בית המדרש

  • נתיבי אמונה
לחץ להקדשת שיעור זה
חלק שלישי פרק שלישי

קניית היראה

undefined

תמוז תשפ"א
14 דק' קריאה
שים עליך מלך
מידת היראה היא כאמור מיסודות עבודת ה', ויש להתבונן בדרכים בהן היא נקנית לאדם והופכת לחלק מאישיותו. עיקר קניין היראה נעשה בהתבוננות פנימית, על ידי הבנת היסודות בצורה בהירה והפנמתם. צד נוסף של קניין היראה הוא על ידי מעשים, מצוות והנהגות שהורו לנו חז"ל.
בתורת החסידות ישנו עיקרון, שלכל מצווה בתורה יש משמעות תמידית הנוגעת לכל פרט. אף במצוות שבאופן פשוט מדברות אל כלל ישראל ניתן וצריך למצוא את המשמעות ליחיד. בנוגע לעניין היראה, דורשים (של"ה, יומא, דרך חיים תוכחת מוסר, קסב) על הפסוק "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז, טו), שכל אחד צריך להיות מלך של עצמו, להנהיג את כל כוחותיו. "עליך" מתייחס הן לכלל ישראל, והן לכל אחד ואחד.
כל אחד צריך להיות מנהל של חייו, לשלוט על עצמו ולבוא לידי כך שכל כוחותיו יהיו מכוונים על ידי השכל, על ידי החכמה. כשם שיש לאדם רמ"ח איברים כך יש לו רמ"ח נטיות ושאיפות, יש באדם כוחות שונים וצריך לכוון את כולם, שכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו יפנו אל הכיוון הנכון, שכולם יחיו בהרמוניה מתוך מגמה אחת של קבלת עול מלכות שמים. כך אמרו חז"ל ביחס לאברהם אבינו במסכת נדרים (לב, ב): "בתחילה המליכו הקב"ה על מאתים וארבעים ושלשה אברים ולבסוף המליכו על מאתים וארבעים ושמונה אברים".
מעל המלך אין מישהו חוץ מריבונו של עולם (הוריות ג, ג), וכך כל אחד צריך להיות בבחינת מלך שאין עליו שום יראה, לא יראה מבשר ודם ולא יראה מאף בריה אחרת, אלא רק יראה מריבונו של עולם. ריבונו של עולם נתן לנו בחירה חופשית. כל אדם צריך לדעת שבמהותו הוא בן חורין, הוא לא עבד של אף אדם וגם לא עבד של יצריו. התאוות אינן שולטות בו, אלא הוא יכול וצריך לשלוט בהן. הוא לא סמרטוט! האדם הוא עצמאי והבחירה שלו חופשית.
צריך להכיר בעובדה שאדם הוא מלך על עצמו, הוא בעל בחירה חופשית – אין כוח שיכול להכריח אותו במה לבחור. אומנם לפעמים יש לאדם קושי לממש את הבחירה הטובה, אבל יש לו את היכולת להתגבר. אין קושי שהוא לא יכול להתגבר עליו. ראשית, על האדם להחליט את ההחלטה הזאת – אני חזק, אני עצמאי, אני לא עבד, אני לא מוכן להיכנע ולהיות נתון תחת שום כוח שלילי, אפילו אם נדמה שהוא בתוכי. אחרי שהאדם מחליט שהוא רוצה להיות בן חורין והוא מאמין בעצמו, יש לו כוחות להתגבר.

