בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • הכנה לחג השבועות
לחץ להקדשת שיעור זה

גדול תלמוד שמביא לידי מעשה

undefined

הרב דוד דב לבנון

סיון תשפ"ג
10 דק' קריאה
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מ עמוד ב :
"וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר: תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה".
מסקנה זו "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה", יש בה קושי מיניה וביה, מצד אחד קבעה שתלמוד גדול, ומצד שני נימקה שתלמוד להביא לידי מעשה, ואם המטרה היא מעשה, אם כן מעשה גדול?
ואכן כך מסיק רש"י מדברי הגמ' בבא קמא דף יז עמוד א:
"ת"ר: וכבוד עשו לו במותו - זה חזקיה מלך יהודה, שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כתף, דברי ר' יהודה; א"ל ר' נחמיה: והלא לפני אחאב עשו כן! אלא, שהניחו ס"ת על מטתו, ואמרו:קיים זה מה שכתוב בזה. והאידנא נמי עבדינן הכי! אפוקי מפקינן, אנוחי לא מנחינן. ואיבעית אימא: אנוחי נמי מנחינן, קיים לא אמרינן . אמר רבה בר בר חנה: הוה אזילנא בהדיה דר' יוחנן למשאל שמעתא, כי הוה עייל לבית הכסא והוה בעינא מיניה מלתא, לא פשיט לן עד דמשי ידיה ומנח תפילין ומברך, והדר אמר לן: אפילו קיים אמרינן, לימד לא אמרינן . והאמר מר: גדול למוד תורה, שהלמוד מביא לידי מעשה! ל"ק: הא למיגמר, הא לאגמורי.
רש"י: "מביא לידי מעשה - אלמא מעשה עדיף.למיגמר - לעצמו מעשה עדיף, אבל לאגמורי לאחריני עדיף ממעשה הלכך לימד לא אמרינן".
וכך אומר רש"י בקידושין שם: " שהתלמוד מביא לידי מעשה - נמצאו שניהם בידו ", היינו שמבחינה ערכית מעשה גדול אלא שהתלמוד נביא למעשה ולכן מבחינה מעשית קודם למעשה.
ר"ת שם מקשה על רש"י מגמ' קידושין ששם המסקנה הייתה "ונמנו כולם ואמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה", ובפשטות משמע שתלמוד גדול מבחינה ערכית ממעשה המצוות. ומתרץ:
"ואומר ר"ת דה"פ והאמר מר שלמוד מביא לידי מעשה, וכיון שאנו אומרים קיים הרי אנו אומרים שלמד דאי לא שלמד, היאך קיים שהלמוד מביא לידי מעשה ולא מסיק אדעתיה השתא לחלק בין למד ללימד ומשני הא לאגמורי [דלימוד] ודאי לא אמרינן, דהא ודאי עדיף שמביא את הרבים לידי מעשה כשמלמדם".
היינו שאומנם תלמוד גדול, אבל בהספד על חזקיהו אמרו "קיים זה מה שכתוב בזה", כי אם לא למד איך קיים, ובזה שקיים כלול שלמד. אבל אין זה אומר שמעשה גדול. ולמסקנה הספידו אותו בכך שלימד אחרים, שזה לא כלול ב"קיים" את התורה, וזה גדול ממעשה.
התוספות שם מביא דעת בעל השאילתות:
"ובשאלתות דרב אחאי גאון ל"ג קיים אמרינן לימד לא אמרינן. אלא גרס ומנח תפילין והדר אמר לן ותו לא ופריך גמרא והיאך הוה מנח תפילין תחלה קודם שהיה אומר להם השמעתתא והלא למוד גדול ממעשה? ומשני הא למגמר הא לאגמורי, דליגמר נפשיה למוד גדול שמביא לידי מעשה, אבל לאגמורי לאחרים לא עדיף, ולפיכך היה מניח תפילין תחלה".
משמע מדבריו שתלמוד גדול רק בגלל שמביא לידי מעשה, ואם כן מבחינת המהות מעשה גדול מתלמוד, ולכן מעשה עדיף אף על ללמד אחרים.
גם תוספות מסכת קידושין דף מ עמוד ב: "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה" מביא מביא בסופו:
"ויש מפרשים, דאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחילה או יעסוק במעשה אומרים לו למוד תחלה לפי שאין עם הארץ חסיד, אבל אדם שלמד כבר המעשה טוב יותר מלימוד".
משמע מדברי יש מפרשים שמעשה עדיף, ותלמוד גדול רק כדי שידע מה לעשות.
