- מדורים
- רביבים
- מדורים
- מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק
לקראת יום השנה הארבעים לפטירתו של מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל (י"ד באדר תשמ"ב) ראוי להיזכר בדמותו המאירה של מי שזכה להמשיך את אביו הגדול וללבן ולברר ולייסד את משנת התורה הגואלת. ומתוך כך רומם את מעלת לימוד התורה בקרב הציבור הדתי־לאומי, עד שקמו מכוחו וכוח כוחו עשרות ומאות ישיבות, מכינות, מדרשות ואולפנות, לבנים ולבנות, ומתוך כך הפך הציבור הדתי־לאומי להיות גורם משפיע ומרכזי בציבוריות הישראלית, עד שינוי המפה של ארץ ישראל בהרחבת ההתיישבות ליהודה ושומרון והגולן.
מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק נולד בליל הסדר תרנ"א לאביו הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ששימש באותו זמן כרב בזוימל. כשהיה בן שלוש עשרה עלתה משפחתו לארץ ישראל, ואביו נתמנה לרבה של יפו והמושבות. לאחר מכן עלה הרב צבי יהודה לירושלים ולמד בישיבת תורת חיים.
מילדותו גדל הרב צבי יהודה לאורו של אביו הגדול. וגם כאשר למד ושמע רבנים אחרים, אביו היה רבו המובהק במלוא מובן המילה. משמיים נתגלגל הדבר ובעת פריצת מלחמת העולם הראשונה היו הרב קוק ובנו הרב צבי יהודה באירופה. לחזור לארץ לא יכלו, וכך שהו קרוב לשנתיים בשוויץ. בתקופה זו זכה הרב צבי יהודה ללמוד בחברותא עם אביו. לימים סיפר שהספיקו ללמוד באותה תקופה "את כל התורה פעמיים".
השבוע שמעתי מהרב איסר קלונסקי שליט"א, בשיחה שהעביר אצלנו בישיבה, הגדרה יפה: מרן הרב קוק האיר אורות והרב צבי יהודה סלל נתיבות לאורות. מרן הרב מסר עצמו לכתוב את התורה, והרב צבי יהודה מסר עצמו לחינוך אנשים.
רביבים (744)
הרב אליעזר מלמד
685 - מרכזיות מצוות עונה בבית היהודי
686 - הרב צבי יהודה - מחנכו של הדור
687 - ספר 'וזה דבר השמיטה' של הרב יצחק ריינס זצ"ל
טען עוד
קשר מיוחד יש לי כלפי הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, הוא רבו המובהק של אבי מורי. גם אני עצמי זכיתי לראות אותו אין ספור פעמים בשנות ילדותי. עוד מהיותי בן שלוש אני זוכר אירועים עם הרב צבי יהודה, כשאבי ואני יושבים לידו או מולו. מכיוון שבדרך כלל נעשה צפוף, אבי היה רומז לי לפנות את כיסאי ולשבת על ברכיו. וכך כילד קטן על ברכי אביו שמעתי את הרב צבי יהודה בימי העצמאות, בישיבה החדשה ובישיבה הישנה, בביתו ובסוכתו, בחגים ובתשעה באב כשהיה לומד בגמרא גיטין או באיכה רבה.
פעמים שנסענו איתו במכונית לאירועים שונים, כמו לאירוע בגוש עציון, וכן פעם בליל כ"ח באייר כשהנאספים רקדו לכותל ואת הרב הסיעו במכונית לכותל, ואנחנו איתו. גם השתתפתי בשיחה המפורסמת מיום העצמאות הי"ט שלפני מלחמת ששת הימים, שבה זעק במעין נבואה: "היכן חברון שלנו?! היכן שכם שלנו?! היכן יריחו שלנו?! השכחנו אותם?!". לפי זיכרוני, נסענו אליה משכונת גבעת מרדכי עם הרב עמיטל זצ"ל, שהייתה לו כבר מכונית. מהיותי כבן ארבע עשרה השתתפתי באופן קבוע בשיעוריו עד פטירתו, ולא פעם שאלתי אותו שאלות בעניינים רוחניים שהעסיקו אותי. גם בסעודות שבת רבות סעדתי על שולחנו. ופעם, כשבאתי עם חברי הטוב החכם הכולל הרב זאב סולטנוביץ', שמענו את הרב נאנק בכאביו, ורופאו ד"ר שוסהיים ז"ל חוזר ומשדלו שאין ברירה ומוכרחים ללכת לבית החולים, ושמשו הנאמן הרב יוסי בדיחי מלווה אותו בחרדה לשלומו.
