ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ליל הסדר
- שיעורים נוספים
ביקש רבי לוי יצחק מחסידיו, שיביאו אליו את חיים הסבל, ושאל אותו מספר שאלות, עד ששאלו – האם סידרת הלילה את ה'סדר'?
השיבו חיים – 'רבי, אספר את האמת. שמעתי שאסור לשתות יין שרף, שמונה ימים רצופים. (בחו"ל, פסח הוא שמונה ימים, והיי"ש הוא חמץ). לכן, שתיתי הבוקר יין שרף שיספיק לשמונה ימים. בעקבות השתיה, נרדמתי. כשהגיע הלילה, העירה אותי אשתי, ואמרה לי: למה אינך מסדר את הסדר כמו כל היהודים?
עניתי לה – מה את רוצה ממני? הלא אני עם הארץ, ואבי היה גם כן עם הארץ. ואין איתי יודע עד מה, רק זאת אני יודע, שאבותינו היו בגלות אצל הצוענים, ויש לנו אלוקים שהוציאנו משם לחירות, ועתה אנחנו גם כן בגלות, וה' יוציא אותנו גם עתה מהגלות'.
אחרי כן, ראיתי שמונחים על השולחן, מצות ויין וביצים, אכלתי את המצות עם הביצים, ושתיתי את היין, ומחמת עייפות הייתי מוכרח לחזור לישון.
אמר על כך הצדיק – הדברים שלו הוטבו מאוד בשמיים, כי אמר אותם באמת, בלי שום פניות, ובשלימות כוונתו, כי יותר מזה איננו יודע. (סיפורי חסידים, מועדים, מס' 311).
סיפור זה מלמד אותנו, שעלינו לספר ביציאת מצריים בליל הסדר, מתוך כוונה אמיתית, אך כמובן שמוטל עלינו לעשות את הסדר כהלכתו, שהרי ברוך ה' אנו יודעים קצת יותר מאותו חיים הסבל. ובכל זאת אפשר לשאול – מי שזמנו אינו בידו, כמו חייל העומד על המשמר או אישה שטרודה עם ילדיה הקטנים, מה המינימום שיגיד ויצא ידי חובת "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן (רמב"ם חמץ ומצה ז, א)"?
(בהמשך, נראה, שהחובה המינימאלית היא קריאת כיוון לכולנו, אלו נקודות עלינו להדגיש במהלך ליל הסדר).
התשובה לכאורה פשוטה מאוד. לקראת סוף המגיד, אנו מצטטים את דברי רבן גמליאל: "כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן, פסח מצה ומרור, פסח על שם שפסח...".
ואכן, הפוסקים פסקו שחובה להגיד לפחות את דברי רבן גמליאל, כדי לצאת ידי חובה. ואכן המשנה ברורה (סימן תעג ס"ק סד) כותב: "גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה. ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל, על כל פנים מחויבת לשמוע הקידוש, וכשיגיע לרבן גמליאל אומר כל שלא אמר וכו', תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא...".
אולם, יש לתמוה על פסיקת המשנה ברורה. הרי מצאנו בגמרא ובפוסקים (עיין רמב"ם חמץ ומצה פ"ז), שיש נקודות נוספות שאנו מחוייבים לומר במהלך ליל הסדר. א. סיפור יציאת מצריים צריך להיעשות בדרך של שאלה ותשובה, ואפילו אדם שאומר את ההגדה לבדו, שואל ומשיב לעצמו. אם כן חייבים כולם גם לומר את 'מה נשתנה'. ב. הסיפור צריך להתחיל בגנות – ברע שהיה לנו במצריים ובכך שהיינו עובדי עבודה זרה, ולסיים בשבח – בכך שיצאנו ממצריים וקירבנו המקום לעבודתו.
אם כך דברי רבן גמליאל לא מספיקים, ובמיוחד שדבריו לא עוסקים בסיפור יציאת מצריים, אלא בטעמי מצוות ליל הסדר – פסח מצה ומרור. כיצד אפשר להסתפק בהם?
ובאמת, (עיין הליכות שלמה פ"ט סעיף לב') יש שהצריכו לומר גם באופן המינמאלי, נקודות נוספות בהגדה. וכפי שכתב חידושי הגר"ח (פסחים קטז.) שבליל הסדר צריך לספר ג' עניינים - א) ... לספר לאחר דרך שאלה ותשובה כדכתיב "והיה כי ישאלך בנך וגו' ואמרת אליו"... וההלכה היא שאפילו אם אחד לבדו צריך לשאול לעצמו ולומר עבדים היינו כדרך סיפור לאחר. ב) בסיפור צריך לספר כל ההשתלשלות, וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח... ג) מצוה לספר טעמי המצוות של אותו הלילה, כמ"ש במשנה... רבן גמליאל היה אומר...
אם כך – מה תירץ המשנה ברורה?
נראה, שהוא הבין שבתוך דברי רבן גמליאל גנוזים כל שלושת העניינים. גם רבן גמליאל דיבר בדרך שאלה ותשובה – "פסח על שום מה?". ורבן גמליאל הבין שכל עניין 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח' של יציאת מצריים, שהוציאנו ה' ממצריים, ובזה קנה אותנו לעבדיו, והתחייבנו במצוותיו. לכן, כשמבארים את טעמי מצוות הפסח, מבארים את היציאה מעבדות המצרים (הגנות) לעבדות ה' (השבח), והכל עניין אחד.
וכמבואר בספרים רבים, שגם לפני יציאת מצריים, ידעו שיש בורא לעולם, אך חשבו שהוא ברא ועזב את העולם, ואינו מנהל את העולם. ובמכות ויציאת מצריים, התברר שה' גם מתערב במה שקורה בעולם, ומנהל את העולם. וכשהתברר עניין זה, ממילא מתברר שה' רוצה משהו מהעולם, וממילא מובן שהוא מצווה מצוות, כי רוצה שהעולם ילך בדרך מסויימת.
לכן, השלימות של יציאת מצריים היא ההבנה של מצוות הלילה וטעמיהם. לכן, אנו מספרים ביציאת מצריים, "בעבור זה", "בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך", וה'מגיד' מסתיים בדברי רבן גמליאל שעוסקים בטעמי המצוות, כי הם פסגת ליל הסדר.
ויהי רצון, שנזכה לראות את התגלות ה' השלימה בעולם במהרה בימינו!
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
