הראי"ה קוק בפרעות תרפ"ט | רבנים שונים | בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
המאבק על הארץ

קטגוריה משנית

5 דק' קריאה

למי שמכיר את תולדות ארץ ישראל, זוועת תשפ"ד לא הייתה הפתעה. בדיוק אותם תיאורי אכזריות בלתי נתפסת, התעללות, טבח, אונס ושריפה התרחשו כבר לפני 95 שנים, בפרעות תרפ"ט-1929, בכל רחבי הארץ, בעיקר בחברון. בפרעות אלו נרצחו כ־150 יהודים, מתוך כ־150 אלף יהודים שהיו אז בארץ (בקנה מידה של היום, רח"ל, המספר המקביל הוא 70 אלף).
המנהיג הרוחני הלאומי של ארץ ישראל היה הרב הראשי, הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, הראי"ה. רוב מנהיגי היישוב היהודי בארץ שהו אז באירופה, אחרי הקונגרס הציוני ה־16 שהתקיים בציריך. הרב אריה לוין, מקורבו של הרב, העיד כי הבשורה האיומה הגיעה לרב במהלך השבת באמצעות הטלפון בבית החולים הדסה. הרב שמע על הזוועה מהרב יעקב יוסף סלונים, איש חב"ד ורבה האשכנזי של חברון, שבנו וכל בני משפחתו נרצחו. לשמע התיאור "התעלף הרב ונפל ארצה... כאשר השיבו את רוחו אליו פרץ בבכי מר, קרע קריעה, ישב על הארץ ובירך 'ברוך דיין האמת'" (ראו ספרי: חברון בעין הראי"ה, תשפ"ג, עמ' 72-57, 188-174).
הרב עמד אז מול סכנה של משבר איום, הן אישי והן לאומי. בנוסף להלם לנוכח המפלצתיות והאכזריות של הפורעים הערבים, היו לתגובה זו כמה סיבות:
א. הצפת הבעיה הערבית בשיא עוצמתה, בהפתעה. הרב, כמו רוב ההנהגה הציונית, לא חזו ולא צפו את עומק ההתנגדות הערבית למפעל הציוני, וקיוו והעריכו כי יתקיים שיתוף פעולה בין הערבים ליהודים, ברוח הסכם ויצמן-פייסל מ־1919. ההנהגה לא העריכה נכון את משמעות גלי השטנה וההסתה שחולל המופתי אל־חוסייני, וההנחה הייתה כי למעט אירועי שוליים לא נשקפת מערביי ארץ ישראל סכנה ממשית. כעת התברר כי הערבים בארץ הם אויב מר, פראי ואכזרי, ונדרשה הערכה מחודשת לאופן היתכנות המפעל הציוני והמשך העלייה וההתיישבות, לאחר שההגנה הבריטית התבררה כלא יעילה – מחוסר רצון או מחוסר יכולת.
ב. לרב היה קשר אישי עמוק ומיוחד עם קהילת חברון ועם ישיבת כנסת ישראל (סלבודקה). הרב הכיר אישית את רוב מנהיגי חברון וראשי הישיבה, וגם לא מעט מהתלמידים. הרב היה פעיל בהבאת הישיבה לחברון, והוא חש אחריות אישית לגורל 24 בחורי הישיבה שנרצחו (ראו בהרחבה: חברון בעין הראי"ה, עמ' 72-24, 165-146).
ג. פרט לכל אלו, בשביל הרב משמעות האירועים הייתה גורלית: הספק שהוטל בהמשך המפעל הציוני עלול היה לערער על חזונו הגדול בדבר אתחלתא דגאולה – תחילת הגשמת חזון הגאולה התנ"כי־היסטורי – על משמעותו הרוחנית האדירה.