בוחר שמי
יתר על כן, הוא היה הסנדק שלי, ושמי נקרא על פי חלום שחלם בעת שנולדתי. חלום שאותו הזכיר לי עשרות פעמים בעת שבאתי אליו. לא פעם כאשר חשב שיש בחדר מישהו שעדיין לא שמע את הסיפור היה חוזר ומספרו, למרות ששאר הנאספים כבר שמעו אותו כמה פעמים, ואני הייתי נבוך. לא פעם, כאשר היו אנשים חדשים, הייתי מעדיף לשבת רחוק, כדי שלא יראה אותי ויספר שוב את הסיפור.
לראשונה אכתוב כאן את הסיפור שהיה מספר.
בעת שחלה ושכב בבית החולים שערי צדק, בוקר אחד הודיעו לו בחלום: "אליעזר בא! אתה לא יודע? אליעזר בא!" הוא התעורר בתימהון ובדריכות וחשב אולי זה הרב אליעזר וולדינברג, בעל שו"ת ציץ אליעזר, שעומד לבוא לבקרו, ואולי הרב אליעזר ולדמן זצ"ל, תלמידו החביב. והנה אבי, שהיה אברך צעיר שמקורב אליו מאוד, נכנס לספר שזה עתה נולד לו בן בכור בחדר אחר בבית החולים. הרב צבי יהודה שאל: "חשבתם איך לקרוא לו? אולי יש לכם במשפחה אליעזר?" שכן הוא חלם שאליעזר בא. והיה הרב צבי יהודה מסיים בחיוך גדול ומראה למשתתפים: "והנה אליעזר!"
אבי סיפר שבין לידתי לברית, בכל יום לאחר שהיה אצל אמי (אז יולדות נשארו בבית החולים שבעה ימים לפחות) היה נכנס לרב לביקור, והרב היה חוזר ושואל אם כבר החליטו כיצד לקרוא לילד והאם חושבים לקרוא לו אליעזר, ומספר על החלום. מכיוון שלא היו להוריי מחשבות לקרוא לילד אליעזר, הלך להתייעץ עם הרב שלום נתן רענן זצ"ל, ראש הישיבה וגיסו של הרב צבי יהודה, כיצד לנהוג. הרב רענן השיב: הרב צבי יהודה מתכוון שתקרא לילד אליעזר. וכך עשו.
אהבת הבריות
אין ספור פעמים זכינו לשמוע ממורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל על המשנה "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב) שאלו הם שני עניינים שאינם תלויים זה בזה. "לא נאמר: אוהב את הבריות כדי לקרבן לתורה. זאת אהבה מזויפת. לאהבת הבריות יש ערך עצמי, ומזה נמשך קירוב לתורה. באילו בריות מדובר? ודאי ברחוקות מן התורה, שהרי אותן יש לקרב, וגם אותן יש מצוה לאהוב" (שיחות הרצי"ה ויקרא, עמ' 30); "אהבת הבריות – עצמי! אבסולוטי! אמיתי! טבעי! נורמלי! א-לוהי! – ומתוך כך מקרבן לתורה"; "קודם כל יהודים צריכים להתרגל לקיים מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'. זו מצוה מן התורה! יש להתרגל (לקיים אותה) במשך זמן רב מאוד. מצוה זו היא יסוד הכל. חז"ל אומרים ש'ואהבת לרעך כמוך' זו כל התורה כולה. יסוד הכל, שורש הכל. אחר כך אפשר לפרש איך ובאיזה אופן (לקרב רחוקים)"; "יש להינקות מהטומאה של שנאה, ומהטומאה של שנאה של תלמידי חכמים כאלו, וראשי ישיבות כאלו, שמחללים את השם ודוגלים בשם התורה להכניס לאוויר העולם שנאת הבריות, רחמנא ליצלן, ד' יצילנו!" (שיחות הרצי"ה מידות, עמ' 35; עם ישראל, עמ' 212).
