בית המדרש

  • מדורים
  • מאמרים נוספים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
11 דק' קריאה
כשסיפר הרב יעקב רוזנטל, אב בית הדין בחיפה, לתלמיד חכם גדול על פטירתו של הרב ולדנברג ביום שלישי שעבר, הוא לא הבין על מי הוא מדבר. אך כשאמר לו שה'ציץ אליעזר' נפטר, הוא בכה. דומה שאנקדוטה זו, שכמותה היו כנראה רבות, מספרת יותר מכל על דמותו הנחבאת אל הכלים של האיש מצד אחד, ועל גדלותו התורנית כאחד מגדולי הפוסקים והמשיבים של עם ישראל בעשרות השנים האחרונות, מאידך.

הרב אליעזר יהודה ולדנברג זצ"ל נולד בג' בטבת תרע"ה (1915) בירושלים. אביו, הרב יעקב גדליהו, עלה לארץ לבדו בגיל צעיר מקובנה שבליטא. כשהגיע לירושלים, כשאינו מכיר איש בעיר, הזמינו בן עירו הרב צבי פסק פראנק, לימים רבה של ירושלים, להתארח בביתו. שנים מאוחר יותר הפך בנו של הרב יעקב, הרב אליעזר יהודה, לתלמידו הקרוב של הרב פראנק, כשהערכה הדדית עצומה שרויה ביניהם.

בכלל, הביטוי "הערכה הדדית עצומה", בווריאציות שונות, נשמע שוב ושוב בשיחות עם אנשים שהכירו את הרב ולדנברג, לגבי יחסיו עם תלמידי חכמים גדולים ממגוון רחב של זרמים.

הרב פראנק היה גם זה ששידך את חברו הרב יעקב גדליהו עם רחל לאה, בתו של הרב נחום רגוזניצקי, ממנהלי תלמוד התורה הירושלמי הידוע 'עץ חיים'.

הימים ימי מלחמת העולם הראשונה ולמשפחת ולדנברג נולד תינוק חדש. את התינוק מל הרב יוסף חיים זוננפלד, לימים רבה של העדה החרדית, אך מי שלא נכח במקום היה אבי הבן. הרב יעקב גדליהו ולדנברג היה נתין רוסיה, אויבתם של התורכים מושלי הארץ. כנתין מדינת אויב הוא נחשד בריגול, ונלקח ל'קישלה' יחד עם חבר. הברית נערכה, ולרך הנולד הוחלט לקרוא אליעזר, בתפילה שאלוקים יהיה בעזרו של האב, וכן יהודה, ששמו נזכר בפרשת אותו שבוע.

בקישלה ראה הרב יעקב שחברו יוצא מחקירה כשרגליו נפוחות ממכות, והבין שאין טעם להתעקש על חפותו. הוא הודה באשמה שלא היה אשם בה. גזר הדין, שבתחילה היה מוות, הומר לגלות. כך יצאה משפחת ולדנברג מירושלים לחאלב שבסוריה למשך מספר שנים. יתכן והשהות בעיר, שבה היתה קהילה יהודית ספרדית שורשית, תרמה להיותו של הרב אליעזר יהודה ולדנברג קשור במידה שווה לעדה הספרדית והאשכנזית, דבר לא מצוי באותה תקופה.

שוב בירושלים
כשחזרה המשפחה לירושלים החל הילד אליעזר יהודה את לימודיו התורניים בתלמוד תורה 'עץ חיים' בירושלים. בהמשך הוא עבר ללמוד בישיבת 'חברון'. ראש ישיבת 'מרכז הרב', הרב אברהם שפירא, שלמד איתו בחברון, סיפר שהרב ולדנברג היה מתמיד עצום וגם מסודר מאוד. עד שנותיו האחרונות נודע בהתמדתו העצומה, וכדי להימנע מהפרעות היה יוצא מביתו ולומד בבית מדרש סמוך, שם יכול היה כל אדם לבוא ולראות את ה'ציץ אליעזר' בכבודו ובעצמו בשעת לימוד.