מנהיג מתוך היגון
ברגעי משבר אלו התגלה הרב קוק באחד משיאי חייו. מעומק הצער, ההלם והיגון הוא קם ופעל כמנהיג לאומי הנושא באחריות היסטורית. המקורות מספרים על פעילתו בכמה תחומים קריטיים, בהם הנעת קהילות יהודיות בחו"ל להפעיל לחץ על הממשלה הבריטית לנקיטת פעולות הגנה דחופות למען יהודי ארץ ישראל. אומנם מערכת התקשורת בארץ נותקה על ידי השלטון, אך הרב שלח שליח לביירות, ומשם נשלחו מברקים לחו"ל ובהם ידיעות על האירועים ודרישה לפעולה. במהלך השבת הרב טלפן למזכיר הממשלה הארי לוק, ודרש ממנו בתקיפות לנקוט בכל הפעולות הדרושות להגנה. הרב נתן הוראות לחלוקת נשק והתיר לנהגים יהודים לנסוע למשימות ביטחוניות בשבת. בנוסף לכך הרב פעל בחזית ההסברה מול עלילות השקר של הערבים, שכדרכם הצדיקו את הטבח הזוועתי בהתקפות, כביכול, של יהודים.
אך פרט לשאלות המעשיות של הנהגה בשעת חירום נחלץ הרב לפעולה גם בהנהגה הרוחנית ובמימד ההיסטורי. הפרעות והבנת משמעותן איימו על חזונו של הרב בנוגע לתהליך הגאולה. מה שהיה מונח על כף המאזניים הוא עצם יכולת המשך מימוש החזון והמשך תהליך בניית הבית הלאומי - בלי כוח צבאי גדול, תחת ממשל בריטי עוין והפקרה ביטחונית. אך גם לנוכח סיכונים אלו הרב המשיך לדגול בהשקפתו ללא מורא וללא היסוס. הוא דרש לשקם מיד את היישוב בחברון, וכתב מאמרים וקריאות ציבוריות שבהן עודד את העם והבטיח שתהליך הגאולה יימשך. אחד המאמרים החשובים שפרסם הוא "שובו לבצרון" (כלשון הפסוק "שובו לביצרון אסירי התקווה" בזכריה ט, יב), שבו הבטיח שהתהליך הגאולה יימשך ואף יתחזק.
במאמר זה הרב קובע עיקרון של "גואל שנכסה ונגלה". לדבריו, בתהליך הגאולה עלולות להיות גם ירידות זמניות, וכלשונו: "במשך המהלך של תחיית האומה והרחבת היישוב בארץ ישראל ראינו הרבה חליפות, עליות וירידות ועליות. כל ירידה במהלך המפעל הרי היא בחינת ההתכסות של הגואל, וכל עלייה הבאה אחריה הרי היא בחינת התגלותו".
ולאור זאת הרב מדגיש וכותב: "כל מי שהוא עוקב את סדרי היישוב, מראשית צעדיו עד עכשיו, יכול הוא להראות בחוש, איך שמכל ירידה אשר סבלנו נצמחה אחר כך עלייה והתפתחות יותר גדולה, וצעד של דליגה לטובה יצא מכל משבר... במהלך מלחמת העולם ראינו עין בעין איך שמתוך המחשכים יצא לנו אור גדול, והיישוב המצומצם רחבו גבוליו, ובאה ארץ ישראל למדרגתה היישובית שהיא עומדת בה היום. הרי ראינו במידה זעירה את הגואל שנכסה וחזר ונגלה לנו".
ומזה, כותב הרב, "עלינו ללמוד ולקחת לקח טוב, שלא להיות נופלים ברוחנו גם מחרדתה של הנפילה הנוראה, אשר נפל יישובנו כעת על ידי הרשעים הרוצחים הטמאים, אשר הרגו בזדון חסידי עליון... ואשר החריבו נאות יעקב אשר נבנו במסירות נפש ועמל דורות, ואשר זעזעו את כל יסוד קיום יישובנו בארץ ישראל. הכיסוי הזה אשר נכסה הגואל אומנם נורא ואיום הוא; יש בו צדדים שהוא עולה במחשכיו על כל הירידות אשר סבלנו מאז התחיל יישובנו להיבנות. אבל ברור הדבר, שלפי הערך של הכיסוי הזה - גדול יהיה האור אשר ייגלה, בצאת החלק של תכונת הגאולה, המונח תחת ערימת החושך הגדול הזה" (חברון בעין הראי"ה, עמ' 110-107).

