- משפחה חברה ומדינה
- יעדי הבית היהודי
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ארלט בת רחל
בחודשים האחרונים אנו מלווים אירוע מטלטל של החלפת מספר עוברים במעבדה לפוריות. המקרה שהתפרסם הוא תינוקת שגדלה ברחמה של אישה שאינה אמה הגנטית, אשר עברה ניתוח מורכב במהלך ההיריון תוך סיכון חייה, ובני הזוג אינם מוכנים להיפרד ממנה. ההתלבטות בשאלה אם להשאיר בידיהם את התינוקת או להחליף אותה בילד/ה הגנטי/ת שלהם קורעת את הלב, ובתוך כך נדרשת התייחסות מנקודת המבט התורנית. התייחסות זו תתבסס על מה שנכתב בהרחבה בספר 'קשר אמיץ – מבט הלכתי על אימוץ ילדים ומעמד ההורות' (בהוצאת מרכז תורה ומדינה).
השאלה מי הם הוריה של התינוקת תלויה בגישות שונות להגדרת ההורות. האם הורות היא מושג ביולוגי? ואם כן, האם היא גנטית, והולכת אחרי הביצית, או פיזיולוגית, והולכת אחרי הרחם? האם הורות היא מושג חוקי־משפטי, ובית המשפט הוא שיקבע מי הם ההורים? האם היא מושג פסיכולוגי, ואז נקבע אותה על פי ההתקשרות הרגשית בין התינוקת ובין מי שמגדלים אותה? ואולי היא משהו אחר...
במשפט הנוכרי, מן התקופה הרומית ועד ימינו, ישנה נטייה חזקה לכיוונה של ההורות החוקית־משפטית, ובתי המשפט רואים את הגורמים האחרים רק בתור חלק ממערכת השיקולים שלהם. ההלכה היהודית, לעומת זאת, הולכת אחרי ההורות הטבעית, הביולוגית. הזיקה של התינוקת לאביה נקבעת על פי תא הזרע, ואילו הזיקה לאמה שנויה במחלוקת שלא הוכרעה – אם הולכים אחרי הביצית או אחרי הרחם.
אם נלך על פי ההלכה, לפנינו ספק הלכתי מי היא אמה של התינוקת, ולצד זה תוכל להיות ודאות הלכתית ביחס לזהותו של האב, שבוודאי אינו בן זוגה של האם היולדת. כאשר מדובר על ההשלכות ההלכתיות, התשובה תהיה ברורה: אביה הביולוגי הוא אביה לכל דבר. בנוגע לאם, נצטרך ללכת לחומרא: אם אחת האימהות אינה יהודייה יהיה צורך בגיור לחומרא, ואסור יהיה לבת הזו להינשא לבניה של כל אחת מהן.
מי יגדל את התינוקת?
התשובות שניתנו עד כה נותנות מענה "טכני" להיבטים הלכתיים שונים, אבל אינן עונות על השאלה הכבדה ביותר: מי ההורים שיזכו לגדל את התינוקת הזאת?
לכאורה השאלה העולה כאן היא "של מי הילד". אולם ניסוח זה של השאלה מניח שילד הוא כמו חפץ שיש למישהו בעלות עליו. גם מקורה של תפיסה זו הוא במשפט הרומי, שלפיו הילד הוא רכושו של אביו. המשפט המודרני הסתייג גם כן מן התפיסה הרומית כאילו יש לאב בעלות על ילדיו, והחליף את מושג הבעלות במושג משפטי אחר: "זכויות ההורים". מתוך נקודת המוצא הזאת, הדיון המשפטי ינסה לשקלל את זכויותיהם של שני הזוגות האוחזים בילדה ויבקש לבדוק מי אוחז בזכות חזקה יותר.
ההלכה היהודית אינה רואה את האב כבעלים על ילדיו (למעט תחום אחד, והוא מעמדו המיוחד של האב ביחס ל"אישות דבתו", ואכמ"ל). רוב הדיינים בבתי הדין הרבניים אף אינם מכירים במושג "זכויות ההורים". כאשר עולה בבית הדין ויכוח בין הורים בתהליך גירושין בשאלת המשמורת על הילדים, הם דנים בעיקר על פי שיקולים של "תקנת הילד" – שהיא מה שנדרש לחינוכו המוסרי והערכי, ושל "טובת הילד" – שהיא מה שנדרש להתפתחותו התקינה מבחינה גופנית ורגשית. גם בתי המשפט נותנים מעמד מועדף לשיקולים של "טובת הילד", אשר במקרים רבים מנוסחים בשפה משפטית של "זכויות הילד". במובן זה, ההורות אינה אלא "אפוטרופסות": ההורים הם האחראים לדאוג לטובתם ולתקנתם של ילדיהם. בהלכה מדובר על אפוטרופסות מכוחו של הקב"ה, שהוא השותף השלישי ביצירתו של הילד, ובבתי המשפט – מכוחה של המדינה.
לכאורה יסכימו כולם שבמצב הקיים, שבו נוצרה "הורות פסיכולוגית", שכן הילדה נקשרה לזוג שמגדל אותה כעת, יהיה זה השיקול המכריע. בתפיסה המשפטית המקובלת, יש בכך עילה ליצירת "הורות חוקית" חדשה גם אם אינה תואמת את ההורות הגנטית. ייתכן שכך תהיה ההכרעה גם בתפיסתה של ההלכה, למרות הוודאות ביחס לזהות האב הגנטי, וזאת מאחר שטובתה של הילדה נראית ברורה למדי בנסיבות שנוצרו, ולצד זה יש ספק הלכתי מי נחשבת כאמה. אומנם בדרך זו לא יוכל האב הביולוגי לחנך את בתו, אולם כבר קבעו חז"ל ש"הבת אצל האם לעולם", וכנגד מצוות החינוך המוטלת עליו עומדת ההערכה שלבריאותה הנפשית של הילדה צפויה השפעה משמעותית על החינוך שלה לערכים.