כשהיה בן 19, בעודו תלמיד בישיבת 'חברון', הוציא לאור את ספרו הראשון, 'דבר אליעזר', המכיל חידושי תורה שכתב. הספר נדפס שוב מאוחר יותר באחד מכרכי 'ציץ אליעזר'.

כבן ירושלים, הכיר הרב ולדנברג את רבה של ירושלים הראי"ה קוק והעריץ אותו מאוד. כשהגיע בשנת החמישים לפטירת הראי"ה לישיבת 'מרכז הרב', הוא דיבר בהתרגשות עצומה על גדלותו של הרב, תוך שהוא תוהה: "האם יש כאן בכלל מישהו שמסוגל לדבר על גדלותו של הרב?!". בספרו 'שביתת הים' מביא הרב ולדנברג מהספר 'משפט כהן' של הרב קוק, עליו הוא כותב: "האוהב ישראל הגדול אשר כל ימיו היוו שלשלת ארוכה של צימאון וכמיהה ומסירות נפש להקמת מלכות ישראל בארץ קודשו, מרן הגאון הגראי"ה קוק זצ"ל". כשיצא ספרו הראשון 'דבר אליעזר' שלח אותו לרב קוק בצירוף הקדשה.

באוזני בת משפחה תיאר הרב ולדנברג כיצד היה נראה תשעה באב אצל הראי"ה. הרב היה נכנס לבית המדרש עם בגד קרוע, כולו אומר את צער החורבן, ומתיישב על הארץ. "זה השאיר בי רושם בל ימחה", אמר, "ובכל תשעה באב אני נזכר בתמונה הזו",

חיבה היתה לו גם לבנו של הרב קוק. בתשובה למכתב תגובה של הרב צבי יהודה על הספר 'שביתת הים', שהתפרסם ב'ציץ אליעזר', מכנה הרב ולדנברג את הנמען "ידידי וידיד ה', עמו וארצו".

ללא מחיצות עדתיות
לאחר שנשא לאישה את שושנה, בתו של הרב אברהם ורנר, רבה של נתניה, כיהן הרב ולדנברג תקופה קצרה כרבו של מושב כפר ויתקין, וכן היה מועמד לרבנות בכפר הרא"ה. בשלב מסוים של חייו היה הרב ולדנברג חולה מאוד, ובהקדמה לחלק י"ב של ציץ אליעזר הוא מודה לאשתו שכדי שלא יתייאש מהחלמתו עודדה אותו באומרה שעליו להכין כבר לדפוס את החלק הבא של ספרו. הרבנית שושנה ולדנברג נפטרה לפני 11 שנים. לפני כשנה וחצי נפטר עליו גם בנו יחידו, הרב שמחה בונים, רבה של שכונת 'עזרת תורה'.

כשחזר לירושלים החל הרב ולדנברג לכהן כראש ישיבת 'שערי ציון', ישיבה לבחורים ספרדים שייסד הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. כאן נפרשת לעינינו מערכת יחסים ענפה ומופלאה מאוד בין הרב הראשי הספרדי לתלמיד חכם האשכנזי הצעיר והמבטיח. עזרא ברנע, שלמד באותן שנים ב'שערי ציון' וכעת עוסק בהוצאת כתבי הרב עוזיאל, מספר על ידידות נפש שהיתה בין שני הגדולים.

