מחיה מתים". כך אומרת הגמרא במסכת עבודה זרה (י, ב), שאפילו לקטן שבין תלמידי החכמים יש כוח להחיות מתים. במקום אחר אומרים חכמים על הפסוק: "כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹוהֵיכֶם" (ישעיהו נט, ב), אילולא ההבדלה הזאת הייתם יכולים לפעול כביכול בדומה לריבונו של עולם, להחיות מתים.
הכוח היסודי של פעולת הצדיק בעולם נובע מתיקון כוח הרצון. יש באדם פוטנציאל להגדיל את רצונו הטוב ולעשות את רצונו כרצון ה' וזהו היסוד של הצדיקות. רצון של דבקות בריבונו של עולם הוא שורש הכול. על הדברים האלה אנחנו חוזרים פעמיים ביום, "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹוהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה). התורה רוצה שנתחזק כל יום באהבת ה', לא נישאר במדרגה של אתמול אלא נתקדם; לאהוב את ה', לחשוב על גדלותו של הקב"ה, על טובו ועל הנהגתו, להתמלא באהבה אל ריבונו של עולם. אדם אוהב את הטוב, את השלם, את כל מה שיפה בעולם – וריבונו של עולם הוא המקור של כל הטוב, של כל השפע וכל הגודל. אומנם קשה לראות את מה שנעלם מאיתנו, ובכל זאת אפשר לפתח כוח פנימי להבין שאף על פי שהקב"ה נסתר, כל מה שאנו פוגשים וקורה לנו זה ממנו. כשכוח הרצון מתגדל, כוח הצדיקות מתעלה, האדם נעשה צדיק יסוד עולם, והצדיקות שלו משפיעה שהעולם יהיה טוב יותר.

עבודה אישית וכללית
נשאלתי, האם אהבת ה' היא עניין אישי של כל אדם באופן פרטי, או שהיא קשורה גם לעבודתו של האדם לטובת הכלל? התשובה נמצאת בהבנת עניינן של אהבת ה' ויראתו. אהבה היא כעין מנוע של עבודת ה'. אם היא מתגדלת, כל מה שאנחנו עושים מתרומם, כל העבודה הכללית וכל העבודה הפרטית, הכל משתנה. האידיאלים, השאיפות, המגמות, אהבת התורה, אהבת ישראל ואהבת הארץ – כל האהבות הללו הן בעצם המשך מאהבת ה'. מתוך כך שאנחנו אוהבים אותו ומתמלאים באהבתו, אהבת התורה שלנו מתגברת, אהבת הארץ באה מתוך כך, אהבת העם – כל הפעולות הגדולות שאנחנו עושים באות עם עוצמות חדשות לגמרי.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il