בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בהר
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' יוסף בן יעקב ז"ל

מצות שביעית וחיבוב הארץ

undefined

הרב משה צוריאל זצ"ל

אייר תשס"ו
6 דק' קריאה
למדונו חז"ל: "גלות בא לעולם על ע"ז ועל גלוי עריות ועל שפיכת דמים ועל שמיטת הארץ" (אבות, פרק ה). תוצאה מרה זו של "גלות" מוכיחה לנו כמה חמורה מצוה זו של שביעית. וכן התוכחה הקשה בפרשת בחוקותי מדגישה במלים קשות חומרת עון זה: "אז תרצה הארץ את שבתותיה וכו' אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה. כל ימי הָשַמָה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם" (ויקרא כו, לד-לה). ועיין חשבון השנים של הגלות, הובא ברש"י ליחזקאל (ד, ה). נוסף על כך, קישור זה של מצוות שמיטה לשלשת העוונות הגדולים ביותר, מלמדנו כמה הענין הזה הוא חמור. נעסוק כאן בשרשים הרעיוניים של מצות "שמיטת הארץ".

[מאמר המוסגר. ואין להקשות מכך על מעשה "הפקעת המצוה" ע"י מכירת האדמה בשנה השביעית, הנהוגה ע"י הרבנות הראשית לישראל, מאז ימי הרב קוק זצ"ל. כי בימינו מצוה זו היא רק מדרבנן, כי אין רוב עם ישראל בא"י. עיין "אנצקלופדיה תלמודית", ערך "הערמה", כי כאשר יש דוחק גדול וצער, לפעמים מתירים "הערמה" באיסור דרבנן].

לא תמיד זוכים אנו כי חז"ל עצמם יספרו לנו נימוקיהם של המצוות. אבל במצות שביעית זכינו. שאל תלמיד אחד מר' אבהו, "מה טעם של שביעית?" ענה לו "אמר הקב"ה לישראל, זִרְעו שש [שנים] והשמיטו שבע [השנה השביעית], כדי שתדעו שהארץ שלי היא" (סנהדרין לט ע"א).

זאת אומרת, האדם בטבעו נוטה לאהבה עצמית. סבור האדם כי רכושו הוא באמת בבעלותו. אבל עליו לדעת כי הקב"ה מכריז: "לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות" (חגי ב, ח). הממון נמצא אצלנו רק לשם נסיון, לשם מבחן לדעת כיצד השתמשנו בו. "האדם ניכר בכיסו" (עירובין סה ע"ב). ולכן בא נגע [ולפי ה"חפץ חיים", בימינו תמורתו באה עניות] לביתו של אדם, כי איננו נותן לאחרים ליהנות מממונו. כך אמרו חז"ל כי נגע בתים בא (בין היתר) על צרות עין, כי כתוב "ובא אשר לו הבית" (ויקרא יד, לה). הביטוי המורכב מלמד: "מי שמיוחד ביתו לו" (ערכין טז ע"א). ומפרש שם רש"י, על שאינו משאיל כלי ביתו לאחרים המבקשים ממנו. כי "בעל הבית" זה הוא המתנצל על סירובו למבקשים ממנו באומרו: "אין לי". וכאשר הכהן מקיים "ופינו את הבית" (פסוק לז) כדי שלא יתטמאו הכלים יחד עם קירות הבית, מיד כל השכנים נוכחים לדעת כמה שיקר, כי הרי ודאי יש לו אותם הכלים שנמנע מלהשאילם. הרי העונש על "צרות עין".

בזה מוסבר מדוע "נבל הכרמלי" היה מחויב למות (שמו"א כה, יג). מבאר המקובל הקדמון ר' אברהם סבע בספרו "צרור המור" (פ' מצורע) "וצרות עין בא מצד החמדה, והיא אם לכל המחלות ולכל העבירות. והרי הוא ככופר בעיקר וכו' אחר שחושב שהעולם שלו וביתו שלו. וזה היה עון סדום וחברותיה". ומסיים בענין נבל הכרמלי שסרב לבקשת דוד לתת מזון לו ולנעריו, והתבטא נבל: "ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי וכו' ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה?" (כה, יא) כי בצרת עינו ובנבלותו היה חושב שהיה לחמו ומימיו, וכחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, ועליו נאמר 'אמר נבל בלבו אין אלהים' לרמוז כי אחר שלא עשה טוב עם דוד ואנשיו, הרי הוא כופר ביחידו של עולם" עכ"ל ספר "צרור המור".