"יש ש'תופסים' פסוק מתהילים: 'הלא משנאיך ה' אשנא', וישנן דרכי חינוך שמדגישים זאת באופן מיוחד, כיסוד בחינוך. מעמידים את מידת שנאת הבריות כיסוד מוסד, בטענה שכך הם מגנים על עצמם. מעניין שמעולם לא שמענו שכינו צדיק וגדול בישראל בכינוי 'שונא ישראל'. לעומת זאת, שמענו על מיוחדים שזכו לכינוי 'הצדיק הגאון והקדוש, אוהב ישראל'" (מתוך התורה הגואלת ח"ד, עמ' קס).
תלמיד חכם אמיתי אוהב הבריות
עוד לימד אותנו מו"ר הרצי"ה: "אברהם אבינו נקרא 'אברהם אוהבי'. הוא כולו 'אוהב את הבריות'. רק על יסוד אברהם אבינו מגיעים למשה רבנו. התורה מגיעה אלינו מתוך ש'משה קיבל תורה מסיני', אבל המידות שלנו הן מאברהם אבינו. משה רבנו הוא נכדו של אברהם אבינו: אין זוכים לתורה אלא על יסוד המידות הטהורות, העדינות והזכות של אברהם אבינו. ככל שתלמיד חכם הינו יותר למדן, ככל שהוא יותר מתאים להגדרת תלמיד חכם שנקרא 'משה רבנו' – יותר עליו להיות מלא אהבת הבריות" (שיחות הרצי"ה מידות, עמ' 13).
אם כן למדנו מדברי הרב צבי יהודה זצ"ל, שיש הכרח להקדים את ערך אהבת הבריות לערך התורה. כי התורה נועדה להביא ברכה לאדם, לכן לעולם צריך שיהיה אדם תחילה, יגלה את ערכו, ומתוך כך יתעלה בהדרכת התורה. בלא זאת, התורה עלולה להתהפך אצלו לסם המוות, לעשותו בעל עין רעה ובעל מחלוקת. ה' אוהב את ברואיו ואילו הוא ברשעותו, מכוח התורה כביכול, שונא את כל מי שאינו נכנע לדעתו, שבטעותו הוא חושב כדעת תורה.
התבטלותו והתמסרותו לתורת אביו
קשה לתאר את ההתבטלות של הרב צבי יהודה לאביו. תלמידים וחסידים רבים היו לרב קוק, אבל דומה שהרב צבי יהודה היה המיוחד שבהם. את כל חייו מסר למען הנחלת תורתו של אביו. מימי נעוריו ועד זקנה ושיבה לימד הרב צבי יהודה והסביר את דברי אביו. כך היה בסביבות גיל העשרים במגעו עם תלמידי החכמים הצעירים שבארץ ישראל וגם עם הסופרים העבריים ביפו. וכך היה אחר כך בהיותו כבן שלושים, עת נסע באירופה מרב לרב ומאדמו"ר לאדמו"ר כדי לעוררם לעלייה לארץ וכדי לפרסם את דברי אביו. וכך אחר כך כשהיה מנהלה הרוחני של ישיבת מרכז הרב ועסק בטיפוח התלמידים, והיה מרבה לשוחח עמם ולבאר להם את דברי אביו. כשהרב קוק נפטר, בהיות הרב צבי יהודה בן ארבעים וארבע, התכנס לעבודת הוצאת כתביו בהלכה ובאמונה.
