בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בהר
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב יהודה ב"ר שמחה בונים

מתוך הספר "לקראת שבת"

הטעם למצוות השמיטה

מהם טעמיה של מצוות שמיטת הארץ המהווה ניסיון לא פשוט לאדם. מה הקשר בין טעמי המצווה להבטחות שניתנו לשומריה?

undefined

הרב חנניה מלכה

שבט תשס"ז
7 דק' קריאה
"וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" (ויקרא כה, ד)

שאלה
פרשתנו פותחת במצוות השמיטה, "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיְהֹוָה. שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" (ויקרא כה, ד') מהו הטעם למצוות השמיטה?

מצוות השמיטה
על מנת לבאר את טעמי מצוות השמיטה נצרכים אנו למספר הקדמות. מצוות השמיטה נחלקת לשני ענפים: שמיטת קרקע ושמיטת כספים. שמיטת קרקע פירושה שאסור לעבוד בקרקע בשנה השביעית, ושמיטת כספים פירושה שאם אדם הלווה כסף לחברו כסף לפני שנת השמיטה, החוב מתבטל (נשמט) בסוף שנת השמיטה.

שתי הבטחות
קיום מצוות השמיטה הוא ניסיון לא פשוט לאדם, ולכן התורה מבטיחה שתי הבטחות בעניין זה - אחת לגבי שמיטת קרקע ואחת לגבי שמיטת כספים.

תבואה לשלש שנים
הואיל ואין עובדים בקרקע בשנה השביעית, מבטיחה התורה שתבואת השנה השישית תהיה מבורכת ותספיק לשלוש שנים: השישית, השביעית והשמינית, "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (ויקרא כה, כא). וזאת ההבטחה לגבי שמיטת הקרקע.

הכסף יחזור
מכיוון שבשנת השמיטה כל החובות בטלים, ישנו חשש שהמלווים לא ירצו להלוות לעניים כאשר השנה השביעית קרבה ובאה, ולכן מבטיחה התורה למי שילווה לעניים סמוך לשנת השמיטה שלא יחשוש, כי הקב"ה ישלם לו את שכרו. "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ (כלומר תלוה לעני) וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (דברים טו, י), ומבאר הרמב"ם שכאן התורה הבטיחה למלווה שכר בעולם הזה, "והבטיח הקב"ה בשכר מצווה זו בעולם הזה, שנאמר: כי בגלל הדבר הזה יברכך" (הל' שמיטה ויובל פ"ט, ה"ל).

נמצינו למדים כי התורה עצמה מגלה רגישות רבה לניסיון הטמון במצוות שמיטת הקרקע ושמיטת הכספים, ולכן הבטיחה הבטחות על מנת לחזק את קיום המצוות הללו בפועל.

העונש על אי קיום מצוות שמיטת הקרקע- גלות
המשנה באבות מבארת כי אחת הסיבות לעונש הגלות היא אי קיום מצוות שמיטת הקרקע, "גָּלוּת בָּאָה לָעוֹלָם...עַל הַשְׁמָטַת הָאָרֶץ" (אבות פ"ה, מ"ט), ומבאר רבנו עובדיה מברטנורא שכוונת המשנה לומר שגלות באה לעולם על "שחורשים וזורעים בשביעית".

המקור לדברי המשנה הם דברי התורה עצמה בפרשת ה'קללות'. שם נאמר כי כאשר ישראל נענשים ויוצאים לגלות, הארץ שוממה, ובזמן זה היא משלימה את שנות השמיטה שבהן הייתה אמורה לנוח ולשבות כאשר היו ישראל עליה. הביטוי שהתורה נוקטת הוא שהארץ 'מרצה את שבתותיה' כלומר שהארץ מתרצית על מה שפגמו בה ישראל. ומכאן משמע שעונש הגלות בא בעקבות אי שמירת שמיטת הארץ. ולכן יש לבאר מהו טעם מצוות השמיטה ומדוע חמור הוא העונש על אי שמירתה.