שבירה ובניה בעבודת ה'
הירא השלם, השולט בכל כוחותיו, עובד את ה' בצורה השלמה, האידיאלית, מתוך רצון והזדהות מלאה, בשימוש הראוי בכוחות השונים שבהם בורך ולא בשבירתם.
אומנם, בל נחשוב שאפשר להתחיל בדרך הזו ולוותר על הכנעת הכוחות בתחילה. הרב בפירושו על ההגדה של פסח ("ורחץ"), מדבר על כך שצריך לעבור גם את השלב של הפרישות כדי להגיע למצב של עבודת ה' מאהבה. לפני שמגיעים לחסידות, מוכרחים להתרגל תחילה בעבודת ה' מיראה, ולנהוג גם במידת הפרישות. אי אפשר לדלג על כך. בשלב הראשון, צריך כל אחד ללמוד לשלוט בעצמו ולשים את הגבולות הנצרכים. בשונה והפוך מחלק משיטות החינוך הנהוגות כיום, הטוענות שצריך לעשות הכול מתוך חפץ פנימי ולחכות עד שהרצון יבוא. אין פני הדברים כך. האדם צריך לדעת גם לנהל את כוחותיו ולשלוט בהם, ובנוסף גם לעשות מעשים טובים מתוך חפץ פנימי. צריך גם "סור מרע" וגם "עשה טוב".
היראה – תפקידה להרחיק את האדם מן העבירה. כשאדם ירא את ה' באמת ויודע שריבונו של עולם נמצא כל הזמן לפניו, הוא לא יחטא בשום פנים ואופן. כמו שאדם בר־דעת לא ילך לגנוב כאשר הוא יודע ששוטר משקיף עליו.
הלומדים את דברי הרב עשויים לחשוב שזו שיטה שיש בה רק אהבה ואור ואין מקום ליראה – ואין זה נכון. הרב בונה קומה שניה ואינו מבטל את הקומה התחתונה. צריך גם אהבה וגם יראה. אי אפשר לבנות את כל הכוחות ולהגיע לשלמות רק בדרך האהבה, ואף הרב עצמו היה ירא מאוד מאוד. הסיבה לכך שאנו פוגשים פעמים רבות בדברי הרב דיבורים על אהבה, היא משום שהרב מדבר על אותה הדרך שהוזנחה, שלא דיברו עליה מספיק בדורו, כדי לאזן ולהשיב את הבריאות הרוחנית, לדעת שאהבה היא המדרגה היותר עליונה ובלעדיה אין שלמות. אולם, אהבה בלי יראה אינה אפשרית.

יראת השמים של הרב צבי יהודה
מי שירא רק מה' ושולט על עצמו בשליטה מלאה, בסוף אף משפיע על אחרים. דבריו נשמעים, מקשיבים לו. כזה היה מורנו ורבנו הרב צבי יהודה זצ"ל. רבנו העמיד תלמידים הרבה, אך לא בזכות צבירת שעות הופעה רבות בטלוויזיה או ברדיו. מאמריו בעיתונות היו מעטים ולא קלים לקריאה, ובכל זאת הוא העמיד תלמידים הרבה, מקרית שמונה ורמת הגולן בצפון עד חבל עזה ואילת בדרום. גם אניית השידורים של ערוץ שבע נקראה "הצבי" על שמו. סוד ההצלחה החינוכית של רבנו היה שהוא הנהיג את חייו לא לפי הכללים המקובלים אצל אנשים, אלא לפי כללי התורה ודברי חכמינו ז"ל. חכמינו לימדו ש"כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים" (ברכות ו, ב) ודברים אלו היו אור לנתיבתו. ברבנו הייתה מידה רבה של יראת שמים, ולכן דבריו נשמעו. רבנו העמיק לבאר את דברי חכמינו, ולימד שמי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים בראש ובראשונה לעצמו (ראה אור לנתיבתי, עמ' כה; עמ' שח). כלומר, יראת השמים שבאדם מביאתו למידה של משמעת עצמית, המפעילה את כלי המעשה שבו, ומכוונת אותם לקיים את רצונו הפנימי ולהישמע ליראת השמים שבו. ובאותה מידה שהאדם נשמע לעצמו, מתפשטת השמיעה ומידת המשמעת ממנו אל זולתו, ומביאה אחרים לשמוע לו.