תקומה מתוך החורבן וההרס
במאמר זה ובמאמרים נוספים הרב הבטיח כי דווקא מעומק הנפילה, הטבח, החורבן וההרס תבוא תקומה גדולה ותהליך הגאולה יימשך – ואדרבה, ביתר עוז ועוצמה. הדברים נאמרו בעוז ובביטחון, באמונה בלתי מעורערת, ובלטו מול הקדרות והזעזוע, ומול המציאות הקשה – ללא מדינה, כמעט ללא הגנה מול אויב אכזרי, בזמן משבר כלכלי וללא כל בסיס ריאלי.
האם הרב צדק? במבט לאחור, ברור כי הרב צדק. מקוצר היריעה אגע כאן בקצרה רק בשלושה נושאים: ממשל, עלייה וביטחון.
כתוצאה מהפרעות חלה תמורה ניכרת בשלטון הבריטי בארץ. הנציב העוין ג'ון צ'נסלור הוחלף על ידי סר ארתור ווקופ (Arthur Wauchope, שכיהן בשנים 1938-1931), אשר אהד את הרעיון הציוני ופעל לעזרת היישוב, לחיזוקו ולביסוסו. השינוי הבולט במדיניות היה בהגדלת מכסות העלייה. מגמה זו עלתה בקנה אחד עם הצורך הדחוף של יהודי אירופה לברוח מאימת עליית התנועה הנאצית. בעלייה בשנות ה־30 (העלייה החמישית) שולש מספר היהודים שהיו בישראל בתרפ"ט, ובסוף העשור היו בארץ כ־450,000 יהודים (לפי 'דמוגרפיה יהודית בת זמננו', הסוכנות היהודית, 2002). יישוב בסדר גודל של מאות אלפי יהודים כבר יכול היה להתמודד עם המרד הערבי שפרץ בשנת 1936 ובהתקפה הערבית הכוללת אחרי החלת החלוקה, בנובמבר 1947. במידה רבה הגידול הדמוגרפי הזה התרחש כתוצאה מהפרעות. גם בתחום הטריטוריאלי – למרות הספר הלבן של פאספילד – היה גידול ניכר, ונרכשו קרקעות רבות בעמק יזרעאל ובשטחים נוספים.
תמורה רבת חשיבות נוספת הייתה בהגדלה, ביסוס וחיזוק ארגון של ההגנה. בזמן הפרעות הארגון היה קטן, מפוצל, בלי פיקוד אחיד, בלי מערכת מסודרת של הצטיידות, גיוס ואימון, ובלי מעמד חוקי ותוכנית פעולה. במקומות הספורים שבהם פעל ההגנה הוא הגיע להישגים משמעותיים בזמן הפרעות, בעיקר בירושלים, אך ככלל היישוב היהודי היה חסר יכולת הגנה עצמית והסתמך על הגנת שלטון המנדט הבריטי. אחר הפרעות הובנה נחיצות בניית כוח מגן עצמאי. ב־1930 הקים הוועד הלאומי את המפקדה הארצית של ההגנה, ומספר חבריו גדל. הסוכנות היהודית העבירה תקציבים לרכש, והוחל גם בייצור עצמי של נשק ובהחלת תוכניות אימונים. בפרוץ המרד הערבי ב־1936 כבר היה הארגון בעל היקף משמעותי והוקמה 'משטרת היישובים העבריים' בשיתוף הבריטים. ארגון ההגנה היה הגרעין לצבא סדיר ואפשר את עמידת היישוב במלחמת השחרור והצלת עם ישראל (יגאל עילם, התפתחות ארגוני המגן בתקופת המנדט, היסטוריה של ארץ ישראל ט', 1982, יד בן צבי, עמ' 213 ואילך).
כאמור, תהליכים אלו התרחשו אחרי פרעות תרפ"ט, ובמידה רבה בעקבותיהן. הגואל שנכסה שב ונגלה. חזונו ואמונתו של הרב עמדו במבחן. הם המשיכו לעמוד בו גם בהמשך, במעלה דרך חזון הגאולה.

מתוך העיתון 'בשבע'

המאבק על הארץ