באותן השנים שלאחר פטירת הרב קוק איבדה ישיבת מרכז הרב את זוהרה וקומתה נתמעטה. רבים מתלמידיה באותם הימים לא עמדו על חשיבות דבריו של הרב קוק. הם כמובן העריצו את גאונותו וצדקותו, אבל את עומק דבריו לא הבינו. הייתה זו עוד ישיבה בינונית בירושלים. בהיות הרב צבי יהודה כבן שישים החל לכהן כראש ישיבת מרכז הרב.
מני אז הלכה הישיבה והתפתחה, הרוח הגדולה של משנת הרב קוק רוממה את התלמידים וחזון גדול של תורת ארץ ישראל החל להירקם בין כותליה.
לימוד אמונה
הרב צבי יהודה הבין כי החיסרון הגדול של הדור הוא בלימוד האמונה, לכן רבים כל כך עוזבים באר מים חיים ונסחפים אחר תרבויות זרות, לכן תלמידי חכמים אינם משפיעים על הציבור כבעבר. על כן התמסר כולו להשלמת החיסרון הזה, והקדיש את כל שיעוריו ללימוד האמונה. כמובן לימוד הגמרא וההלכה היו חשובים עד מאוד בעיניו, ובלעדיהם אין תורה. אבל החיסרון הבוער מצוי בתחום נשמתה של התורה, היינו בלימוד האמונה. וכך לימד במשך עשרות שנים: תנ"ך, כוזרי, מהר"ל, מסילת ישרים, אורות, אורות התשובה, אורות התורה, והיה מרבה לשוחח עם תלמידים, להדריכם ולכוונם.
המופתים הגדולים
מעת לעת תלמידים סיפרו מופתים על אמירות של הרב צבי יהודה שהתקיימו וכיוצא בזה. אולם המופת הגדול ביותר הוא המהפכה החינוכית אשר חולל. הוא עורר והפיח חשק עצום ללימוד תורה בקרב הציבור הדתי־לאומי, הוא הצליח לחבר את האידיאליזם של הנוער הדתי־לאומי אל שורשו בקודש, בתורה, עד שמכוח פעולתו קמו עשרות ישיבות ומוסדות חינוך שבהם מתחנכים עשרות אלפי תלמידים.
מכוח פעולתו החינוכית קמה גם תנועת גוש אמונים, ומפת הארץ השתנתה ללא הכר והחלה להתקשט בעשרות יישובים חדשים, ביהודה ושומרון, בחבל עזה ובגולן. בהתיישבות ביהודה ושומרון שקמה מתוך בית המדרש יש בשורה גדולה לקיומה ולעתידה של מדינת ישראל.
עם גדולי תורה
פעם היה לרב צבי יהודה איזו ביקורת על הנעשה בבית הדין הגדול (כשיצאו נגד פסקו של הרב גורן זצ"ל), וביקש לקרוא לחברי בית הדין הגדול לפגישה בביתו. למרות שלא היה בעל שום תפקיד רשמי, מפני ההכרה בגדולתו באו חברי בית הדין הגדול לביתו כדי לשמוע את תוכחותיו. סיפר לי אבי מורי שהוא זוכר כי גם הפוסק הגדול הרב אלישיב זצ"ל, שהיה באותה תקופה חבר בית הדין הגדול, הגיע לאותה פגישה. לצערנו, חלקם, ובראשם הרב אלישיב, לא קיבלו את דעתו.
שמעתי כי פעם אחרת, בעת שהיה בחתונה, הופיע יהודי כבן שישים, שנראה כתלמיד חכם, והשתדל למצוא דבר כדי שיוכל לסייע ביד הרב צבי יהודה ולשמשו. אחר שביררו מי היה, התברר כי היה זה הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל, מחבר שו"ת אור לציון, שרצה לזכות במצווה לשמש תלמיד חכם.
עוד שמעתי עדות ממקור ראשון כי הרב המקובל מרדכי שרעבי זצ"ל החשיב את הרב צבי יהודה לאדם גדול שדבריו נשמעים בשמיים יותר מדבריו.