טעמי המצווה
לגבי הטעם של מצוות השמיטה הובאו מספר הסברים. אנו נתרכז בעיקר בטעמיהם של הרמב"ם, בעל העקדה, הכלי יקר - והשפת אמת, והרב קוק זצ"ל.

שתתחזק הארץ
הרמב"ם ביאר כי הטעם למצוות שמיטת הקרקע הוא שהקרקע תתחזק, שכן קרקע שאין עובדים בה שנה אחת מתחזקת ומוסיפה יבול, וכלשון הרמב"ם: "ושתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעמדה שמוטה" (מו"נ ח"ג, פל"ט).

קושיות הכלי יקר
הכלי יקר מקשה על הסברו של הרמב"ם מספר קושיות:
א. אם מטרת מצוות השמיטה היא שתנוח הארץ, מדוע צריכים ישראל להיענש בעונש גלות על אי קיום מצווה זו? מדוע לא יהיה ענשם עצם העובדה שהארץ נחלשה ולא נותנת יבול רב?
ב. בתורה נאמר שבעקבות אי קיום מצוות השמיטה גולים ישראל, והארץ נחה באותה שעה ו'מרצה את שבתותיה', כלומר משלימה את השנים שבהן הייתה אמורה לנוח. ולכאורה אם מצוות השמיטה באה לצורך הארץ, כיצד היא תנוח כשיגלו ישראל, הלא הגויים שיהיו פה יעבדו בה?
וזה לשון קודשו: "רבים אומרים שהטעם (למצוות השמיטה) הוא שתשבות הארץ כדי שתוסיף תת כוחה לזרוע. ולדעה זו נטה הרב (הרמב"ם) המורה (בספרו מורה נבוכים), ורבים חולקים עליו באומרם שאם חששה התורה לזה שלא תחלש האדמה א. למה יתחייבו גלות על שמיטת הארץ, יהיה ענשם שלא תוסיף הארץ תת כוחה להם. ב. ומהו שאמר 'אז תרצה הארץ את שבתותיה' מה תרוויח בזה שיגלו ממנה ישראל וישבו עליה הגויים אשר לעולם בה יעבודו ואיך תשבות הארץ בהשמה מהם" (כלי יקר על ויקרא כה, ב).

מטרת השמיטה לזכור את אמונת חידוש העולם
אחד הטעמים לשמירת השבת הוא שנזכור את מעשה הבריאה, שביום זה שבת ה', "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, ג). למעשה, בשמירת השבת מעידים אנו על כך שה' הטוב ברא את העולם ושבת ביום השביעי. ומבאר רבנו בחיי: "כי כשם שהשבת היא זכר למעשה בראשית, שהשם יתברך ברא עולמו בששת ימים ויום השביעי הוא יום מנוחה...כך השביעיות נבחרות לעולם, בימים, ובשנים, ובשבועי השנים, בימים - יום השביעי שהוא שבת, ובשנים - השנה השביעית שהיא שמיטה גם כן נקראת שבת, ובשבועי השנים - שמיטה, שביעית והיא מצוות יובל (רבינו בחיי שמות כא, ב). כלומר השביתה בשמיטה מעידה על האמונה במעשה בראשית. ועל פי דברים אלו כתב הרמב"ן "ועל כן החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין, וחייב הגלות עליה...מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית" (רמב"ן ויקרא כה, ב). וכן כתב רבנו בחיי "והנה הכופר במצות השמיטה ככופר בחידוש העולם" (רבינו בחיי, שם).

הכלי יקר הקשה על הסבר זה, שהרי אם בכל שבוע ביום השבת אנו מעידים על כך שה' ברא את העולם ונח ביום השביעי, למה צריך שבכל שבע שנים נעיד על כך שוב, וזה לשונו: "וגם זה רחוק מכליותי...כי יום השבת התמידי בכל שבוע בא לזכר חידוש העולם. ואם הוא (דהיינו זכירת חידוש העולם בכל שבוע) לא יועיל, מה יושיענו זה (דהיינו זכירת מעשה בראשית בשנת השמיטה) הבא לעיתים רחוקים (כל שבע שנים)" (כלי יקר על ויקרא כה, ב').