דרכי קניין יראת ה'
כיצד קונים יראת ה'? זו עבודה אישית. כל אחד צריך להתבונן בעובדה הזו שהקב"ה הוא אלוהי עולם ושאין עוד מלבדו, ושהוא צופה ויודע ומביט, ושאין נסתר ממנו. צריך להבין את המציאות הזו, שהיא מוחלטת ואמיתית, ולחיות אותה. לחיות את העובדה שהאדם מחויב לעשות את רצונו של הקב"ה, אין לו ברירה, הוא לא יכול להתנתק מהצינור הזה, כיוון שמשמעות הניתוק היא ניתוק ממקור החיים. בלי זאת אין לו קיום.
כבר הזכרנו לעיל שרבי יוחנן בן זכאי אמר לתלמידיו: הלוואי שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם (ברכות כח, ב). זאת אומרת שתחיו את היראה. כשם שלא נעים לעשות מעשים שלא מתאימים ליד אנשים אחרים, ובוודאי לא נעים לעשות לידם דברים אסורים, כך מי שחי בתודעה שה' בוראו, צופה ומביט ורואה אותו תמיד – לא יחטא.
לשם קניית תודעה זו נדרשת עבודה מתמדת. אי אפשר לעשות אותה בפעם אחת. בתחילה דרושה התבוננות גדולה מאוד בכל יסודות האמונה והשגחת ה' עלינו כפי שביארנו, עד שהידיעות הופכות לתחושות הנעשות מציאות חיה, להרגיש שהקב"ה מחייה את הכל, והוא גדול וטוב מכל טוב שיש. הוא רואה הכול ויודע הכול. אבל עוברת שעה, והרגש הזה מתמעט. אומר על כך בעל התניא (פרק מא), שבתחילה צריך עבודה, ואחר כך בכל שעה צריך להתעורר מחדש ביראה. אנשים יודעים את העובדה הזו, אבל לא מספיק נשמרים בזה.
יש מחלוקת כמה זמן צריך להקדיש ליראה. ר' חיים מוולוז'ין ב"נפש החיים" עושה חשבון על פי דברי הגמרא (שבת לא, א), שצריך לערב קב חומטין בכור של חיטים כדי לשמר אותן. זה אחד חלקי מאה שמונים, וזאת אומרת – בכל שלוש שעות להקדיש דקה ליראה. אומנם צריך להיות מוכשר כמו "נפש החיים", שבדקה הספיק הרבה, ועבורו דקה הייתה המון זמן... לפי "נפש החיים" העיקר זה לעסוק בלימוד ולא לשים את הדגש על יראת ה'. כל הזמן צריך להיות מלאים ביראת ה'. לפני לימודו יהיה מלא מאוד ביראת ה', וטרם תכבה יראת ה' מלבבו, תוך שלוש שעות – שוב צריך להתעורר.
אין מחלוקת בין השיטות על החובה להיות תמיד ביראת ה'. המחלוקת היא כמה זמן להקדיש לזה, אבל הצורך שכל הזמן תהיה תודעה של יראת ה' מוסכם על כולם. זו עבודה אישית שכל אחד צריך לעשות, להקצות את הזמן הראוי לזה, ולחיות את המציאות שריבונו של עולם כל הזמן נמצא איתנו.
מסיבה זו חכמים תיקנו דברים בתפילה שלפעמים קשה להבינם. כל התפילה היא בלשון נוכח: "אתה חונן לאדם דעת". כשאני אומר "אתה" אני מדבר אל ריבונו של עולם, איך אפשר להגיד כך? אפילו כשאני מדבר אל רב אני לא מתבטא כך. ריבונו של עולם גבוה מעל גבוה, ואיך ברוב התפילה אנחנו מדברים אליו בלשון נוכח? חכמים רצו ללמדנו בזה, שנחיה את המציאות שריבונו של עולם כל הזמן רואה אותנו, צופה ויודע. כשאנחנו מדברים אליו – זו מציאות, זו עובדה שריבונו של עולם שומע ומאזין. זהו עניינה של היראה.

לימוד אמונה
הרב זצ"ל מברר באגרת (אגרות הראיה א, שא) לר"מ בְּישיבה, שביקש עצה לחיזוק הלימוד אצל תלמידיו, את החשיבות של יראת ה' לקניין התורה. הרב מסביר ומדריך שיש להקדיש זמן קבוע עם התלמידים ללימוד הנדרש להגדלת יראת שמים, וכך בכל יום להתחזק עוד יותר ביראת שמים. ככל שעולים יותר בתורה, היראה צריכה יותר להתרחב ולהתברך, וכשהאדם ניגש לתורה מתוך יראת שמים – תורתו מתברכת ומשתמרת.
לימוד שמרחיב ומעמיק את יראת השמים, הוא לימוד תורה בתחום האמונה. צריך להתבונן בלימוד הזה כדי שכל כוחות הנפש והרגש יתמלאו ביראת ה'. לא להסתפק בהבנה ובהשגה בתורה האלוהית, לא להסתפק ביראה שכלית מחשבתית, אלא להגיע ליראה שבה חשים את הגדולה האלוהית, יראת הרוממות, יראה של הערצה והתבטלות, של חשק להיות קשור אל הגודל האלוהי, אל אורה הגדול של התורה. יראת ה' כזאת מולידה שמחה, לימוד בחשק, בתענוג, בחפץ ובגעגועים.