הורות כזהות
למעשה, נראה שהדברים מורכבים יותר. עד כה הצגנו שתי תפיסות שמאפיינות את ההורות: האחת – ההורות כבעלות או כזכות, והשנייה – ההורות כאפוטרופסות או כאחריות. אולם נראה ששתי התפיסות הללו לוקות בהשטחה חמורה של מושג ההורות, שהוא משמעותי הרבה יותר ממה שניתן להכניס תחת הגדרות משפטיות. יש בהורות קשר רגשי עמוק לאין ערוך מאשר הזיקה שבין אדם לרכוש היקר ביותר שהוא מחזיק בידו. יש בהורות המשכיות של הקיום מדור לדור – הקיום החומרי, באמצעות הירושה, והקיום הרוחני, דרך חינוכם של הילדים לאור מורשתם של הוריהם. ההורות היא "קשר זהותי": ההורים מעניקים לילדיהם את זהותם, והילדים להורים – את המשכיותם. מצוות התורה על ההורים לחנך את ילדיהם לאמונה, לתורה ולמצוות היא הביטוי ההלכתי להמשכיות הזו. כל המאפיינים האחרים של ההורות אינם אלא ביטויים חלקיים שלה: הקשר הרגשי העמוק, הסמכות והאחריות, ממד הבעלות ומושג הזכות. מן הסיבה הזאת ההלכה אינה מכירה בהורות הביולוגית במצבי מעבר בין עם לעם: בלידת ילד מנישואי תערובת – ההלכה מכירה רק בהורות של האם, שהזהות הלאומית הולכת על פיה, ולא בהורות של האב, השייך לעם אחר. כמו כן פוקעים כל קשרי ההורות במקרה של גיור, ו"גר שנתגייר כקטן שנולד".
המסקנה העולה מהבנה זו של ההורות היא שאי אפשר לנתק את הילד מן ההורים הביולוגיים שלו, שהם המעניקים לו את זהותו. ובמקרה זה – אי אפשר לנתק את הילדה מאביה הגנטי, אשר הוא, ולא בן זוגה של האם היולדת, מצוּוה להקנות לה זהות.
הערך הניתן כאן לשמירת זהותה של הילדה כבת לאביה הגנטי (ובמידה מסוימת גם לאמה הגנטית) הוא לא רק עיקרון הלכתי, אלא גם צורך פסיכולוגי. בפרשה קודמת של "תינוק המריבה" נתגלעה מחלוקת עזה בין אנשי מקצוע ובין ערכאות משפטיות בשאלה כיצד לתעדף נכון שני צרכים מנוגדים של הילד. תפיסה אחת העדיפה את ה"התקשרות", וקבעה כי יש להשאיר את הילד בידי מי שהתחיל לגדל אותו ונקשר אליו. תפיסה שנייה העדיפה את ה"זהות", וקבעה כי יש להשיב את הילד לחיק הוריו הביולוגיים.
אף שאין בידינו כלים להכריע בוויכוח המקצועי, התורה מלמדת אותנו לתת משקל גדול יותר לצורך של הילד בזהות. ואכן ידוע כי ילדים מאומצים וילדים שנולדו מ"תרומת זרע" (שנכון יותר לקרוא לה "מכירת זרע") סובלים מקשיים רגשיים הנובעים מזהות לא ברורה ומחפשים את שורשיהם הביולוגיים. מן הסיבה הזאת ניתנת כיום יותר העדפה ל"אימוץ פתוח", שבו הילד המאומץ שומר על קשר עם הוריו הביולוגיים גם בגיל צעיר. זה דומה למשה רבנו, שאף שהיה מאומץ בידיה של בת פרעה, שמר על קשר עם אמו, ומתוך כך שימר את זהותו כבן לעם ישראל.
הכרעת האפוטרופסיות
לאחרונה פורסמה החלטתן של האפוטרופסיות שנתמנו בידי המדינה להכריע בגורלה של הילדה. ניכר כי הן היו מודעות למתח שבין שני הצרכים המנוגדים שלה – מחד גיסא, הצורך בהתקשרות יציבה עם הזוג המגדל אותה במסירות ובאהבה, ומאידך, הצורך שלה בזהות ברורה. הן הבינו היטב את המחיר הצפוי בהכרעה לטובת ההורים הגנטיים, שעדיין אינם ידועים. הכרעה כזאת הייתה יוצרת בוודאות מאבק משפטי ממושך במספר ערכאות, כשלא ברור מה תהיה ההחלטה הסופית. במשך כל הזמן הזה תשרור אי־ודאות קשה שתגרום נזק חמור להתקשרות התקינה שבין התינוקת לבני הזוג. לכן, יש היגיון רב בהכרעה להשאיר את התינוקת בידי האם היולדת ובן זוגה, אך לא לוותר על זיהוי ההורים הביולוגיים ועל האפשרות ליצור איתם קשר בזמן ובדרך המתאימים לכך, כך שתישמר גם זהותה כבת להוריה הגנטיים.
הכותב הוא רב היישוב עטרת ועומד בראש מחלקת חברה ומשפחה במרכז תורה ומדינה
מתוך העיתון בשבע
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
מי פה עבריין?
מה עניינו של ט"ו בשבט?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
איך ללמוד אמונה?
מהו הדבר המרכזי של ארץ ישראל?
הקשר בין ניצבים לראש השנה
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
הלכות קבלת שבת מוקדמת