שיטת רש"י השאילתות ויש מפרשים בתוספות שמבחינה ערכית מעשה גדול לכאורה אינה מתיישבת עם מה שאומרת הגמ' בקידושין שם שמביאה ראיה שתלמוד גדול:
"תניא, רבי יוסי אומר: גדול תלמוד - שקדם לחלה ארבעים שנה, לתרומות ולמעשרות - חמשים וארבע, לשמיטים - ששים ואחת, ליובלות - מאה ושלש; מאה ושלש? מאה וארבע הויין! קסבר: יובל מתחילתו הוא משמט. וכשם שהלימוד קודם למעשה, כך דינו קודם למעשה, כדרב המנונא, דאמר רב המנונא: אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה, שנאמר: פוטר מים ראשית מדון; וכשם שדינו קודם למעשה, כך שכרו קודם למעשה, שנאמר: ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו".
ועוד הרי שנינו "תלמוד תורה כנגד כולם"?
ונאמר "וכל חפציך לא ישוו בה", אפילו מצוות חפצי שמים לא ישוו לתורה, ולכן אין מבטלים תורה רק למצווה שאי אפשר לקיימה ע"י אחרים?
ועוד נאמר "כי נר מצוה ותורה אור", שמצוה רק נר ותורה היא אור? וכך מבואר בתלמוד בבלי מסכת סוטה דף כא עמוד א:
"והתניא, את זו דרש רבי מנחם בר יוסי: כי נר מצוה ותורה אור - תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור, את המצוה בנר, לומר לך: מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה; ואת התורה באור, לומר לך: מה אור מגין לעולם, אף תורה מגינה לעולם; ואומר: בהתהלכך תנחה אותך וגו', בהתהלכך תנחה אותך - זה העוה"ז, בשכבך תשמור עליך - זו מיתה, והקיצות היא תשיחך - לעתיד לבא; משל, לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה, ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הלסטין, ואינו יודע באיזה דרך מהלך, נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים, ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך, כיון שעלה עמוד השחר ניצל מחיה רעה ומן הליסטין, ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך, הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם; ד"א: עבירה מכבה מצוה, ואין עבירה מכבה תורה, שנאמר: מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה!"
א"כ התורה מגינה ומצילה יותר ממצווה, וכן אנו רואים שעבירה אינה מכבה מצווה, משום שהתורה מגלה אהבה לנותן התורה, ומים רבים של עבירה לא יוכלו לכבות את האהבה שמייצרת התורה.
בגמ' שם חולקים רב יוסף ורבא עד כמה מצווה מגינה מייסורים, ועד כמה מצילה מן החטא, ובכל אופן לפי שניהם תורה מגינה ומצילה יותר ממצווה, כדלהלן:
"א"ר יוסף: מצוה, בעידנא דעסיק בה - מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה - אגוני מגנא, אצולי לא מצלא; תורה, בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה - מגנא ומצלא. מתקיף לה רבה: אלא מעתה, דואג ואחיתופל מי לא עסקי בתורה? אמאי לא הגינה עלייהו? (לכאורה אפשר ליישב קושיית רבה, שדואג ואחיתופל תורתם הייתה מן השפה ולחוץ, ולכן לא הצילה התורה אותם מלחטוא).
אלא אמר רבא: תורה, בעידנא דעסיק בה - מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה - אגוני מגנא, אצולי לא מצלא; מצוה, בין בעידנא דעסיק בה, בין בעידנא דלא עסיק בה - אגוני מגנא, אצולי לא מצלא".
"רבינא אמר: לעולם זכות תורה, ודקאמרת אינה מצווה ועושה! נהי דפקודי לא מפקדא, באגרא דמקרין ומתניין בנייהו ונטרן להו לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא, מי לא פלגאן בהדייהו?"
מכל זה רואים ברור שתלמוד גדול מבחינה ערכית ממצווה, וצריך ליישב את המפרשים האומרים שמעשה גדול?
נראה לומר, שהדיון בגמ' בין רבי טרפון ור"ע אם מעשה גדול או תלמוד גדול, הוא מה הכוח המניע שיביא אדם לשלימות, האם קיום המצוות יביא גם להשגות גדולות יותר בתורה, או שלמוד התורה יביא את האדם לשלימות, הן בקיום המצוות והן באיכות עשייתן בכוונה הרצויה.
במתן תורה ישראל הקדימו נעשה לנשמע ובגלל זה זכו לקבלת התורה. חז"ל רואים שקבלת המצוות "נעשה" את המניע גם ל"נשמע". וכך בתלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד א:
"אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו? דכתיב ברכו ה' מלאכיו גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו, ברישא עשי, והדר לשמע. אמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב כתפוח בעצי היער וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח - לומר לך: מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל - הקדימו נעשה לנשמע".
נמצא, שישראל זכו לכל מה שזכו בזכות שאמרו "נעשה" תחילה, יצוין שבהתחלה אמרו רק נעשה ולבסוף אמרו נעשה ונשמע, א"כ ע"י שקבלו נעשה זכו גם לנשמע.