רעיון השביעית הוא לחנך אותנו שהרכוש שבידינו איננו שלנו במוחלט. "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, תהיה כל תבואתה לאכול" (ויקרא כה, ז). למדו מכך חכמינו: "כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, האכיל לבהמתך בבית. כלה [נגמר] לחיה מן השדה, כלה לבהמתך מן הבית" (פסחים נב ע"ב). כלומר אין אנו עדיפים מהם, וצריכים לקיים מצוות ביעור מהבית. וכן אסור לנעול את שדותינו, כרמינו ופרדסות שלנו. כל מה שגדל שם הוא רכוש המופקר לטובת כל האומה. כל אחד ואחד יכול לקחת לעצמו כמות של שלש סעודות. וכך יכול לעשות בכל יום ויום! ואמנם הנהיגו הדורות פעילות "אוצר בית דין" (למען יעילות החלוקה) אבל רשות להם לקחת רק דמי ההוצאות, ולא לעשות מכך רווחים.

איזו שלווה! איזו מרגוע נפשי! איזו מנוחת הדעת! אין האדם טרוד ועסוק כל הזמן בחשבונותיו העסקיים. "באה שבת, באה מנוחה". אותו תפקיד שעושה לנו שבת של שבעת הימים, כך עושה לאומה שבתון זה כל שבעת השנים. עיין על כך דברי רש"ר הירש (ויקרא כה, ב): "שבת בראשית [בכל שבוע] מבטאת כניעה לבורא העולם ולמלכו. ואילו שבת הארץ מבטאת כניעה למי שארץ ישראל קנויה לו".

לא רק זה, אלא כל מי שהיה חייב לנו כסף על הלוואה, כשמגיעה שנת השביעית החוב מבוטל (דברים טו, ב). מה טעם הדבר? עונה רש"ר הירש כי בהכרזת ביטול החוב מעיד האדם כי רק הקב"ה, הוא האדון על כל נכסי האדם. על פי רוב, הלווה הוא עני. ועל העני כותב רש"ר (על טו, ז) "אפילו אין אתה מכירו, הוא בן לאביך שבשמים. והוא מביא לך המלצה מאת ה' שהוא אביך ואביו". הרי היה לו ללווה צורך גדול לכספים הללו. ואם עד כה לא הספיק להחזיר לך הסכום, הלנצח יחיה בדוחק וצער? הרי אתה נתת לו מן "העודף" שלך, מן המיותר לך. ראוי לך למחול לו ותתיחס אליו כאילו הוא היה הבן שלך. (בזמננו שהמצוה מדרבנן, נהגו בתקנת "פרוזבול" כי לפי רמת מוסריותם של רוב ציבור, לא יוכלו לעמוד בנסיון, ויחדלו בעתיד מלהלוות כספים לאחרים).

וכך כתב (כאן בשינוים קלים) מרן הרב קוק: "שנת שקט ושלוה, בלי נוגש ורודה. שנת שויון ומרגוע. אין רכוש פרטי מסוים, ושלום אלוהי שורר על כל אשר נשמה באפו וכו'. אין חילול קודש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות יבולה של שנה זו. וחמדת העושר, המתגרה ע"י המסחר, משתכחת. [שנה זו] 'לאכלה ולא לסחורה'. עין טובה והוקרה נאמנה באה לכל" (הקדמת "שבת הארץ", דפו"י דף ח).

הרי חינוך גדול יש לנו במצוה יקרה זו. פרשתנו מתחילה "וידבר ה'" ומוסיפה: "והארץ לא תִמָכר לצמיתות, כי לי הארץ. כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כה, כג). גם דוד המלך הגיע לכל גדולתו כאשר הכיר היטב "גר אנכי בארץ" (תהלים קיט, יט) "כי גר אנכי עמך, תושב ככל אבותי" (תהלים לט, יג). העולם איננו שלנו. אנו רק אורחים בו. וכאשר הכרה זו חודרת באדם, הוא הולך בדרכי מישרים ובמדות טובות.