ברשימה שכתב הרב ולדנברג בשלהי שנת תשי"ד (1954), כשנה לאחר פטירת הרב עוזיאל, מספר הרב ולדנברג עצמו על הקשר ביניהם: "זכיתי להיות מקורב אל רבינו ז"ל, בקרבת נפש וקרבת מקום כחמש עשרה שנה, וכמעט שלא משה ידי מתוך ידו, והראני כל מיני חיבה ואהבה... רבות למדתי מההסתכלות באופן הנהגותיו המופלאות בשטחי האמונה, והעדינות גם בשעות הקשות ביותר שעברו עליו במשך ימי מחלתו, מבלי תת רשות לייסורים לעכר את רוחו ולהעיב על טוהר נפשו האצילה, וכן משיחותיו הפרטיות איתי מדי פעם בלחישה ובנעימה". את הרב עוזיאל מתאר הרב ולדנברג בצורה נשגבה, ואומר שדמותו מזכירה "דמות של אחד משיירי אנשי כנסת הגדולה מדור הדעה שלפנינו".

ב'ציץ אליעזר' מופיעה תשובה שהרב ולדנברג העביר לאישורו של הרב עוזיאל, כשהאחרון סומך ידיו עליה בפה מלא. מיותר לציין כי החלק הראשון של 'ציץ אליעזר' מעוטר בהסכמתו של הרב עוזיאל, לצד הסכמותיהם של הרב הרצוג והרב פרנק.

כתביו של הרב עוזיאל היו גנוזים אצל הרב ולדנברג. כשפנה אליו עזרא ברנע בשנת תשד"ם (1984) בבקשה שייתן לו את הכתבים על מנת לפרסמם, הוא אמר לו שעד עתה נמנע מלתת את הכתבים לפרסום, אך עתה הוא מוכן כי הרגיש שברנע מתאים לכך, אך רק לאחר שיביא חתימות של גורמים שונים הנוגעים בדבר שמביעים את הסכמתם לפרסום. לאחר שהגיעו החתימות הוא מסר מיידית את הכתבים לברנע, והמשיך לייעץ תוך כדי הכנת הכתבים להדפסה.

ברנע מספר כי הרב ולדנברג, כראש הישיבה, לימד את הכיתה הגבוהה גמרא בעיון ובעומק ההלכה. למרות שלא למד אצלו אישית, נוצר ביניהם קשר בעקבות הוצאת כתבי הרב עוזיאל. ברנע מספר כיצד כאשר בא לבית הרב בזקנותו, היה הרב בעצמו מגיש את הכיבוד.

הקשר עם עולם התורה הספרדי לא הצטצמם לרב עוזיאל בלבד. ידידות עמוקה מאוד היתה לרב ולדנברג גם עם, ייבדל לחיים, הרב עובדיה יוסף. הקשר התפשט גם למשפחות, שערכו בחגים ביקורים האחת אצל השנייה. לעיתים היה הרב ולדנברג מגיע לשיעוריו של הרב עובדיה יוסף בבית כנסת 'היזדים'. הרב יוסף היה נוהג להפנות שאלות בענייני רפואה והלכה שהגיעו אליו לעיונו של הרב ולדנברג.

גם בין הרב ולדנברג לבין, ייבדל לחיים, הרב מרדכי אליהו שררו יחסי רעות עמוקים. הרב מנחם בורשטיין, ראש מכון פוע"ה, מספר כיצד לאחר שבהלווית אשתו של הרב ולדנברג אחד הדוברים דיבר דברים קשים נגד המדינה, ניגש הרב ולדנברג לרב אליהו וביקש ממנו סליחה על כך שהיה עליו לשמוע דברים אלו. הרב אליהו מצידו היה נוהג לשלוח לרב ולדנברג מקרים קשים של היתרי נישואין בהם היה עליו להכריע, כדי לשמוע את דעתו.

הוקרתו של הרב ולדנברג את עולם התורה הספרדי לא התייחדה לחכמי הדור שחי במחיצתם, אלא גם לפוסקים הספרדים מן הדורות הקודמים, שהיה בקי בדבריהם באופן לא מצוי.