יחד עם זאת, מצאנו שישראל זכו בשני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע:
"וכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וכיון שחטאו ישראל, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה, ופירקום. שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. אמר רבי חמא ברבי חנינא: בחורב טענו, בחורב פרקו. בחורב טענו - כדאמרן, בחורב פרקו - דכתיב ויתנצלו בני ישראל".
לכאורה אם כל המהלך שמביא לשלמות הוא ע"י "נעשה", מדוע זכו לשני כתרים? כתר הוא מלכות והנהגה, ואם הכל נפעל ע"י נעשה הרי כתר אחד להם?
ולפי מה שנראה נראה ללמוד מזה שיש שני מסלולים של הנהגה, כפי שמתברר במדרש הבא שמות רבה (וילנא) (פרשת יתרו) פרשה כז סימן ט:
"ד"א שמעו דבר ה' משל למלך שאמר לעבדיו שמרו לי ב' כוסות הללו והיה דיאטריטא, א"ל הוי זהיר בהם עד שהוא נכנס לפלטין היה עגל אחד שרוי על פתח הפלטין נגח העבד ונשבר אחד מהם, והיה העבד עומד ומרתית לפני המלך אמר לו למה מרתית אמר שנגחני עגל ושבר אחד משני הכוסות, א"ל המלך א"כ דע והזהר בשני כך אמר הקדוש ברוך הוא שני כוסות מזגתם בסיני נעשה ונשמע שברתם נעשה עשיתם לפני עגל הזהרו בנשמע, הוי שמעו דבר ה' בית יעקב, ד"א שמעו דבר ה' הה"ד (ישעיה נה) שמעו ותחי נפשכם, היאך חביבים ישראל שהוא מפתה אותם, אמר להם אם יפול אדם מראש הגג כל גופו לוקה והרופא נכנס אצלו ונותן לו רטייה בראשו וכן בידיו וכן ברגליו ובכל אבריו נמצא כולו רטיות, אני איני כך אלא רמ"ח אברים באדם הזה והאוזן אחד מהם וכל הגוף מלוכלך בעבירות והאוזן שומעת וכל הגוף מקבל חיים שמעו ותחי נפשכם, לכך אמר שמעו דבר ה' בית יעקב, וכן אתה מוצא ביתרו שע"י שמיעה זכה לחיים ששמע ונתגייר שנאמר וישמע יתרו את כל אשר עשה א-להים למשה ולישראל עמו וגו'."
חז"ל נותנים משל לשני כוסות שהעבד שבר אחד מהם, והיה העבד מפחד שאם נשבר אחד מהם אין תועלת גם בשני, מפני ששני הכוסות משמשים כיחידה אחת, שותה בראשון ואח"כ בשני, והמלך מנחם את העבד ואמר לו שיש תועלת בכוס שנשאר, שנתן בו לתקן את המעוות. והנמשל שנעשה ונשמע הם יחידה אחת, ומלכתחילה ע"י הנעשה זוכים לנשמע, ואחרי שקלקלו את הנעשה, אפשר ע"י הנשמע להביא לידי מעשה. כפי שנאמר בתורה בסדר הפוך בדברים (פרשת ואתחנן) פרק ה פסוק כד: קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ: תחילה שמענו ואח"כ עשינו.
כלומר, יש הנהגה של הקדמת נעשה לנשמע, היינו מעשה שמביא לידי הבנה וטעם במצוות, בבחינת "טעמו וראו כי טוב ה'", וכך זוכה לנשמע. ויש הנהגה של "ושמענו ועשינו" שהלמוד מביא למעשה.
הנהגה של מעשה תחילה למדנו ממשנה מסכת אבות פרק ג משנה ט:
"רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת הוא היה אומר: כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת".
ואיך יכולים להיות מעשיו מרובים מחכמתו? אלא ע"י שמקבל עליו עול קיום המצוות בזכות זה זוכה לחכמת התורה.
הנהגה של נשמע שקודם לנעשה, שלמוד התורה מביא לקיום המצוות, הוא בזכות "המאור שבתורה מחזירן למוטב", וכפי שנאמר בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף יז עמוד א :
"מרגלא בפומיה דרבא: תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים; שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, שנאמר: ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם. לעושים לא נאמר אלא לעושיהם - לעושים לשמה, ולא לעושים שלא לשמה".
תורת אמת מביאה לתשובה ומעשים טובים.
ובזה חלקו רבי טרפון ורבי עקיבא אם בימינו נעשה מביא לנשמע או שנשמע מביא לנעשה. רבי טרפון סובר שמעשה מביא לידי תורה, ורבי עקיבא שתורה מביאה לידי מעשה. נמנו וגמרו שתלמוד מביא לידי מעשה.
ועדין יש מחלוקת בראשונים, מהי התכלית של האדם ושלימותו.