"תלמד לירא"
יש ספרים מיוחדים, שאדם צריך ללמוד בהם כדי לפתח את מידת היראה. יש כמה פרקים במאמר שלישי שב"ספר העיקרים", יש בספר "חובות הלבבות", וגם בספר "שערי תשובה" יש מאמר של רבינו יונה, שנקרא "ספר היראה", ובו הוא אומר הדרכה נוספת:
אלה הדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם חיי העולם: בכל בקר בהקיצו משנתו יזדעזע ויהיה נרתע ונפחד מאימת הבורא, בזכרו חסדו אשר עשה לו ואמונתו אשר שמר לו, כי החזיר לו נשמתו אשר הפקיד אצלו.
מבוקר ועד ערב ובשבתות, אדם צריך לבדוק את עצמו, וכך יחיה באופן הנכון.
ההרגשות האלו יכולות להיות כפולות, מעוררות יראה ומעוררות גם אהבה. הרב בספר "עולת ראיה" על המילים "מודה אני לפניך", אומר שאדם שקם בבוקר ופותח את עיניו ורואה את היופי שבעולם, עוד לפני שיחשוב על חובותיו ועל העול היומי שלו, ברגע הראשון מתוך אותה התבוננות מוכרחת להתפרץ מפיו הודאה – 'מודה'. זו הודאה במובן כפול. גם הודאה על האמת, וגם לשון תודה.
רבינו יונה מתבונן על אותם רגעים ומדגיש את היראה: ריבונו של עולם החיה אותי, הקים אותי, אני צריך לזכור את הדבר הזה. לחיות את המציאות שהקב"ה כל הזמן מקיים אותנו ומחיה אותנו. אם הוא חי בתודעה הזו אין מקום לעצלות, והוא קם בזריזות לעשות את עבודת הבורא.

לירא רק מהקב"ה
מעבר ללימוד, ואף כחלק ממנו, בכדי להתקדם בקניין היראה דרושה התבוננות. בפרשת יתרו התורה אומרת (שמות כ, טו-יז):
וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹוהִים פֶּן נָמוּת. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹוהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ.
בפסוקים אלו יש לכאורה סתירה. מצד אחד משה אומר לעם שהיה כאן מאורע מפחיד הגורם יראה, "כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹוהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם". כלומר, הקב"ה הראה את קול השופר והלפידים כדי שתהיה יראה על פני העם וכדי שהם לא יחטאו. אם כן מה פרוש האמירה של משה "אַל תִּירָאוּ"?
בעל ה"תולדות יעקב יוסף" (פרשת יתרו, ד"ה ונראה לי) מתלמידי המגיד ממזריטש, היה אומר שכל בריה בעולם יְרֵאַה. העכבר ירא מהחתול, החתול מהכלב, האדם ירא מהמלך והמלך ירא מאויבים או אסונות גדולים שיכולים להפיל אותו. כל אחד במדרגה שלו ירא ממשהו שמעליו. על כך משה אומר לעם: "אל תיראו!" אל תפחדו משום דבר שבעולם, אלא רק מריבונו של עולם. הקב"ה עשה את הכול, הוא נתן את הכוח לחזקים שמהם החלשים מתייראים, הכול מריבונו של עולם והכול תלוי בו, ולכן אל תיראו. במקום אחר אומר בעל ה"תולדות" (שם ד"ה עמוד ג') על דברי הגמרא (ברכות יז, א): "הוֵי ערום ביראה" שהכוונה היא שהאדם צריך להפשיט את כל הקליפות, להוריד את כל הלבושים של היראה, ולהיות ירא רק ממקור היראה – ריבונו של עולם.
"מָה ה' אֱלֹוהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ" (דברים י, יב). שואלת הגמרא (ברכות לג, ב): "אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא", האם יראה זה דבר קל? התשובה היא שכן, היראה היא פשוטה. צריך לקחת את הכוחות הקיימים ולכוונם כראוי. אדם צריך שלא לפחד סתם. עליו להסיר את כל הפחדים הדמיוניים ולכווין את היראה ליראה מריבונו של עולם בלבד.
בעל ה"תולדות" (בד"ה ואחר כותבי) מזכיר את דברי "חובות הלבבות" (שער אהבת ה' פרק ו) על חסיד אחד שלן לבדו במדבר, וכששאלו אותו אחר כך האם פחד, השיב שהוא לא יכול היה לירא, כי יראה מדברים אחרים הייתה ממעטת מיראת ה' שלו. הלב הרי צריך להיות מלא ביראת ה', ואזי אין מקום ליראות נוספות.