ללמדנו כי העבודה היא אמצעי לקניין שלמות הנפש
בעל עקידת יצחק מבאר כי מטרת מצוות השמיטה היא לחנכנו כי אין מטרתנו בעולמנו זה לעבוד ללא קץ, אלא המטרה היא להשלים את נפשותינו. מכיוון שאנו בעולם גשמי, צריכים אנו להכין מחיה ומזון לנו ולבני ביתנו, ולצורך עניין זה אנו עובדים את עבודת האדמה. אך עבודה זו היא לא מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי למטרה העיקרית והיא, שיהיה לנו פנאי לעסוק בקניין שלמות נפשנו. לכן ציוונו ה' בשנה השביעית לא לעבוד, על מנת שלא נשכח את המטרה העיקרית והמרכזית ונשקע בעבודה אינסופית, אלא נהיה פנויים לעסוק בשלמות נפשנו במשך שנה שלמה, אחת לשבע שנים.

וזה לשון בעל העקידה: "בשביתת השביעיות, העיר את ליבנו כי לא שלחנו הנה להיות עבדים נמכרים לאדמה, כי אם לתכלית אחר נכבד ונפלא ממנו...וזאת כי כוונת מתנת הארץ, אינה להשתעבד לה ולעבודתה להוציא תועלתה וליצור פירותיה לקבוץ אותם על יד כדי להתעשר בהם, כמו שהיא כוונת כל העמים בארצותם...רק הכוונה כדי שיעמדו על עצמם וידרשו שלמותם, כפי רצון בוראם".

"כן יעיר אותנו מניין שבע השנים ושמיטת הארץ מעבודה בשנה השביעית, כי לא שלחנו הנה רק לעבוד את האדמה מבלי חשך (הפסק), ולאסוף את תבואתה בכל שנה ושנה, כאילו הייתה רק זאת תכלית ותעודת חיינו עלי ארץ, כי אם למלאות תעודתנו האמיתית (שלה) נוצרנו, שהיא לקנות לנו השלימות הנפשית שהיא התכלית. ועבודת שש השנים היא רק האמצעי, להכין לנו מזון ומחיה להחיות אותנו ואת נפש בתינו, למען נוכל אז מבלי דאגה להשתדל בשלימות נפשנו" (עקידת יצחק הערות, שער ס"ט, הערה א').

להשריש את האמונה והביטחון שהכל מאיתו יתברך
הכלי יקר (על ויקרא כה, ב) מבאר כי טעם מצווה שמיטה הוא להשריש בעם ישראל את האמונה והביטחון בה'. שכן בתקופת המדבר, הנהגת ה' את ישראל הייתה הנהגה ניסית ובכל יום ראו ישראל עין בעין את ניסי ה'. לכן בזמן ההוא לא היה להם כל קושי להאמין שהכל מאיתו יתברך.

אך היה חשש כי כאשר יבואו ישראל לארץ ויעסקו בעבודת האדמה, שבצורה טבעית היא מוציאה את פירותיה, הם ישכחו את ה', ויאמרו שכוחם ועוצם ידם הוא העיקר, ותיחלש אמונתם בה'.
לכן ציווה ה' את בני ישראל מספר ציוויים בענייני עבודת האדמה שהם כנגד הטבע:
א. למרות שדרך האומות אז הייתה לעבוד בקרקע שנתיים ולתת לארץ שנה של מנוחה, ציווה אותם ה' שיעבדו בה שש שנים רצופות.
ב. בשנה השישית כאשר הקרקע חלשה לחלוטין, הבטיח ה' כי הארץ תוציא תבואה לשלוש שנים, "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (ויקרא כה, כא).
כל הדברים הללו הם נגד ההיגיון ונגד הטבע, והם באו לומר לישראל כי למרות שבכניסתם לארץ נראה שהכל קורה בצורה טבעית, מעבר לטבע, ישנו רובד נוסף והוא השגחת ה'.