ומזה נגיע לדבר על בעיות השעה. בדורנו קמו כמה הכופרים במצוות יישוב ארץ ישראל ובתכניתם למסור חלקי א"י לידי נכרים. ובאמת בכך הרי הם מורדים גם בהקב"ה. כי כך אמר כלב בן יפונה "אך בה' אל תמרודו" (במדבר יד, ט). והוסיף נימוקים והסברים המקובל הגדול, תלמידו של אריז"ל, רבי חיים ויטאל. כי כל חיובי התורה תלויים ביישוב ארץ ישראל (כמבואר ע"י רמב"ן, ויקרא יח, כה). ולכן "כי מאסם בארץ חמדה הוא להיותם מורדים בהקב"ה" (בספרו "עץ הדעת טוב", לפני סוף פרשת שלח, עמ' קפ). "הא בהא תליא".

נוסף על כל צדדי האיסור הגדול שיש בזה (איסור "לא תחנם", וכן "לא ישבו בארצך" ועוד) יש כאן גם עוול גדול לכל כלל ישראל. כי העם היושב בציון איננו אלא נציגם של כל יהדות התפוצות. אין לנו שום סמכות לוותר על ארץ ישראל כי אנו איננו "בעלים". יתרה מזאת, לוא יהי שגם יהדות התפוצות תסכים לוויתור זה, הרי א"י שייכת גם לכל דורות ישראל שעברו, וגם לכל דורות העתיד. ובלי ייפוי כח מכל הדורות בעבר ובעתיד, אין סמכות למסור אפילו סנטימטר אחד. כך נימק הגאון רצי"ה קוק, דבריו מובאים בספר "להלכות ציבור" (עמ' צט, קי, קלט ועוד).

אבל מעל ומעבר לכל ההסברים שהזכרנו לעיל, הרי פסוק מפורש בפרשתנו כי ארץ ישראל כלל איננה בבעלותנו! "כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כה, כג). היעלה על הדעת כי איזו ממשלה שהיא תוכל למכור את ירושלים לאומות העולם, או תל אביב או חיפה? כלום אין בזה מהשגעון? יתרה מזאת, כל חלקי א"י שייכים להקב"ה בלבד והוא מסר אותם אלינו (עיין פסקא ראשונה, רש"י על בראשית). וכיצד נבגוד בדברו?

חז"ל מלמדים כי בחטא המעפילים ללא רשות ה' בימי משה, יצאו אמוריים והכו בהם "כאשר תעשינה הדבורים" (דברים א, מד). דבורה העוקצת לאדם, מאבדת את העוקץ שלה, ותוך כמה שעות היא עצמה מתה ("אנצקלופדיה עברית", ערך דבורה, עמ' 833). כך, מפרש שם רש"י, אמנם נהרגו אז כמה יהודים, אבל גם אותם שהציקו לישראל מתו אף הם. זה כמאמר חז"ל על פסוק "הוי אשור שבט אפי" (ישעיה י, ה). אמנם אשור היו שליחי ה' לבצע פורענות בישראל, אבל אח"כ הקב"ה נפרע מהם עצמם על מה שציערו לישראל. כך גם בדורנו, איננו יודעים בדיוק משום מה הקב"ה הביא עלינו את הצרה הגדולה של פינוי תושבי גוש קטיף. שמא יש בכך משום "ארץ ישראל נקנית ביסורין" (ברכות ה ע"א). או שהיה לשם נסיון עד כמה נמשיך בדבקותנו במצוה זו. אבל ודאי כי ראש הממשלה הקודם, בדומה לדבורה העוקצנית, הוא נענש על כך. בשיא כוחותיו הנפשיים, בהיותו מניף ידו להמשיך ברשעותו, נקטף ונדם. והיה בכך קידוש השם נפלא מאד לעיני כל ישראל (עיין דברי הגר"א, בביאורו ל"ספרא דצניעותא", תחילת פרק ב). וכך ברור לנו מה יהיה עם כל ממשיכי דרכו, אותם המניפים יד זדון בבוז ובלעג על שאר חלקי נחלת אבותינו. הם לא יעברו מן העולם בלי פורענות שמיימית מחרידה ומרשימה. ונדע דבר ה' אל עמו "כי לי הארץ" (ויקרא כה, כג).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il