פעם שאלתי את הרב צבי יהודה מדוע רבנים רבים מתנגדים לדרכו של הרב קוק. שאל בחזרה אילו רבנים למשל. עניתי: למשל הרב יחזקאל סרנה זצ"ל (שהיה ראש ישיבת חברון וראש מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל). ענה לי: הרי היינו בקשרים טובים מאוד. כאן, על המקום שאתה יושב, הוא זיכרונו לברכה היה יושב כשהיה מבקר אצלי. אחר כך נודע לי כי אכן היה ביניהם קשר מיוחד, והרב יחזקאל סרנה היה מרבה לבקר בביתו של הרב צבי יהודה, וכשהיו נפגשים היו מתחבקים ומתנשקים בחום ובאהבה.
בשמחת שבע ברכות של אחד מבני ישיבת מרכז הרב שהתחתן עם בת אחד מבחירי ישיבת סלבודקה לשעבר, השתתפו ראשי ישיבת חברון ובראשם הרב יחזקאל סרנה, וגם הרב צבי יהודה. הרב יחזקאל סרנה, שהיה מנהיג חשוב ומבוגר מהרב צבי יהודה, הציע לו לומר דבר תורה. בתחילה הרב צבי יהודה סירב, וכשביקש שוב, נענה ודיבר. לאחר דבריו אמר הרב סרנה: "אשרי הדור שגדולים נשמעים לקטנים".
ביקורו בישיבת פוניבז'
סיפר דודי הרב אברהם רמר זצ"ל: פעם התכוון הרב צבי יהודה לנסוע לישיבת פוניבז' לעיין בכתבי האדר"ת (דודו זקנו) הגנוזים שם. כיוון שהתברר לי שהוא עומד לנסוע לבדו, נתלוויתי אליו. בכניסה אמר לי שלרב כהנמן ישנה זכות גדולה בבניין קריה של תורה, אבל כתם גדול רובץ על הישיבה שתלמידיה ביזו בה שני תלמידי חכמים, את הרב הרצוג זצ"ל ואת הרב אונטרמן זצ"ל, ותגובת הישיבה לא הייתה חריפה מספיק.
הרב כהנמן קיבל את הרב צבי יהודה בכבוד ובחביבות, אבל אמר לו: בוא ניכנס בכניסה צדדית ולא ליד בית המדרש. לאחר מכן הרב צבי יהודה אמר לרב רמר שהוא מבין שהסיבה לכך הייתה כדי שלא יהיו בחורים קנאים שיבזו אותו, והרב כהנמן יצטרך לעמוד במצב לא נעים. והוסיף הרב צבי יהודה, שלמרבה הצער אין לרב כהנמן את הגבורה להעמיד את הבחורים החצופים במקומם.
בצאתו, שאלו הרב כהנמן כיצד הוא מתכוון לחזור, וכשהשיב "באוטובוס" אמר לו הרב כהנמן שזמן זה תורה ושייסע במונית. כשהגענו לתל אביב שאלתיו: וכיצד ניסע? ענה: "מצווה לשמוע דברי חכמים", ונסענו במונית (על פי גדול שימושה, מח).
כפי הנראה, אותם זרעים של ביזוי תלמידי חכמים הם הגורם של כל המאורעות המכאיבים שמתרחשים בישיבת פוניבז' בימים אלו.
מקצת דרכיו
הרב צבי יהודה היה שקוע כולו בענייני תורה וכלל ישראל ועל עצמו לא חשב. פעמים רבות צם ימים שלמים בלי לשים לב. מעולם לא התפנק ולא יצא לחופש. אביו הרב קוק היה יוצא לחופש, ולעיתים היה הרב צבי יהודה מצטרף אליו כדי לשמשו וללמוד ממנו. אבל לבדו לא יצא לחופש. גם לא עסק בטיב המאכלים שאכל, ומעולם לא אמר שהוא אוהב מאכל זה או אחר. במשך עשרות שנים, מעת שאשתו נפטרה, עיקר מאכלו בימות החול היה לחם וגבינה.