דע מה למעלה - ממך!
הדרכה חשובה ביותר לחיזוק ביראת שמים נמצאת במשנה באבות (ב, א):
הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה. דע מה למעלה ממך: עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין.
מי לא מכיר את המשנה הזאת? לומדים אותה כבר בבית הספר היסודי, אבל לא שמים לב שכאן, בדברי חז"ל אלו, נמצא הפתרון לכל הבעיות. זה הסוד שאדם צריך לדעת, אך לא רק בצורה מופשטת, אלא צריך לחיות כך באופן מעשי. "נפש החיים" (שער א, ד) אומר "דע מה למעלה – ממך", כלומר, דע, מה שקורה למעלה – נגרם מכוח מעשיך. בגללך. על ידי לימוד התורה וכלל עבודת ה' אנחנו מקיימים את העולם, וזה כולל גם עולמות יותר עליונים.
אדם צריך לחיות את ההדרכה הזו של חז"ל. במקום לעבוד על פרטים, איך לעשות פעולה זו או את התיקון ההוא, במקום זאת – יש לעבוד על ההפנמה, על ההכרה הפנימית, על הידיעה שכל הזמן ריבונו של עולם רואה אותו, שומע אותו וכל מעשיו נרשמים. עלינו לזכור שאנחנו כל הזמן עומדים נוכח המציאות האלוהית. לזכור באופן מתמיד, שהוא כל הזמן זן ומפרנס אותנו. כאשר אדם חי כך, הוא ממילא נמנע מעבירות ומרבה מצוות.
צריך עבודת הנפש מרובה כדי להפנים תודעה זו של "דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים". אך לא רק בצד המפחיד, אלא גם בצד המעודד והמשמח – כשאדם מתפלל יש עין שרואה ויש שמחה בשמים. כשאדם לומד תורה מתעוררת שמחה גדולה בשמים. הקב"ה שש ושמח כשהוא רואה אפילו אדם אחד שעוסק בתורה! כל מצווה שאדם עושה, כל מאמץ רוחני להתגבר ולא להיכשל, מעורר שמחה גדולה בשמים. "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים", נכתב שפלוני אלמוני למד עכשיו תורה, וזה הוא הדבר הגדול ביותר שאפשר לעשות בעולם, שהרי התורה מקיימת את כל העולם כולו.

ללמוד להתגבר
כשמבינים את המשמעות של "עין רואה ואוזן שומעת", מבינים שאיננו יכולים להרשות לעצמנו שלא לחיות את מציאות ה'. לפעמים תלמידי ישיבה שואלים ובצדק: למה לא מתחתנים בגיל ארבע עשרה? כך כל הבעיות של יצר הרע בעניינים אלו ייפתרו. לכאורה עדיף שלפני שיצר זה יתעורר, האדם כבר יתחתן והכול יבוא על מקומו בשלום. מדוע ממתינים עד גיל עשרים ושתים, עשרים ושלוש? למה צריך להתמודד עם יצר זה במשך עשר שנים? התשובה שאני משיב, שאם יתחתנו בגיל ארבע עשרה יתחרטו בגיל שש עשרה... צריכים להיות בשלים לחתונה. אבל ממשיכים ושואלים: אם כך, אז למה הקב"ה לא עשה שהיצר יתעורר בגיל עשרים ושתים? אם נלמד את המשנה הזאת ונפנים אותה, נפתור את כל הבעיות. הקב"ה רוצה שנדע להתמודד ולנצח. זה תהליך, לא ביום אחד, אבל ראשית צריך לדעת שאפשר לנצח.
אפשר להגיע ליעד. אין חולשה שאי אפשר להתגבר עליה, אין עצלות שאי אפשר להתגבר עליה, כל דבר אפשר לנצח. הכול עניין של תרגול, של שינון ושל התחדשות. שני הדברים יחד – התרגלות והתחדשות. ככל שהאדם מתרגל נהיה לו יותר קל, אבל לצד ההתרגלות צריך התחדשות, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" (ספרי, ואתחנן ו). להחזיק בשני הדברים האלה.
אם אדם יחזור על המשנה כל הזמן בלא התחדשות היא כבר לא תדבר אליו. צריך לחזור ועם זאת להתחדש בה כל הזמן. אפשר להגיע אל היעד, אפשר להתקדם ולהתקדם. לא ביום אחד. הדרך לוקחת זמן, אבל אנו בטוחים שאפשר לנצח, והביטחון מאפשר ללכת בדרך ולהתחזק.

