^ 1. מבואר במשנה (מגילה פרק ד משנה ג):
"אין פורסין את שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא ואין עושין מעמד ומושב ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים וברכת חתנים ואין מזמנין בשם פחות מעשרה ובקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן."
וטעם הדבר מבואר בגמרא (מגילה כג ע"ב):
"מנא הני מילי? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא (ויקרא כב,לב): ונקדשתי בתוך בני ישראל; כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע? דתני רבי חייא: אתיא תוך תוך; כתיב הכא: ונקדשתי בתוך בני ישראל, וכתיב התם (במדבר טז,כא): הבדלו מתוך העדה, ואתיא עדה עדה, דכתיב התם (במדבר יד,כז): עד מתי לעדה הרעה הזאת, מה להלן עשרה, אף כאן עשרה."
וכן בגמרא בברכות (כא ע"ב):
"אמר רב אדא בר אהבה: מנין שאין היחיד אומר קדושה? שנאמר: ונקדשתי בתוך בני ישראל; כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע? דתני רבנאי אחוה דרבי חייא בר אבא: אתיא תוך תוך. כתיב הכא: ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם: הבדלו מתוך העדה הזאת, מה להלן עשרה, אף כאן עשרה."
ולגבי קדיש מבואר במסכת סופרים (פרק י הלכה ו):
"אין פורסין על שמע, לא בישיבה ולא בעמידה, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהן, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב על אנשים, כל שכן על נשים, שאין עושין מעמד ומושב על נשים, ואין אומרין קדיש וברכו, פחות מעשרה."
ובביאור המשך דברי המסכת סופרים שם עיין בשו"ת במראה הבזק חלק ח סימן ו וחלק ט סימן א.
וכן פסק הרמב"ם (תפילה ונשיאת כפים פרק ח הלכות ה-ו):
"וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע והכל שומעים ועונין אחריו אמן, אלא בעשרה, וזה הוא הנקרא פורס על שמע, ואין אומרים קדיש אלא בעשרה, ואין הכהנים נושאים ידיהם אלא בעשרה והכהנים מן המנין; שכל עשרה מישראל הם הנקראים עדה, שנאמר: עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו' והיו עשרה שהרי יצאו יהושע וכלב.
וכל דבר קדושה לא יהא אלא בתוך העדה מישראל שנאמר: ונקדשתי בתוך בני ישראל. וכל אלו הדברים אם התחילו בהם בעשרה והלכו מקצתם אף על פי שאין רשאין יגמרו השאר."
וכן נפסק בשו"ע (או"ח סימן נה סעיף א):
"אומרים קדיש. ואין אומרים אותו בפחות מי' זכרים בני חורין גדולים שהביאו ב' שערות, וה"ה לקדושה וברכו שאין נאמרין בפחות מעשרה."
ועיין בשו"ת יחוה דעת (חלק ו סימן ה) שאלו שאומרים קדיש בבית קברות בלא עשרה טועים ואין לענות אחריהם אמן. וכן עיין בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק ב סימן צח) שאין לעשות מניין קטנים על מנת לחנכם, שאין לומר דבר שבקדושה בלא עשרה. ועיין שם שדן האם האיסור לומר דבר שבקדושה בלא עשרה הוא דאורייתא. וכן עיין בפסקי תשובות (נה, א) ובמקורות שציין שם.
^ 2. עיינו שו"ת במראה הבזק ח"ט תשובה א. וראה שם בהערות במקורות הדין ותנאיו, הגדרת 'שעת הדחק' ולעניין מה אפשר לסמוך בה על צירוף הקטן.
^ 3. מבואר בגמרא (עירובין צב ע"ב):
"צבור בגדולה ושליח צבור בקטנה - יוצאין ידי חובתן. ציבור בקטנה ושליח צבור בגדולה - אין יוצאין ידי חובתן. תשעה בגדולה ויחיד בקטנה - מצטרפין, תשעה בקטנה ואחד בגדולה - אין מצטרפין."
ומבואר שם בסוגיה שכאשר חצר גדולה נפרצה לחצר קטנה, החצר הגדולה מושכת אצלה את מה שבקטנה, אך אין הקטנה מושכת אצלה מה שבגדולה. ולכן אם יש תשעה בגדולה הם מושכים אצלם את מי שנמצא בקטנה, ועל ידי כך הוא מצטרף למניין, אך אם תשעה בקטנה, אינם יכולים למשוך אצלם את מי שנמצא בגדולה, ואף הוא אינו יכול למשוך אותם אצלו כיוון שאין הרוב נמשכים אצל היחיד.
ומזה מבואר שעל מנת שיצטרפו למניין צריכים להיות במקום אחד, כגון בחצר אחת.
וכן פסק הרמב"ם (תפילה ונשיאת כפים פרק ח הלכה ז):
"וצריך להיות כולם במקום אחד ושליח ציבור עמהם במקום אחד. חצר קטנה שנפרצה במלואה לחצר גדולה והיו תשעה בגדולה ויחיד בקטנה מצטרפין; תשעה בקטנה ויחיד בגדולה אין מצטרפין. ציבור בגדולה ושליח ציבור בקטנה יוצאין ידי חובתן, ציבור בקטנה ושליח ציבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן שהרי הוא מופלג מהם ואינו עמהם במקום אחד, מפני שיש בגדולה פסין מכאן ומכאן הרי היא כמו מופלגת מן הקטנה ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה אלא הרי היא כקרן זוית שלה."
וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח נה, טז-יח) שצריכים להיות במקום אחד. ועיין שם בהמשך הסימן בשו"ע ובמפרשים שדנו בהרחבה אודות מקרים שונים אם יכולים להצטרף, וכגון שרואים זה את זה, או כגון שהם בחדר אחד אך יש בו מחיצות. אך על כל פנים ברור שלכל הדעות, על מנת שיצטרפו למניין הם צריכים להיות בקרבת מקום זה לזה. ולכן, אם אינם בקרבת מקום זה לזה, אף על פי שמתקשרים באמצעות מכשיר כל שהוא, אינם מצטרפים למניין.