בבית הדין הרבני
בשנת תשי"א (1951) התמנה הרב ולדנברג לדיין בבית הדין האזורי בירושלים. כאן נפתח פרק חדש בחייו, שהגיע לשיאו כאשר מונה בתשמ"א (1981) לבית הדין הגדול. כדיין הוא שימש עד שנת תשמ"ה (1985), בה יצא לגמלאות. גם כשהיה בפנסיה הוא המשיך לייעץ ולהדריך עושי גיטין ועסק בעצמו בסידור גיטין קשים במיוחד, תוך שהוא מגיע פעמיים בשבוע לבית הדין הגדול.

הרב אליהו בן דהאן, מנהל בתי הדין הרבניים, מציין את יכולתו המיוחדת של הרב ולדנברג לרדת לשורשי הדברים בזריזות מופלאה, למרות גילו המופלג. את זריזותו המופלאה מציינים רבים, בין אם זה במסירת חוות דעת הלכתיות, בין אם במתן מענה לשאלה בעניין ציבורי, ובין אם בכתיבת הסכמה על ספר. הכל היה אצלו בזריזות, מבלי למשוך זמן.

כאב בית דין מספרים על רגישותו הרבה, כאשר הוא הצטיין ביחסו האנושי לאישה ובהבנת מצבה המיוחד. במיוחד היו ידועות התחבולות שהיה עושה כדי שהאישה לא תתבייש במקרה שהיה צורך בחליצה, מעמד שעלול להיות מביך מאוד עבורה. בכך היווה גורם מחנך לדיינים צעירים.

גדלותו ניכרה גם מאחורי הקלעים של הדיונים. ייבדל לחיים הרב שפירא, שעבד לצדו בבית הדין האזורי ובבית הדין הגדול, סיפר כיצד בתום הדיונים בבית הדין נזהר שלא להיכנס ליותר מדי שיחות רעים עם הדיינים האחרים, כדי שלא להיכשל בדיבור לשון הרע על המתדיינים.

רבים מעלים על נס את צניעותו המופלגת. למרות השנים הרבות שעשה בבית הדין, שהוציאו לו שם כאחד מגדולי הדיינים, הוא נשאר לגור באותה דירה צנועה ומלאת ספרים ברחוב מזור, סמוך ל'שערי צדק' הישן.

המשיב הגדול
אין ספק כי מפעלו הידוע ביותר הוא החיבור בעל החלקים הרבים (למעלה מעשרים) של שאלות ותשובות 'ציץ אליעזר'. בשם ספרו זה הוא גם ידוע בציבור הרחב. סדרת הספרים מכנסת למעשה את משנתו בכל הנושאים העומדים על הפרק: מעניינים הלכתיים רגילים בסוגיות של איסור והיתר ודיני אישות, המאפיינים כל ספר שו"ת, ועד לעניינים סבוכים בתחומים שבין הלכה לרפואה.

בשנת תשל"ו זכה הרב ולדנברג בפרס ישראל לספרות תורנית על מפעליו הספרותיים המרשימים.

במיוחד נודעו פסיקותיו בענייני הלכה ורפואה. שנים רבות שימש כרבו הבלתי מוכתר של בית החולים הדתי 'שערי צדק', שהתגורר בסמוך לבניינו הישן. מדי יום הוא העביר שיעורים בבית הכנסת שעל יד בית החולים, בהם גם שיעורים לרופאים, עד שבמשך הזמן הפך להיות תל תלפיות לענייני רפואה והלכה.

"הרב ולדנברג היה גדול הפוסקים העוסקים ברפואה במדינת ישראל מעולם", אומר הרב יגאל שפרן, מומחה לרפואה והלכה, "משום שהיקף התשובות שלו ברפואה והלכה הוא כה מרכזי, עד שאי אפשר לזוז ימינה ושמאלה בלי דבריו. בספריו ישנם חלקים בהם לקח את כל חלקי השולחן ערוך הנוגעים לרפואה והסביר זאת בשייכות לבני דורנו".

פרופ' אברהם שטיינברג כינס את פסקי ההלכה הרפואיים של הרב ולדנברג בספר 'הלכות רופאים ורפואה', המהווה מעין קיצור שולחן ערוך לרופאים.

