- משפחה חברה ומדינה
- מדינת וממשלת ישראל
אלא שהרב זצ"ל לא נתן למאורע הפרטי הזה לרדת מסדר היום, והוא הוציא תחת ידו מכתב שאת תוכנו ואת התיאור שהוא נושא אנחנו חווים בימינו אלה ממש: "הננו צריכים עכשיו אימוץ גדול, כעת חיה, שזרם החיים בארץ ישראל הולך ומתגבר, לשמחת לב כל אוהב עמו וארצו, אבל לעומת זה, עם פרץ זרם חיים זה עצמו, באים יסודות מקולקלים וחומריים מזיקים להיאסף בארץ הקודש" (אגרות הראיה א, קמד).
הימים ימי העלייה השנייה, שהביאה בסופה ממזרח אירופה ומתימן כ־35 אלף איש, שהיו לשליש מכל היישוב היהודי שהתקבץ בארצו. עלייה זו טבעה חותם עמוק בתולדות היישוב העברי המתפתח ועל תרבותו. חלק ניכר מאנשי העלייה השנייה היו צעירים בשנות העשרים לחייהם, שעלו מתוך ציונות חלוצית ולאומית ומתוך מרד נעורים ואמונה ביצירת עולם חדש ואדם חדש. למרות הערכים החיוביים שאפיינו את החלוצים הללו, פעמים רבות הם הביאו עימם גם גרעין ארסי של שנאה לכל הקדוש והיקר לתורה ולמצוות: "היד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת, בגרגרים של היסתוריה ושל חיבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ, במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי" (שם, שם).
הרב חרד מפני הבאות, וצפה כי בסופו של דבר גם האהבה היוקדת לארץ ישראל ולעם תשתנה לבלי היכר, ועוד עלולה לשלוט בזעם בכל היישוב כולו: "העומד להיות ייהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו על פי הניסיון - היד הטמאה הזאת תתגבר, אז אין די באר גודל האסון" (שם, שם).
מי בז ליום קטנות
העלייה לארץ אומנם החלה ביוזמת אנשי קודש, תלמידי הבעש"ט והגר"א, וחובבי ציון. גם היוצאים מהחומות, ואף אנשי העלייה הראשונה, שהקימו מושבות ושכונות רבות, רובם היו בעלי אוריינטציה לקודש, ופעולתם נבעה מתוך אמונה במי ששיכן שמו בארץ. אלא שתנועה זו התמעטה, ואת מושכות העגלה הציונית תפס זרם אחר של עולים, כאלו שהמניעים שלהם היו סוציאליסטיים ויחסם לקודש, במילים עדינות, היה לקוי. העובדה הזאת החלה נותנת את אותותיה באקלים היישובי, והרב החל לראות בעיניים כלות איך יישוב ארץ ישראל מקבל תפנית תרבותית, ולא לטובה.
בכמה מקומות, ואף באיגרת זו, הרב קורא בקול להגיע לארץ ישראל, לבנותה על בסיס של ערכי התורה ולא להחמיץ את השעה: "ואתה אדוני אתכבד להודיעך, כי זה לי זמן הגון אשר בחנתי דרכי, ואדע נאמנה שכל תקוות יישוב ארץ ישראל, וכל תקוות הצמחת קרן ישועה לישראל מציון, תלויה היא בנקודה אדירה זאת, שייאספו אלינו כוחות טובים, לעסוק בבניין הרוחני והחומרי של ארץ ישראל... וכל מי שנקודת יראת שמיים אמיתית בוערת בלבבו, לא יוכל להיות שיתעלם מלבוא לעזרת ד' ועמו. אל נא נאחר את המועד! אל נא ניתן את הרומסים לרמוס כל היונקים, שורשי צמח ד' העולים על אדמת הקודש!" (שם, שם).
עוד כשהיה הרב בבויסק בשנת תרס"ב הוא כתב כי זוהי השעה לקום ולבנות, והחובה מוטלת דווקא על שלומי אמוני ישראל לעלות וליישב את מרחבי ארצנו (מאמרי הראיה, אפיקים בנגב). הרב חזר על קריאה זו פעמים רבות, ואף הקים תנועה בשם דגל ירושלים לשם כך (שם, דגל ירושלים א).
בני העלייה השנייה והעלייה השלישית בנו והקימו קיבוצים ויישובים רבים. כ־120 קיבוצים ויישובים השייכים לתנועות השמאל הסוציאליסטי קמו טרם קום המדינה. שיעורם בקרב היישוב המתחדש היה שבעה אחוזים, והם הפכו לאליטה התרבותית השלטת בארץ. זאת מלבד ציבור חילוני בורגני גדול שישב בערים וייסד כלכלה מודרנית לתפארת. הם הנהיגו את המדינה, עבדו קשה מאוד כדי ליישבה וטרחו מאוד על מנת שהיא תהפוך למדינה חזקה ועשירה.
