ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

כבוד התורה ומידת האמת ;">

דף הבית בית מדרש מדורים רביבים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אלול תשס"ו

כבוד התורה ומידת האמת


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

השמטת שמו של מרן הרב קוק
לאחרונה הוציאו נכדי הרב הגאון יצחק אריאלי זצ"ל, מתלמידיו המובהקים של גאון ישראל מרן הרב קוק זצ"ל, את ספרו 'עיניים למשפט' בסדר חדש. אולם דבר חמור עשו, שהשמיטו מדברי הקדמתו של הרב אריאלי את דבריו על הרב קוק ועל ישיבת 'מרכז הרב'. וכך כתב הרב אריאלי בהקדמתו: "וכמה מהחידושים נאמרו לפני גדולי ישיבתנו הקדושה 'מרכז הרב', היא הישיבה החופף עליה הוד רוחה של מחוללה, גאון ישראל וקדושו, מרנא ורבנא רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, אשר גדלה וטפחה בלימודים במסלולם הישר והאמיתי היא ההלכה, באהבת השי"ת, תורתנו הקדושה, עם הקודש וארץ הקודש. וברוב חסדי ה' הייתי מהזוכים לייסד ולהקים את הישיבה הקדושה בעבודה מאומצת, בהשקעת כוחות רוחניים וגופניים, ומאת מרן הרב זצ"ל הוטל עלי הנהלת הישיבה בתפקידיה השונים, והנני מנושאי הארון במשך כל זמן קיומה". כל זה הושמט.

האמת שכבר בתשנ"ח חטאו בזה, כאשר הוציאו בקובץ 'על המסכת' במהדורת צילום את 'עיניים למשפט' למסכת ברכות, בהשמטת אותם המשפטים. ואולי כשראו שמעשיהם עברו בלא מחאה, המשיכו לחטוא גם בהוצאה המחודשת.

ועוד הוסיפו חטא על פשע, שכתבו מספר עמודים על תולדות חייו, ושוב, התעלמו מכל היחס שלו למרן הרב קוק זצ"ל ולישיבת 'מרכז הרב'. והלא זה היה מוקד חייו!

העוון בזה
ראשית יש בזה עוון גניבת דעת (כמבואר בחולין צד, א). ולמדו חכמים איסור זה מהפסוק (ויקרא יט, יא): "לא תגנובו", ומצינו שגם גניבת דעת נקראת גניבה, שנאמר לגבי אבשלום (שמואל ב' טו, ו): "ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל", שעשה עצמו כדואג להם, ובפועל התכוון לקדם את עצמו ולמרוד במלך. ומאחר שבפסוק "לא תגנובו" לא הוגדר על איזו גניבה מדובר, הבינו פוסקים רבים שכוונת התורה לאסור את כל סוגי הגניבות, ובכללם גם גניבת-דעת (ריטב"א חולין צד, א ועוד. אמנם לדעת סמ"ק ועוד פוסקים, זו אסמכתא).

עוד נצטווינו (שמות כג, ז): "מדבר שקר תרחק", ולמדו מזה חכמים שלא רק שקר ממש אסור, אלא גם התנהגות שיוצרת רושם מוטעה בכלל איסור זה (עיין שבועות לא, א).

דברי הרב אריאלי על מרן הרב קוק


לפני כשנה או שנתיים פרסם ר' שאול שיף בטורו בעיתון 'הצופה' דברים שרשם הרב אריאלי לעצמו במחברתו אודות רבו המובהק, מרן הרב קוק זצ"ל. אזכיר מתוכם שני סעיפים שמבטאים את יחסו למרן הרב:
"לא נזדמן לי אף פעם למצוא אותו בטל. תמיד לומד או מעיין בספר או תפוס במחשבה עמוקה. לי נדמה שכל היממה היה דבוק ותפוס במחשבות קדושות בלי הפסק, אף בשעת האוכל, כאחד מגדולי הקדמונים. ואין כל חידוש שהשאיר אחריו רכוש גדול של הרבה כרכים בכתובים".

עוד כתב:
"מיום שהופיע בשערי ארצנו עלה כבוד התורה במדרגה נעלה, ואלמלא שקלקלו במחלוקתם, אין לשער התועלת הרבה וקיום התורה בכל אתר בכל שדרות עמנו".