גם בזקנותו, אחר הגיעו לגיל שמונים, כאשר התפרסם מאוד ורבים התדפקו על דלת ביתו כדי לקבל ממנו עצה ותושייה, היה נוהג להסתגר בביתו בשעות הבוקר כדי לעסוק בתורה בלא הפרעה. פעם כשהצטרכו לעצתו בעניין חשוב דפקו על הדלת בחוזקה ולא ענה, עד שהרב נריה זצ"ל עמד אחרי חלון חדרו וצעק שמדובר בעניין כלל־ישראלי, ואז פתח את הדלת.
גדלות וזיכרון
הרב צבי יהודה היה בעל זיכרון מופלג ובקיאות מופלאה. מספרים כי פעם באו אצלו ראש ישיבת חברון הרב יחזקאל סרנה וקרובו משגיח ישיבת חברון הרב מאיר חדש, ודיברו ביניהם בדברי תורה, וכל גמרא או מדרש או פסיקתא שהזכירו וביקשו לדעת את מקורו היה הרב צבי יהודה מציין את מקורו המדויק.
אומנם בדרך כלל לא הפגין את בקיאותו, ורק כששאלו אותו למקור מסוים היה עונה. וכן כשהיו מצטטים מקור מסוים בצורה לא מדויקת היה מעיר ומתקן.
מספרים כי לאחר השואה, כשהובאו לבית הספרים הלאומי ספרים שניצלו מבתי המדרשות והכנסיות שבאירופה, פעמים רבות היו הספרים חסרים את עמודי הפתיחה, ונותרו ספרים שהספרנים והמומחים השונים לא הצליחו לפענח את שם הספר ומחברו. והיו מביאים את הספרים הללו לרב צבי יהודה, שהיה בקיא באלפי ספרים, ופעמים כשעבר על דפיו ידע מזיכרונו לומר מהו הספר ומיהו מחברו.
בעלי מחלוקת "צדיקים"
כשדיבר על בעלי המחלוקת, היה מספר מו"ר הרב צבי יהודה בלשונו את דברי חכמים (במדבר רבה יח, כ) על אשתו של און בן פלת שהצילה אותו מלהשתתף במחלוקת קורח ועדתו ולהיבלע באדמה עמהם: "אשתו היתה צדקת, והוא ניצל בזכותה. בהתחלה הוא נגרר אחרי 'החבורה', אבל אשתו התחננה לפניו שיצא מהמחלוקת, אך הוא לא יכול היה להפסיק. הוא אמר לה: עוד מעט יבואו לקרוא לי. ענתה לו אשתו: אשב בחוץ בצורה מחוצפת, בפריצות, בפיזור שערות, ומכיוון שהם 'צדיקים' הם יראו זאת ויברחו. ואמנם כך היה. גם בדורות הקודמים וגם עכשיו בעלי המחלוקת הם 'צדיקים'. חז"ל קוראים להם רשעים, אבל הם 'צדיקים', 'חרדים'" (שיחות הרצי"ה במדבר, עמ' 195).
עמדתו בנוגע לכפייה דתית
מתוך ריאיון עיתונאי.
שאלה: ידוע שהרב היה מתומכי הליגה למניעת כפייה דתית.
הרצי"ה: "נכון. אמרתי בזמנו לאנשי הליגה כי הם צודקים בהחלט. כפייה דתית אני שונא. באיזה צדק ובאיזה יושר אפשר לכפות דת על אדם? לצערי אחר כך התברר שיש ביניהם שונאי דת... אבל במובן זה הם באמת צדיקים, והייתה בינינו הבנה הדדית. ליד השולחן הזה ניתנו כמה עצות טובות לאנשי הליגה למניעת כפייה דתית".
שאלה: האם הרב סבור כי יש כפייה דתית במדינה?
הרצי"ה: "אמרתי בהזדמנות אחת כי העניינים במדינה מסתדרים על ידי הכנסת. אין שום אופן דמוקרטי אחר לסדר את העניינים. ואם אלה החוקים שנתקבלו – יש לכבד אותם, זו אינה כפייה" ('במערכה הציבורית' בעריכת הרב יוסף ברמסון, עמ' קכב).