והציבור הדתי והחרדי? ובכן, הוא התעורר קצת מאוחר. הוא לא הקשיב בזמן לקול השופר שקרא בחיל "קומו ועלו ציון" (מאמרי הראיה, עמ' 268). אף שבארבעים השנים האחרונות, הציבור המסורתי והציבור הדתי־חרדי החלו תופסים מקום עיקרי בצבא ובתנועות ההתיישבות ואף הפכו להיות רוב מוצק באוכלוסייה (כ־55 אחוזים), חז"ל כבר אמרו כי "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" (עבודה זרה ג, א). לא לשווא היה הרב צבי יהודה זצ"ל חוזר פעמים רבות על דברי חז"ל המתארים את ירידת קרנם של הצדיקים לעתיד לבוא: "כדברי חכמינו זכרונם לברכה בסוף מסכת סוטה: 'מי בז ליום קטנות, מי גרם לשולחנם של צדיקים שיתבזה לעתיד לבוא'. באיזו מידה על כל פנים הלוא הננו שייכים ונוגעים אל העתיד לבוא. צדיקים במינוח התורני ההלכתי הלוא הם השייכים לקיומה של תורה, ובכן שולחנם, עמדתם של צדיקים אלה, של היהדות השייכת לקיומה של תורה, היא איננה מכובדת כראוי בכנסת, בעירייה, בממשלה; צועקים על זה, קובלים ומתאוננים על זה. אכן מי גרם לכך, שואלת הגמרא שם? מי בז ליום - מי גרם ששולחנם של צדיקים יתבזה לאותו היום? התשובה על זה בגמרא שם היא ברורה: קטנות, שלא האמינו בהקדוש ברוך הוא" (לנתיבות ישראל א, מאמר חמישים וארבע).
הציבור שנאבק בימים אלה נגד המהפכה המשפטית, לא נלחם רק על חוק זה או אחר. הוא נאבק על מעמדו. הוא מרגיש בפועל ש"גנבו לו את המדינה". "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה", שורר אהוד מנור, ותנועות השמאל הפכו שורה זו לסיסמת המאבק. והאמת? אפשר להבין את כאבן. והדבר הזה בהחלט מחייב אותנו.
לא לעצור, להסביר!
חז"ל הורונו ברוח קודשם כי ריקנים ואפילו בוגדים שבישראל מלאים מצוות כרימון (סנהדרין לז, א). גם עליהם נאמר כי "לא יידח ממנו נידח, וגם הם עתידין ליתן ריח טוב ולהיתקן" (ר' מנחם עזריה מפאנו, גלגולי נשמות ח; פרי צדיק נשא). על מי מוטלת האחריות לקרב אותם לתורה? מי מחויב לעמול על מנת שאחינו ייתנו ריח טוב של תורה ואמונה?
אפשר לשמוע בציבור טענה שעיקרה "ניצחנו בבחירות, וכמו שהם לא התחשבו בנו גם אנחנו לא צריכים להתחשב בהם". אין זה משנה אם הטענה הזאת נכונה או לא, ואם יש בה צדק. השאלה היא אם הטענה הזאת חכמה ואם היא מובילה אותנו אל המגמה והתכלית. והתכלית היא לא מערכת המשפט, ואפילו לא משטר נכון וצודק, אלא השבת לב ישראל אל אביהם שבשמיים. אי אפשר להכחיש כי מערכת משפטית הוגנת היא תנאי חשוב בכל המהלך של שיבת ישראל לארצם, ומשכך הרפורמה המשפטית היא תהליך מוכרח שאין למנוע או לעכב. אבל מהצד השני: מה עם רגשות אחינו שמעבר? איך נוכל להידבר איתם ולקרבם לתורה אם יראו בנו אויב ומקור כל הרע?
אסור לנו להחמיץ שוב את הרכבת. לא נוכל לשאת את המחשבה שנתנו יד לכך שחלק גדול כל כך באוכלוסייה הוציא את עצמו מהכלל, רק כי לא קיימנו את דברי יוסף: "את אחיי אנוכי מבקש". אנחנו חייבים להבין את כאבם של אחינו, ומתוך כך לצאת להסברה. למתקפת הסברה שמחד גיסא תהדהד את העקרונות הצודקים של המהפכה, אך מאידך גיסא תעסוק בעיקר במהויות. תעסוק בתפקידנו כאן עלי אדמות, תעסוק בצדק וביושר, בתורה ובאמונה, בהיותנו בנים ואחים אוהבים לעם עתיק שעתיד להיות אור לגויים.
הכותב הוא ר"מ בישיבת ההסדר מעלות, וראש פרויקט רבנן דאגדתא
מתוך העיתון ב'שבע'
מהי המלכות שיש בכתר התורה?
הפלונטר בצד ימין של הלוחות
מתנות בחינם
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
איך נדע שהלב שלנו במקום הנכון?
סודה של ברכה
איך נהנים כשעובדים קשה?
מה זה אומר בחזקת בשרי?
איך ללמוד גמרא?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
'קבעתי את מושבי – בבית המדרש'