רש"י סובר שהתכלית היא המעשה, אלא שתלמוד שמביא לידי מעשה, שאז "נמצאו שניהם בידו" (רש"י). אדם נבחן במבחן התוצאה אם הגיע לכלל קיום המצוות בשלימות, וחזקיהו שקיים את התורה, הגיע לכלל זה ולכן ראוי להספידו שקיים והיה אדם השלם. ונראה שזה גם כן רמוז בגמ' הנ"ל:"תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים".
ר"ת סובר שהתכלית היא הדבקות בתורה שהיא חכמת הבורא, שכן אורייתא וקוב"ה חד הם. ומה שהספידו את חזקיהו על שקיים את התורה, כי זה מוכיח שלמד.
מחלוקת זו בין הראשונים אפשר למצוא במחלוקת בגמ' שבת דף לא עמוד א:
"אמר רבה בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו. בהי עייל?"
לפי זה התורה החדר הפנימי, והיא התכלית שאדם מישראל צריך לשאוף לכך. ולפי זה תלמוד גדול.
מאידך (שם) "מכריז רבי ינאי: חבל על דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתא עביד".
לפי זה יראת השמים היא החדר הפנימי, והתורה היא דלת שדרכה יכנס לחדר הפנימי. נמצא שהתכלית להגיע ליראת שמים ומעשים טובים, ולפי זה מעשה גדול.
ובהמשך הגמ' שם דנו חכמים בענין אדם שהוא גם תלמיד חכם וגם ירא חטא, האם לקום לפניו בגלל גדלותו בתורה או בגלל גדלותו במעשים שהוא ירא חטא.
"אמר רב יהודה: לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר והא-להים עשה שיראו מלפניו. רבי סימון ורבי אלעזר הוו יתבי, חליף ואזיל רבי יעקב בר אחא. אמר ליה חד לחבריה: ניקו מקמיה, דגבר דחיל חטאין הוא, אמר לו אידך: ניקו מקמיה; דגבר בר אוריין הוא . אמר ליה: אמינא לך אנא דגבר דחיל חטאין הוא - ואמרת לי את בר אוריין הוא? תסתיים דרבי אלעזר הוא דאמר דגבר דחיל חטאין הוא, דאמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר: אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים בלבד , שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' וכתיב ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וגו', שכן בלשון יוני קורין לאחת הן, - תסתיים".
נראה שהמחלוקת היא מה המעלה הגדולה שאותה ראוי לכבד האם בעל מעשים שזה תכלית האדם או גדלות בתורה שהיא כנגד כולם.
והנה למדנו בגמ' סוטה דלעיל שמצווה דומה לנר ותורה לאור, נאמר שם שיש דרגה גבוהה יותר מתורה, והיא מי שהגיע ל"פרשת דרכים" – שניצול מכולם, והגמ' מבררת למה הכוונה פרשת דרכים
"מאי פרשת דרכים? א"ר חסדא: זה ת"ח ויום מיתה. רב נחמן בר יצחק אמר: זה ת"ח ויראת חטא. מר זוטרא אמר: זה ת"ח דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא".
נראה לפרש דבריהם כדלהלן:
א. יום המיתה: בוודאי שאם אדם הגיע ליום המיתה, מכאן והילך אינו יכול לחטוא, אולם לא נראה שזו פרשת דרכים להמשיך וללכת בעולם הזה, ולכן נראה שהכוונה היא שאדם צריך להזכיר לעצמו את יום המיתה, וע"י זה זוכה לשקול דרכיו כאשר יהיה בפרשת דרכים רוחנית לאן יפנה ומה יעשה.
ב. יראת חטא: נראה שמדובר ביראת הרוממות שבאה לאחר למוד תורה, שתהיה מצפן לדרכיו ותראה לו את הדרך שבה ילך כאשר יהיה בפרשת דרכים.
ג. סלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא: זה ת"ח שזוכה לפסוק הלכה למעשה, ופסקיו מקובלים בין תלמידי החכמים, וכמו שיודע לפסוק הלכה למעשה בדיני אסור והיתר, כך יש לו סייעתא דשמיא ליעץ לעצמו ולאחרים כאשר הם בפרשת דרכים מעשית לאן יפנו.
נראה שהפרשנויות הנ"ל בפרשת דרכים, נובעות מהנידון שלנו מה הוא השיא של שלימות האדם, האם יראת שמים, או דבקות בתורה. הדעות הראשונות "ת"ח ויום מיתה" "ת"ח ויראת חטא" סוברות שלא מספיק להיות ת"ח וצריך להגיע למדרגת יראת חטא אם זה מצד אפסות האדם ויום המיתה ואם זה מצד יראת הרוממות. והדעה השלישית "ת"ח דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא" סוברת שהמדרגה העליונה היא שלימות ההשגה בתורה שזוכה ש"ה' עמו" והלכה כמותו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il