הרב שפרן משווה את בהירות הניסוח של הרב ולדנברג לזו של הרב עובדיה יוסף ואומר כי בהירות זו, גם בצד ההלכתי וגם בצד המדעי, "סייעה לו לכבוש כמעט בקלות את המקום הראשון מבין פוסקי הרפואה".

הרב שפרן אומר כי העובדה ששו"ת 'ציץ אליעזר' מופיע ב'פרויקט השו"ת' של בר אילן, יחד עם יכולת הניסוח המעולה שלו, הופכת אותו לאחד השו"תים המצוטטים ביותר.

הרב מנחם בורשטיין אומר כי "אחת האומנויות שלו היתה למצוא את הסוגיה המתאימה שעליה אפשר להסתמך כאשר מציאות החיים המודרנית מספקת מקרים שאין להם התייחסות בחז"ל". דימויים שונים שהוא מצא בענייני רפואה והלכה שימשו גם פוסקים אחרים, גם אם ניתחו אותם אחרת.

אמון מוגבל ברופאים
בנושאים רבים ברפואה החמיר הרב ולדנברג. כך לגבי השתלת איברים, דיני חולה הנוטה למותו והפריות מבחנה. הרב בורשטיין, שבילה שעות רבות במחיצתו של הרב ולדנברג, התרשם שחומרותיו של הרב בענייני רפואה נבעו לא רק מהכרעתו ההלכתית, אלא גם מכך שלא כל רופא היה נאמן בעיניו, ולכן העדיף להתרחק מהיתרים היכולים להיות מנוצלים לרעה על ידי רופאים בלתי הגונים.

יחד עם החמרתו בעניינים רפואיים רבים, הרי שלגבי הנושא הכאוב של ביצוע הפלות כאשר מתגלה מום חמור בעובר, למשל במקרה שהאם חולה באדמת, הוא היקל, ובכך חלק על דעתו של הרב משה פיינשטיין. הקלותיו בתחום זה נבעו מגישתו היסודית שהריגת עובר היא איסור מדרבנן ולא מן התורה. מבחינתו, המדד האמיתי הוא יכולתה של האישה להתמודד עם העול הנפשי והפיזי הכבד שבגידול ילד כזה. כאשר בא אליו אדם שלא התייעץ מספיק עם אשתו, הוא שלח אותו בחזרה כדי לברר מה דעתה של אשתו בנושא. "הוא תמיד נתן תחושה שחייבים לדעת מה האישה אומרת", אומר הרב בורשטיין.

למרות נטייתו להקל במקרה של אמא חולת אדמת, אומר הרב שפרן כי היו אנשים שפנו אל הרב ולדנברג לקבל היתר להפלה וקיבלו תשובה בנוסח: "אני אמנם מיקל בזה, אך אברך אתכם שלא תצטרכו את זה", ובאמת נולד להם ילד בריא ושלם.

את חוות דעתו ההלכתית היה נותן רק אחרי שלמד את העניין הרפואי מכל צדדיו. לפעמים גם היה מצליב מידע ממקורות שונים. "אם הייתי אומר לו פרט רפואי שלא היה ידוע לו", נזכר הרב בורשטיין בחיוך, "הוא היה אומר בהתפעלות: 'אתה אומר כך? זה ממש חידוש' - כאילו שמדובר כאן באיזה חידוש למדני".

דוגמה מאלפת לצורה שבה למד כל תחום חדש לעומק בטרם חיווה עליו את דעתו ההלכתית מופיעה בחלק השלישי של 'ציץ אליעזר'. בסימן ט"ז הענק, המהווה קונטרס בפני עצמו ובו שנים עשר פרקים, מברר המחבר את השאלה הטריוויאלית כל כך בימינו - האם מותר לפתוח מקלט רדיו בשבת וביום טוב. הרב ולדנברג נשאל על כך בימי מלחמת השחרור, כשהמצב הצריך זאת.