כיסוי ראש עוזר ליראת ה'
נוסף על הלימוד וההתבוננות בגדלות ה', ישנם מעשים שמחזקים את יראת ה'. אחד מהמעשים הבולטים הוא צורת הלבוש. עיקרון זה למדנו בפרשת תצוה העוסקת בפירוט רב בבגדי כהונה. עבודת ה' צריכה להיעשות בשלמות. הבגדים שהכהנים לובשים בשעת עבודתם צריכים להיות מיוחדים ביופיים, ומתאימים לעבודת בית המקדש.
ללבושו של אדם יש חשיבות מיוחדת. לא בכדי תקנו חכמים ברכת "מלביש ערומים" בברכות השחר. משמעות הברכה היא כפולה: ראשית להודות לריבונו של עולם שברא לנו נפש אנושית שמבינה את הגנאי שיש בעירום, דבר שאינו קיים אצל בעלי חיים, ונתן לנו את החוש העדין להתלבש ולהתכבד בבגדים. שנית, ההודאה על עצם המלבושים. על שניהם אנו מברכים ברכת מלביש ערומים.
הבגדים גם משפיעים על האדם. אמרו חכמים: כסה ראשך כדי שתהיה עליך יראת שמים (שבת קנו, ב). כלומר, לא רק שכיסוי הראש, גדול או קטנטן, יכול להצביע על יראת שמים, להראות את מצבו של הלובש, אלא יחד עם זאת, כיסוי הראש גם משפיע על האדם. על אף שאמרנו שמצד אחד יראת ה' היא דבר שקל להשיגו, מצד שני בפועל אנו רואים שרבים מתקשים בכך. ספרים רבים נכתבו כדי להדריך ולרומם את האדם ביראת ה'. יש במהר"ל את "נתיב יראת ה'", וישנם עוד ספרים על היראה. עם כל זאת, חז"ל אומרים לנו עצה פשוטה שמועילה לקניין היראה: לקחת כיפה גדולה, לכסות את הראש ולזכות ליראת שמים. זה עובד. עיין שם בגמרא דוגמה, איך זה עובד.

מוקפים בציצית
דבר נוסף שמוסיף יראת שמים ומחזק אותה, והוא אף מצווה מפורשת, היא מצוות הציצית. אומרת התורה: "וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (במדבר טו, לט). מסביר הרב (עולת ראיה, מצוות ציצית) שניתן להבין שיש בפרשה זו זכירת המצוות, וגם אזהרה שלא לתור אחרי הרהורים רעים ועבודה זרה. עשה טוב וסור מרע. אך המובן היותר עמוק הוא "וראיתם אותו", תראו את הציצית, התבוננו איך אתם עטופים במצווה, עטופים באור ה' וממילא "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". אדם המחזיק ספר תורה וודאי לא ילך לעשות דבר רע, כך גם אדם שעטוף בציצית.
למדים מכאן שהמדרגה היותר גבוהה היא שלא בורחים מהרע, אלא מתעלים כל כך עד שלא שייך לעשות רע. עלינו להיות במדרגה של קודש, להיות דבוקים בריבונו של עולם, להיות בטוחים באור ה' שמקיף אותנו, וממילא לא שייך לפנות למשהו אחר.