כשלון המפקדים המנוכרים לקודשי ישראל
הרב גורן, מייסדה של הרבנות הצבאית, היה לוחם עז נפש, צנחן ותותחן. הוא גם הכיר את המשנה הצבאית לעומקה. לפני שקיבל את דרגת האלוף, למד באקדמיה הצבאית בלונדון. והוא היה אומר כי קצין שקדושת מסורת ישראל אינה בראש מעייניו, אינו ראוי להיות מפקד בצה"ל ולשלוח חיילים להילחם למען עם ישראל. ועל כן היה עומד על כך, שמפקד שפגע בקודשי ישראל יודח ויסולק מהצבא.

לפני כשנתיים סיפרתי על גל הירש, אז מפקד בה"ד 1, שקיפח באופן מחפיר את הצוערים הדתיים, ודרש מהם לקום בחמש בבוקר לתפילת שחרית, בעוד שאר הצוערים קמו בסביבות השעה שבע. הצוערים הדתיים לא יכלו לעמוד בזה, וכך תפילת שחרית במניין נתבטלה בבה"ד 1, למרות שהיו שם כמאה צוערים דתיים. הקובלנות מצד הצוערים לא עזרו. רק הפרסום בעיתון 'בשבע', כלומר החשש לתדמיתו, גרם לו לסגת קמעה מעמדתו.

והנה עתה, לאחר המלחמה בלבנון, התברר כי תת אלוף גל הירש, מפקד אוגדת הגליל, היה בתפקיד מרכזי בלחימה, על כל המשתמע מכך. לא כאן המקום לפרט, אבל כמדומה שכל מי שקיבל דיווח על מה שהתרחש במלחמה יודע שגל הירש היה שותף משמעותי במחדלים העצומים, על כל המשמעות החמורה הכרוכה בכך. אילו המערכת היתה מתוקנת, קידומו היה נעצר כבר אז.

שאלת המחלקות המשולבות
מזה זמן רב נציגי הצבא פונים אל ראשי ישיבות ההסדר בבקשה ודרישה שהחיילים ישרתו במחלקות משולבות, אשר יורכבו מבני ישיבות ביחד עם חיילים מכלל צה"ל, שרובם אינם שומרי מצוות. זאת כדי לתרום לגיבוש הצבא, ולהעלאת הרמה בכלל המחלקות הקרביות.

רבים מבין ראשי הישיבות חששו שפיזור המחלקות המיוחדות לחיילי ההסדר יפגע ביכולתם של בני הישיבות לשמור על ערכיהם ועל אורחות חייהם. היו גם שחשדו כי מניעיו של הקצין הבכיר שקידם את נושא המחלקות המשולבות אינם טהורים, ובעצם כוונתו לפגוע בישיבות ההסדר.

מתחילה לא היתה לי עמדה ברורה בנושא, ומבחינות מסוימות תמכתי ברעיון השילוב. גם החשד הגורף בכל מעשיו של אותו קצין בכיר לא היה מקובל עלי. לאחר שגורמים מהצבא הפצירו שנעודד את חיילינו להשתתף במחלקות המשולבות, והבטיחו שהחיילים שישרתו במחלקות אלו יוכלו לקיים את אורחות חייהם הדתיים באופן מלא לא פחות מאשר במחלקת בני הישיבות, נענינו לבקשתם ועודדנו את תלמידינו לשרת במחלקות המשולבות. בשנים האחרונות היו לנו חיכוכים קשים עם רשויות צה"ל, וכאשר יש נושא שמוצג על ידי הגורמים המוסמכים בצה"ל כדבר שעשוי לסייע לבניית הצבא - אז אדרבה, הנה לך הזדמנות נפלאה לפעול בשיתוף פעולה למען נושא חיובי ולהבליט בכך את השותפות המלאה שלנו באחריות לחיזוקו של צבא ההגנה לישראל.

בפועל, הרבה בחורים חששו מהשילוב, ולא פחות מכך חבריהם והוריהם, והם משרתים במחלקה נפרדת של בני ישיבות. לעומתם היתה קבוצה שנענתה לאתגר שהצבנו בפניה והתגייסה למחלקות המשולבות, במסגרת חטיבת גולני.