לפני שהוא ניגש לברר את הנושא מבחינה הלכתית, הוא נותן סקירה קצרה אך מקיפה על דרך הפעולה של הרדיו, מהאולפן ועד למקלט הביתי. הוא מציין שלצורך לימוד הנושא הוא ניהל שיחות ארוכות עם המהנדסים הראשיים של אולפן הרדיו הירושלמי, כולל ביקור מודרך באולפן, כשהוא מוודא שהבין נכון את החומר. הוא לא הסתפק בכך, ובנוסף הוא מפנה גם למקורות ביבליוגרפיים בהם השתמש - הספר 'יסודות תורת הרדיו' מהדורה שניה של ד"ר רובינזון ודו"ח המהנדס ישראל מאיר. רק אחרי הלימוד המדעי המקיף הוא ניגש לבירור ההלכתי.

אתחלתא דגאולה והלכות מדינה
יתכן שאת הגישה ללמוד גם דברים שנחשבים מחוץ לעולמם הטבעי של תלמידי חכמים קיבל הרב ולדנברג מאביו הרב יעקב גדליהו, שמלבד היותו מלמד בתלמוד תורה 'עץ חיים' לימד גם לימודים כלליים, כמו גיאוגרפיה, היסטוריה ודקדוק, בבית הספר 'דורש לציון'.

תחום אחר בו ניכרת השפעת האב על הבן הוא היחס לשיבת ציון המחודשת. בדברי זיכרון שכותב הרב ולדנברג על אביו, המובאים באחד החלקים של ה'ציץ אליעזר', הוא מביא שמועה מהחת"ם סופר שהיה האב רגיל לומר. החת"ם סופר הסביר כי אלו שבונים את ארץ ישראל הם פורקי עול מכיוון שהם בעצם גלגול נשמותיהם של המרגלים בני דור המדבר, שהקב"ה החזיר אותם לעולם הזה כדי שיתקנו את חטא מאיסת הארץ.

מסתבר שהתפיסה שראתה בבניינה המחודש של ארץ ישראל גילוי אלוקי לא היתה בהכרח יוצאת דופן בעולם החרדי-ירושלמי של אותם הימים. מתוך תפיסה זו הוא ניגש לחבר חיבור מונומנטלי בן שלושה כרכים ששמו מעיד על תוכנו - 'הלכות מדינה'.

"בשוב ה' את שביתנו כאפיקים בנגב", הוא כותב, "וזכותו אותנו ברינת הקוצר אחרי הזריעה בדמעה, באתחלתא דגאולה בתקומת מדינתנו על חלק מאדמת קדשנו, עם ממשל עצמי משלנו, אשר למראה הפלאות גם בגויים יצביעו עלינו, ויאמרו הגדיל ה' לעשות עם אלה...".

לכן הוא מוצא צורך בשלב זה לברר כיצד צריכה להראות מדינה יהודית המתנהלת על פי התורה: "חובתנו להורות נתיב ודרך לאומה השבה לתחיה לפלוש אל חוקי התורה ומשפטיה, שעל ידי ההליכה בה שהיא הליכות עולם ... תגיע לידי ההכרה הברורה שרק הליכותיה של תורת קדשנו יכולות לשמש יסוד ובניין ולצינור שאיבה מתמיד להלכות מדינתנו".

שלושת כרכי הספר, שהדפסת האחרון שבהם נסתיימה בשנת תשט"ו (1955), מוקדשים כל אחד לנושא נפרד. הראשון עוסק במבנה המערכת המשפטית וסמכויותיה, השני עוסק בצבא הישראלי (כשבראש הספר דברי הרב פרנק נגד גיוס נשים), והחלק השלישי עוסק במבנה המערכת הפוליטית.

ספר נוסף הממחיש גם הוא את ראייתו הציבורית הרחבה של הרב ולדנברג, ואת רצונו לעצב חיים ציבוריים מלאים מתוך תורה, הוא ספרו 'שביתת הים'. בספר זה הוא מנסה להציע מודל של ספנות עברית המנוהלת על פי ההלכה. גם לצורך כתיבת ספר זה הוא חקר את הנושא רבות מהפן המקצועי.