לא לשכוח את מעמד הר סיני
ציווי נוסף שמזרז ומקבע את מידת היראה בנו היא המצווה שלא לשכוח את מעמד הר סיני. לפי הרמב"ן (דברים ד, ט, ד"ה רק) יש בזה לאו מהתורה: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח" (דברים ד, ט). אחרים לא מונים את זה כלאו, מפני שמדובר בלאו כללי לפיו אסור לשכוח את כל התורה ולא דווקא את מעמד הר סיני, ובלאו הכללי הזה נכלל גם האיסור לשכוח את מעמד הר סיני. בהר סיני הקב"ה ברא בתוכנו מדרגה חדשה, רוחנית, שמופיעה בנו בפועל, לפני כן היינו סגולה רק בכוח. ישראל קבלו את התורה ומאז מקיימים אותה, מאז כלל ישראל לא הפסיק לקיים את התורה כל הדורות. אף שסגולה זו אינה גלויה בכל פרט ופרט, היא גלויה בכלל האומה ובצדיקים שמבטאים את המציאות הכללית של ישראל. כלל ישראל דבק כל הזמן בריבונו של עולם.
צריך לחיות תמיד בתחושה של מעמד הר סיני. הטור כתב באורח חיים (סימן מז):
ויכוין בברכתו על מעמד הר סיני, "אשר בחר בנו מכל העמים", וקרבנו לפני הר סיני והשמיענו דבריו מתוך האש ונתן לנו את תורתו הקדושה שהיא בית חיינו, כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום.
האר"י ז"ל כתב שיש לכוון בברכת אהבת עולם, במילים "ובנו בחרת מכל עם ולשון וקרבתנו מלכנו", על מעמד הר סיני. המגן אברהם הביא את דבריו (בסימן ס סעיף קטן ב) וכתב: "כשיאמר 'ובנו בחרת' יזכור מתן תורה, 'וקרבתנו' מעמד הר סיני".
המקובלים מזכירים שהמצווה המיוחדת שלא לשכוח את מעמד הר סיני היא לא רק לא לשכוח את הדברים שנאמרו, אלא גם איך הם נאמרו, לזכור את החיבור הגדול שהיה לישראל עם ה' במעמד הר סיני, ואת ההתבטלות שישראל התבטלו שם לפני ריבונו של עולם.
הקב"ה הופיע עלינו בעוצמות כאלה שעם ישראל לא היה מסוגל להתמודד איתם, ולכן ישראל נסוגו ועמדו מרחוק, שנאמר (שמות כ, יד-טז):
וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹוהִים פֶּן נָמוּת. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹוהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ.
קשה. בתחילה משה אמר לישראל שלא לירא, ובהמשך אמר: "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ"? אלא – אל תיראו יראה חיצונית, אל תחשבו שמגודל הגילוי האלוקי שבמעמד הר סיני אתם מסתכנים, אלא הקב"ה מטביע בכם עכשיו יראת שמים שתהיה טבועה בעם ישראל לתמיד, לכל הדורות, כל הימים. כאן אומנם לא כתוב "כל הימים" אבל בפרשת ואתחנן כתוב: "וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן" (דברים ד, י). המפגש הגדול עם דבר ה' שהופיע עלינו במעמד הר סיני היה כדי שהיראה תהיה תמידית ולא תיפסק לעולם.
ישנו סיפור חסידי השייך לענייננו. חסיד אחד הלך לרבי מנחם מנדל מוויטבסק. בדרכו נצרך לשבות באחת העיירות ורב המקום הזמין אותו לאכול על שולחנו. דיברו בדברי תורה והרב ראה שעומד לפניו יהודי תלמיד חכם גדול מאוד, התרשם ממנו ושאל אותו לאן הוא הולך. ענה לו החסיד שהוא הולך לרבי מנחם מנדל מוויטבסק. שאל הרב: אתה תלמיד חכם חשוב, למה אתה צריך ללכת לרב'ה? ענה החסיד: הוא במדרגה רוחנית מאוד גדולה. ומה המדרגה שלו? – שאל הרב. ענה החסיד: הוא עסוק כל הזמן במחשבות עליונות גבוהות מאוד. שוב שאל הרב: וכי אתה יודע לקרוא מחשבות, מאיפה אתה יודע שהוא עסוק במחשבות מאוד גדולות? השיב החסיד: אני יודע. שאל אותו הרב: אתה יודע מה אני חושב כעת? ענה לו החסיד: כן, אתה חושב עכשיו שאין עוד מלבדו. השיב לו הרב: לא נכון! ענה לו החסיד: אכן, בגלל זה אני הולך לרבי מנחם מנדל מוויטבסק...
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il