הליגה למניעת כפייה דתית
מתוך הספר 'משמיע ישועה' שנכתב על פי רבנים חשובים מתלמידיו (עמ' 221): "'הליגה למניעת כפייה דתית' הוקמה לאחר קום המדינה במטרה להיאבק בכפייה בנושאים דתיים. כששמע הרב על הקמת הליגה הוא ביקש להצטרף. הוא שילם דמי חברות בסך לירה אחת, סכום לא קטן באותם ימים. הקבלה הראשונה, מספר אחת, היתה על שמו. על חברותו ב'ליגה' עמד הרב במהלך כינוס של מאות רבנים למען קיומה ופעולתה של הרבנות הראשית כגוף עצמאי בלתי תלוי (וכך אמר שם באספת הרבנים הגדולה): 'מצד התורה, אין מקום במצבנו העכשווי לשום כפייה דתית, ועל אחת כמה וכמה לטרוריזם חרדי של כפייה פרטית'".
עוד שם: "בשיחות פנימיות בישיבה הסביר הרב, שחברותו ב'ליגה' מבוססת על השקפתו הבסיסית לפיה יש לחנך ולקרב אך אין לכפות ענייני דת. לאחר מספר שנים, הפסיק הרב את חברותו בליגה. הוא נימק זאת בכך שהיא מתפקדת כליגה בעד כפייה אנטי דתית ולא כליגה נגד כפייה דתית". כלומר, תמיכתו במאבק נגד כפייה דתית הייתה עמוקה ועקרונית, עד שבפועל הקבלה הראשונה על תשלום דמי חברות הייתה על שמו.
ארץ ישראל
שלא כמו בענייני כפייה דתית – על יישוב ארץ ישראל הוא נלחם, שכן זו מצווה כללית שקיומו של עם ישראל ברוחניות ובגשמיות תלוי בה, ממש פיקוח נפש. אומנם יחד עם עמדותיו התקיפות בענייני ארץ ישראל, שהכעיסו את תומכי עמדות השמאל, לא ביזה את מתנגדיו. יתר על כן, היה בטוח שעמדותיו יחזקו את מדינת ישראל, שכן ידע שהן נובעות מתוך אחריות לאומית ואהבת ישראל. כך אכן היה. תלמידיו לא התנכרו לממלכתיות הישראלית על כל הערכים העצומים הכלולים בה, וגם בזמנים הקשים ביותר, כמו בעת הגירוש מגוש קטיף, המשיכו לעודד את תלמידיהם לשרת בצבא ולשאת בעול עם כלל הציבור בכל האתגרים העומדים לפני מדינת ישראל.
הרב צבי יהודה היה רגיש וער לענייני הכלל. בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה הכריז יצחק רבין ז"ל כי לא אכפת לו לבקר בגוש עציון עם ויזה ירדנית. נזדעזע הרב וכאב, ובשיחת יום העצמאות בשנת תשל"ד אמר: "לו לא אכפת, ולנו, לכלל ישראל, כן אכפת". והוסיף: "השומע ישמע והחדל יחדל". עוד אמר: "יש לזעזע שמיים וארץ על דברי שטויות כאלו" (עיין להלכות ציבור, עמ' רכו). כך במשך ימים אחדים היה חוזר ומודיע כי ראש ממשלה שאומר דבר שכזה אינו יכול להיות ראש ממשלת ישראל. התלמידים התפלאו, הרי הממשלה נשענת על רוב גדול, וכיצד פתאום אותו ראש ממשלה שמעמדו נראה איתן כל כך יאבד את כיסאו? כעבור כמה שבועות, בעקבות בואם של המטוסים בערב שבת, הממשלה נפלה.