אין הקפדה על הגויים
עוד מבאר הכלי יקר שמכיוון שאי שמירת מצוות השמיטה מעיד על חיסרון באמונה, העונש הוא גלות. ואין לארץ הקפדה אם הגויים יעבדו בה כאשר ישראל ייגלו, כיוון שהנהגת הגויים הבסיסית היא הנהגה טבעית, ולא נדרש מהם שיגיעו לרמת האמונה של ישראל, "אבל העכו"ם, לא תקפיד אם ינהגו בה מנהג הטבעי, כי בלאו הכי כל הנהגתם על פי הטבע ואין בהם אמונה" (כלי יקר, שם).

וכדברי הכלי יקר כתב גם השפת אמת, "כי השמיטה (באה) להראות כי הכל מאתו יתברך וכשבני ישראל מבררין זאת ברצונם, חל על זה שם שמים. וחס ושלום כשביטלו (ישראל את) השמיטה הוכרח הבורא יתברך להראות בכוחו כי הכל שלו ונגרשנו מארצנו. (שפת אמת, תרל"ט).

וכן כתב הרב צדוק הכהן מלובלין: "כי עיקר מצות השביעית היא שידע האדם כי הכל של השם יתברך" (פרי צדיק בהר, ד')

לחזור לשורש פעם בשבע שנים
כל מה שגדל בשדה בשנת השמיטה מופקר, וכל הרוצה יכול לאכול מתבואת השדה: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ (התבואה הגדלה בשנת השמיטה) לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (ויקרא כה, ו - ז). כמו כן בשנת השמיטה מתבטלים כל החובות (כפי שבארנו לעיל). הטבע הבסיסי של עם ישראל הוא לתת איש לרעהו ולעזור לו ללא גבול. טבעו של ישראל הוא לקיים את מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" בשלמות, באופן של "שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ" (אבות פ"ה, מ"י). לדאוג לזולת באופן מלא, אלא שביום - יום עולם כמנהגו נוהג, וכמו כל העולם גם עם ישראל מצוי בתוך 'מלחמת החיים' בה דואג כל אדם לו ולמשפחתו ושומר על קנייניו לעצמו.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל מבאר כי מטרת שנת שמיטה היא להחזיר את הבריאות היסודית לעם ישראל למשך שנה, בכל שבע שנים. לכן ציווה ה' שמידי שבע שנים יחזור עם ישראל ויתעלה למדרגתו הגבוהה והיסודית, בה אין הוא דואג לעצמו ולרכושו, אלא מפקיר את רכושו ודואג לאחרים, וזה לשונו: "אין רכוש פרטי מסויים ולא זכות קפדנית, ושלום אלוהי שורר על כל אשר נשמה באפו. אין חילול קודש של קפדנות פרטית, רכוש פרטי, בכל תוצאות יבולה של שנה זו, וחמדת העושר, המתגרה על ידי המסחר, משתכחת" (הקדמת הראי"ה זצ"ל לשבת הארץ).

לסיכום
במאמר זה ראינו מספר טעמים לקיום מצוות השמיטה:
הרמב"ם ביאר כי מטרת השמיטה היא שתנוח הארץ כדי שתתחזק ותיתן את חילה ביתר שאת. בעל העקידה ביאר כי מטרת מצוות השמיטה היא להזכיר לנו כי כל העבודה היא אמצעי להשיג את שלימות נפשנו.

הכלי יקר ביאר כי מטרת מצוות השמיטה היא לחזק את האמונה בה' ולדעת כי גם מה שנראה לנו טבעי (דהיינו שהקרקע מוציאה את פירותיה), הכל מאיתו יתברך. והרב קוק זצ"ל ביאר כי בשנת השמיטה מתעלה עם ישראל מדרך הטבע, בה כל אדם דואג לעצמו ולרכושו, למדרגתו הגבוהה, בה דואג אדם לחברו באופן מלא ומושלם.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il