בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • דרכי הגאולה
לחץ להקדשת שיעור זה

מקדש בלב הציונות

אצל הרב קוק, הרב קלישר ואפילו אצל הרצל, שיבת ציון מושתתת על הקמת בית המקדש בהר הבית. את התובנה הזאת הם הביעו בפעולות מעשיות שיקדמו את החזון ובהפצת הרעיון למנהיגי אומות העולם

undefined

הרב אברהם וסרמן

5 דק' קריאה
בהיותו כבן עשרים הוזמן הראי"ה על ידי החפץ חיים להיות חבר בכולל לכוהנים שילמדו הלכות עבודת המקדש מתוך ציפייה כי ייבנה בקרוב. בסופו של דבר יעץ לו החפץ חיים לקבל את עול הרבנות של העיירה זוימל, בשנת תרמ"ח, כשהוא בן 23. אך הרעיון לא נגוז משאיפתו של הראי"ה, אשר המתין לשעת הכושר, שהזדמנה לאחר יותר מ-30 שנה, בשנת תר"פ, כשהוא רבה של ירושלים. אז נוסדה ישיבת תורת כהנים, ללמד כהנים את דיני העבודה במקדש. הראי"ה לא עמד בראשה אך הוגדר כנשיא הישיבה ודאג לקיומה. במרחשוון תרפ"א כתב הראי"ה מכתב ארוך על הישיבה וחזונה: "הציפיה הפנימית לראות כהנים בעבודתם... זהו היסוד הנושא של כל התחיה כולה לכל סעיפיה... מאמינים אנו שדבר אלוקינו יקום לעולם... ובית המקדש ייבנה... והיום הגדול הזה הנה הוא הולך ומופיע הולך ומתקרב אלינו והננו חייבים להיות מוכנים בכל המובנים... והנה נכנסו כהנים מתלמידי חכמים שבירושלים, לישיבה בבית הנשקף מול מקום המקדש, והנם עוסקים בלימוד הקודם למעשה... ובטוחים אנו שהיום הגדול בוא יבוא ובית המקדש ייבנה וסדרי העבודה יתכוננו".
מכתבו של הראי"ה הגיע לאחד מעיתוני לונדון, ששאל: האם היהודים מתכוונים לחדש את עבודת הקורבנות? ראשי התנועה הציונית שלחו מכתב בירור אל הראי"ה. בתשובתו מתאריך כ"ט בטבת תרפ"ב, לפני מאה שנה, כשהוא כבר רבה הראשי של ארץ ישראל, הציע הראי"ה את עקרונות שיטתו. מסמך זה חשוב במיוחד מכיוון שהוא מסביר עיקרון יסודי מאוד בתפיסת התחיה הלאומית:
"המוסד הוא בתחילת צמיחתו, על כן רק מספר מצומצם של כהנים ולוים תלמידי חכמים... וחברים אחרים מפוזרים כמקומות שונים... שהשאיפה היא לאחדם כולם לפרקים ידועים, לשם האדרת המקצוע הגדול הזה שבתורה. יסוד תחיית האומה מוכרח הוא, למרות כל צורותיו החלוניות, להיות מבוסס על מקורו המקודש, שהיא שאיפת האומה לשוב ולהבנות בכל תכסיסי קדשה. והשאיפה הנצחית שייבנה בית המקדש במהרה בימינו, מוכרחת היא להתבלט ביושר לב ובאמונה רבה בקביעות ובלא הפסקה וחולשה. ואמונתנו היא חזקה, שימים יבואו וכל העמים יכירו שהמקום אשר בחר בו ה'... מוכרח הוא לשוב לבעליו האמיתיים ועליו ייבנה הבית הגדול והקדוש, שיהיה על ידינו, לבית תפילה לכל העמים... השאיפה להחיות את כל ערכי הקודש בישראל... כוללת היא את החפץ לעשות את ירושלים למרכז להתלמוד הרחב והמסודר לכל התורה בכלל ועם זה להלכות הקודש והמקדש, ולכל הלכות מלכים, וסדרי מדינה ישראליים ממקור התורה והמסורה.
"דברי רגש והתעוררות נפשית למוסד הקדוש הזה... הם דברים מבוססים שלדעתי צריכים אנו לשנן אותם בין כלפי פנים ובין כלפי חוץ. והם כדאיים להיות חקוקים על לוח לבנו תמיד, וביחוד בימים שאנו חפצים להתעורר בתחיה לאומית כללית... רמז יש בו לכל העולם כולו שלא יחשבו האומות שיש לנו אפילו רגע של ייאוש ח"ו של שכחה מקשור זכותנו, במקום המקדש... וזה מכבר כאשר נשאלתי מועידה בריטית רשמית (ועדת הייקראפט שהוקמה לאחר פרעות תרפ"א) מהי דעתי על דבר מקום המקדש אודות יחוסנו אליו. אמרתי להם שכשם שאתם רואים שזכותנו על הארץ בכלל, אף שהיה זה דבר רחוק אצל כל העולם כולו עד כה, מכל מקום גלגלה ההשגחה... שמה שהיה רחוק הולך ונעשה קרוב... עד שכל העמים יכירו את צדקת זכותנו... על ארצנו הקדושה, כמו כן יבואו ימים שכל העמים, יכירו את אמיתת זכויותנו על מקום המקדש... שהחזון של הנביאים... 'כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים' יתקיים רק כשיהיה הבית הגדול והקדוש הזה, שם על מכונו, בידי בעליו הראשונים... שהוא עם ישראל" (אגרות הראיה, חלק ד, מהדורת תשמ"ד, איגרת א' קכז).
דברים אלה מתחברים למה שכתב במקומות רבים אחרים, ולפיהם תמיכת אומות העולם בשיבת ציון הנוכחית תלויה בהבעת הרצינות שלנו לחדש ימינו כקדם, הכוללים מקדש וקורבנות ותוכניהם הנשגבים, כמובטח בתורה ובנביאים שבהם הם מאמינים. אבל אם יראו שאין לנו כוונות כאלה, אלא רק להקים "מקלט בטוח" ו"לאום אירופאי", הן עלולות דווקא לעמוד כנגדנו!