בשבחם של חיילי צה"ל
למרות שהתנגד לגיוס בני הישיבות רחש הרב ולדנברג אהבה רבה לחיילי צה"ל. בהקדמה לחלק השלישי של 'ציץ אליעזר', שיצא לאור זמן קצר אחרי הקמת המדינה, הוא כותב: "התהילה והתפארת לחיילנו הגיבורים אשר חרפו את נפשם להילחם כאריות לכיבוש ארצנו הקדושה מידי זרים ולכינון מדינתנו, כשפני אריה פניהם כצבאים על ההרים למהר. וזכו בעזרת השם להיות שליחי ההשגחה העליונה להוציא לפועל את השליחות ההיסטורית הזאת. יזכור ה' את אלה שנפלו במילוי שליחותם הקדושה, ויחוקו לזכרון פאר ונצח אלה החיים איתנו היום".

הוא אינו שוכח שהקמת המדינה אינה הסוף והוא ממשיך וכותב: "ונזכה לראות במהפכה הרוחנית הענקית אשר תתחולל באופן פלאי בקרב כל אחד ואחד מישראל בפרט, ובקרב האומה כולה בכלל, לאהוב את ה' וללמוד את תורת קדשו ולשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתו באהבה".

גם אחרי מלחמת ששת הימים, בתשובה ארוכה שכותב על שאלות הלכתיות שהתעוררו בעקבות הישגי המלחמה, הוא שב ומביע את שמחתו העצומה על ישועת ה' בשחרור חבלי ארץ ישראל. גם כאן הוא אינו נכנס לאופוריה ומזכיר שהעיקר, בית המקדש ועבודת הקרבנות, עדיין חסר. הוא מביא את דברי הפייטן "אזכרה אלוקים ואהמיה בראותי כל עיר על תילה בנויה ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה", ואומר שהדברים תקפים עד היום, והעיר "מלאה מטומאת הכנסיות והמסגדים ה' ירחם ויעביר במהרה גילולים מן הארץ, והאלילים כרות יכרתון והעולם יתוקן במלכות ש-ד-י".

על יחסו לכנסיות ולמסגדים אנו למדים גם מתשובה שכתב אודות איסור הכניסה אליהם. כדי להמחיש את חומרת האיסור הוא מספר שבילדותו, כשהיה צורך לעבור ליד "כנסיה מובהקת שלהם היו המבוגרים מאיצים בנו לא להסתכל לשם ולמהר לעבור, ובדרך המהירות לומר שלוש פעמים: 'שקץ תשקצנו וכו'".

מעניין לציין שמלבד האיסור הידוע והמוסכם על כל הפוסקים לגבי כניסה לכנסיות נוצריות, הוא מרחיב את האיסור גם למסגדים ולכל מבני דת אחרת, גם כאלו שאינם נחשבים עובדי עבודה זרה, וזאת בניגוד לדעת רבים אחרים.

למרות שהותיר נכדים, נינים ואפילו בני נינים, איש לא ישב על הרב ולדנברג שבעה, משום שלא נותרו לו קרובים מדרגה ראשונה. אף על פי כן, דומה שמימרת חז"ל "חכם שמת - הכל קרוביו" נכונה כאן כפשוטה. רפרוף קל בספרי 'ציץ אליעזר' מאפשר ללמוד על הקשת הרחבה כל כך של אנשים מכל החוגים ומכל שכבות החברה, שפנו אל הרב נטול הגבאים שלא עסק בשם נושא פוליטי שאינו נוגע ישירות להלכה. לבעל ה"ציץ אליעזר" היתה מטרה אחת - לגלות את רצון ה' המתגלה באמת ההלכתית.

---------
מתוך העיתון 'בשבע'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il