שמעתי שהרב גולדויכט זצ"ל, ראש ישיבת כרם ביבנה, אמר אז לרב צבי יהודה: "רוח הקודש הופיעה בבית מדרשנו?!". נענה הרב צבי יהודה ואמר שאין כאן רוח הקודש רק שצריך לדעת להבחין בין חיסרון לריקבון. לעיתים החיסרון גדול מאוד, אבל עדיין ניתן להמשיך לחיות עמו עד שיתוקן. אבל כאשר יש ריקבון הדברים חמורים בהרבה ואי אפשר יותר להמשיך.
עם תלמידים
הרב צבי יהודה היה מקרב את תלמידיו באהבה עצומה, עד שכל תלמיד הרגיש כאילו הוא בן יחיד אצלו. היה מתעניין בחיי התלמידים וקשוב למחשבותיהם, ועוסק תדיר בהדרכתם.
שאלוהו תלמידים האם הרב זצ"ל התבטא ביחס למשוררת רחל. השיב בשלילה וביקש לקרוא את ספרה. אמרו התלמידים: "אם הרב לא התבטא, כנראה אין לשיריה חשיבות". שאל הרב צבי יהודה: "האם ספרה מעניין אתכם?" וכשהשיבו בחיוב אמר: "דעו שכל מה שמעניין אתכם מעניין אותי". לאחר שקרא את הספר העיר על המאמר המתאר את הטיול בעקבות הנוצרי (גדול שימושה, עמ' נ).
הקשר עם בניין הארץ
סיפר דודי הרב רמר זצ"ל: קבוצה מבני הקיבוץ הדתי הייתה אמורה ללמוד חודש בישיבה. בין תלמידי הישיבה נשמעה הטענה שאין יכולת קליטה בישיבה, וכדי לחזק את האווירה הישיבתית הישיבה צריכה קודם כול להתגבש בתוכה. הרב דרש בכל תוקף לקבל קבוצה זו באומרו: "כל מחשבה על ניתוק בין ישיבתנו להתיישבות העובדת לא תקום ולא תהיה", והכריחני לקבל את הטיפול בקבוצה (גדול שימושה, עמ' לו).
אומנם הישיבה שילמה על כך מחיר מסוים, אבל בזכות הרוח הגדולה שהייתה בישיבה, בוגריה התרוממו למדרגות גבוהות, תורתם הייתה כלל־ישראלית, ועל כן זכו לסייעתא דשמיא גדולה כל כך בהקמת ישיבות ויישובים, מדרשות ומכינות קדם־צבאיות. ומרוח זו הולכת תורת ארץ ישראל ומתגדלת ומשפיעה את ברכתה על העם והארץ.
הסתלקות
יומיים לפני פטירתו ביקרו אבי מורי בבית החולים שערי צדק, והרב הפציר בו שיחזיר אותו הביתה. "אני צריך ללכת הביתה 'כי שם ביתו'. מצידי צדדים אני צריך להיות עכשיו בבית, קח אותי הביתה, תעשה איתי גמילות חסד". אבי ניגש לרופא, אך הרופא אמר שהמצב של הרב מסוכן ובשום פנים אסור שהרב יצא מבית החולים. תשובת הרופא אכזבה מאוד את הרב צבי יהודה, שעדיין ביקש לחזור הביתה.
יומיים לאחר מכן, כאשר הרב נפטר, אבי ניגש לרב אברהם שפירא זצ"ל וסיפר לו על בקשתו של הרב צבי יהודה, ושעל כן ראוי שלכל הפחות ההלוויה תעבור דרך הבית. כך אכן היה. מסע ההלוויה שהתחיל בישיבת מרכז הרב עבר דרך ביתו ומשם להר הזיתים, שם נקבר סמוך לאביו הגדול.
רוחו מפעמת בתלמידיו שמפיצים את תורתו בכל רחבי הארץ, באהבת ישראל ללא גבול ובמסירות לתורה ללא גבול
מתוך העיתון בשבע
איך ללמוד אמונה?
מתנות בחינם
חידוש כוחות העולם
הלכות שטיפת כלים בשבת
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
איך נדע שהלב שלנו במקום הנכון?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?