היכן הבעיה
החשש מפני האווירה החילונית שתשרור במחלקה התברר כלא מוצדק. ברוך ה' יש כבוד הדדי בין החיילים, התחשבות ויחסי רעות טובים. אלא שלמרבה הצער המפקדים, שהיו צריכים לטעת מוטיבציה בלב החיילים כדי שיתאמנו באופן הטוב ביותר לקראת תפקידם הקרבי, דווקא הם פוגעים בבני הישיבה.

מפקד אחד קילל את החיילים, דבר שכמובן לא היה צריך לקרות. הבחורים עשו ששש... כפי שהסדרניקים ותיקים נוהגים במקרים כאלה מימים ימימה. המפקד כעס, קילל שוב וצעק: "למי שזה מפריע שיעמוד בצד". הדתיים זזו הצידה. אז הגיע מפקד אחר, חובש כיפה, והוא הריץ אותם כעונש על כך. שוב שאל למי זה מפריע, ושוב ענו שלהם זה מפריע, ושוב הריץ אותם, אך הם לא חזרו מעמדתם כי הקללות מפריעות להם.

לאחר יום, הסמל קילל אותם. שוב עשו ששש... הסמל כעס וצעק: "מי שזה מפריע לו, שיזוז הצידה". הוא ציפה שעתה, לאחר שכבר נענשו פעם אחת, רוב הדתיים יישברו ורק מעטים יזוזו הצידה. אבל למרבה הפלא כל המחלקה כמעט, כשמונה עשר דתיים ואיתם עוד כעשרים חיילים חילוניים, זזו הצידה. רק שלושה חיילים נותרו לעמוד מול הסמל.

כעונש פקד הסמל על כל אלה שזזו הצידה והצהירו בכך שהקללה פוגעת בהם, שיפלו על הקוצים והאבנים לשכיבות סמיכה. סיפרו שזה היה ממש לא נעים, אבל אווירת הרעות והתחושה שנשארו נאמנים לעצמם חיממה מעט את הלב.

בניגוד למה שסוכם, במשך כמה ימים לא יכלו לקיים תפילת ערבית במניין, מפני שלא הקצו זמן לתפילת מעריב, והאימונים התבצעו במסגרת מפוצלת של כיתות נפרדות. וכך למרות שהיו במחלקה קרוב לעשרים חיילים דתיים, לא יכלו להתפלל במניין.

בנוסף להתנכלות להוצאת הציציות ועונש הריתוק ששמונה חיילים קיבלו על כך, פקדו גם על שני חיילים להקטין את הכיפה. לאחד מהם, כעונש על כך שלא הקטין את הכיפה, לקחו את כל בגדי ההחלפה הצבאיים, וכך הוא חי כשבועיים רק עם חולצה אחת. לפעמים הוא מצליח לכבס אותה בלילה ולשוב ללובשה, מעט רטובה, למחרת.

החיילים מפחדים להתלונן, מפני שהם יודעים שהמפקדים יתעמרו בהם. אחד שעמד על שלו, בנוסף לעונש ריתוק, הועבר למחלקה אחרת, כדי לפורר את החבורה ולהחלישה.

מסקנות ביניים
קשה להתעלם מהקשר שבין הכישלונות במלחמה להתנהגות המפקדים כלפי קדשי ישראל. לצערנו גם מפקדים דתיים נגועים בכך, כאילו באו להראות כי מה שהם עושים בחייהם הפרטיים אינו "מפריע" להתנהלותם כמפקדים בצבא. יתכן שרוח המפקד, עוד מהימים המכוערים של גירוש והחרבת גוש קטיף חופפת עליהם, והם חושבים שתפקידם להעמיד את החיילים הדתיים במקומם, כלומר לכופף אותם ולשבור את רוחם ומצפונם. להבהיר להם שצה"ל הוא צבא רגיל כמו כל הצבאות בעולם ולא צבא יהודי, כדי שאם יצטרכו - יוכלו לפקוד עליהם לגרש יהודים. לא פלא שאח"כ הצבא אינו מצליח לעמוד במשימתו העיקרית, לנצח את האויב.

הלוואי והפיקוד יכיר בטעותו ויתנצל, יפצה את החיילים שנשפטו ונענשו, ויתקן את האווירה שנוצרה. בלא זאת נאלץ לקבוע שבנוסף למחדלים שנתגלו במלחמה, צה"ל גם אינו מסוגל לקיים מחלקות משולבות.

------------------
פורסם גם במדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il