עסקה עם הסולטן
עוד בשנת תרכ"ב, 1862, עורר הרב צבי הירש קלישר את דעת הקהל ואת עשירי היהודים לתחיית הארץ, ובראשה ושיאה – חידוש עבודת הקורבנות. בין היתר גם פנה לאנשיל רוטשילד בבקשה נועזת שיקנה את כל הארץ, או לפחות את הר הבית וסביבתו, מידי הטורקים הזקוקים לכסף, וכך נוכל לחדש את עבודת הקורבנות. החת"ם סופר (שו"ת, יורה דעה, רלו) הסכים עקרונית, אך הוסיף שהסולטן הטורקי "הוא קפדן גדול, כי אמר לבל יקרב שם (למקום המקדש) מי שאינו מאמונת ישמעאל, כי שם נבנה בית עבודה שלהם. ואומרים שאבן השתייה באמצע הכיפה ההיא ולא יקרב שם איש זר שאינו מאמונתם". אבל הרב קלישר לא התייאש, והעריך שיגיע היום שבו כל העולם הדתי המאמין בכתבי הקודש – מוסלמים ונוצרים – יסייע בהגשמת הנבואות לשיבת ציון: "כל העמים אנשי אמונה אשר יאזינו... בספרי הנביאים הקדושים ע״ה... יעזרונו וישאו אתנו להחזיק ברית קודש ולכונן אדמת קודש לשם ולתהלה בארץ וככתוב 'גם בני הנכר הנלוים אל ה׳' וכו׳" (דרישת ציון, עמ' 69).
לימים התגשמו דבריו לפחות בנוגע לנוצרים וביחס לשיבת עם ישראל לארצו: עמדתו של לויד ג'ורג', ראש ממשלת אנגליה, אשר נענה להפצרות ראשי הציונות החילונית ותמך בהצהרת בלפור, נבעה מתוך אמונה נוצרית וקריאה בכתבי הקודש. אבל הראי"ה שאף לחזור "לחדש עכשיו את כל הרוחניות של חיבת ציון, כמו שהיתה בשחר טל ילדותה, כמו שהיתה חיה בלבות אנשי קודש אשר החלו לטפחה ולטפל בה... הגר"צ קאלישער והגר"א גרידיץ וסייעתם ז"ל, טרם נשברו הכלים שלה... מעמקי תהום רבה עלינו לשוב ולהעלות את כל הניצוצות שנפלו, שנשתקעו ונשתכחו, נתעבו ונתגשמו, ונטמאו בידיים מסואבות, אל הקדושה והברכה" (אגרות הראיה, חלק א, איגרת מז).

המקדש של הרצל
חזונו של הרצל בספרו האוטופי 'אלטנוילנד' (ארץ ישנה-חדשה) כולל בשיאו תיאור של סיור בבית המקדש. התיאור עורר ביקורת חריפה מצידו של אחד העם, מכיוון שלפי הנכתב בספר הרי אין כל תוכן יהודי בירושלים ובמקדש אלא אידיאלים של עזרה, חירות ושוויון אוניברסליים. עוד לגלג על הרצל המתאר את המקדש כשלצידו עדיין כיפת הסלע "והאומנם התיר הרב רבי שמואל (מוהליבר), ידיד הליברלים, לבנות את הבית במקום אחר?"
מקס נורדאו, חברו של הרצל, השיב לביקורת וטען כי התרבות האירופאית על ערכיה האנושיים היא יצירת העם היהודי לא פחות מאחרים, ולכן היא זו שתתקיים בירושלים. עוד הוסיף כי "אדרבא, ישאל נא אחד העם את דרי תחום המושב הרוסי מה הם מעדיפים: להישאר בעוניים התהומי או להיות אזרחיה החופשיים של ארץ ישראל פורחת אף אם לא יהא המקדש בנוי על הר הבית. אין צורך שישמיע לנו את התשובה; אנו יודעים אותה מראש".
התנועה הציונית אימצה בסופו של דבר רק את החלק המדיני בחזונו של הרצל, ושמטה את חזון המקדש. הנה כי כן, אף הרצל ראה את המקדש כעיקרה ושיאה של גאולת ישראל, גם אם לא במדויק. בכך הוא התחבר לשורשיה המקוריים שנטע הרב קלישר ואשר התחזקו בידי הראי"ה. הצד השווה שבכולם – את הרצון למקדש ותכניו הנשגבים (שבהם יש להעמיק בהזדמנות אחרת) יש להציב בראשה של שאיפתנו הלאומית. להביע אותו כלפי העולם ולהאמין כי מה שנראה היום רחוק – ייעשה קרוב.

המאמר מבוסס על הפרק "ציונות של מקדש" בספר 'קורא לדגל – הראי"ה קוק ודגל ירושלים, האלטרנטיבה הנשכחת לתנועה הציונית' שפרסם הכותב

מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il