זכותנו על ארץ ישראל מחייבת | הרב דוד דב לבנון | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
עקב

קטגוריה משנית

15 דק' קריאה

באיזה זכות קבלנו את הארץ לנחלה
דברים פרק ט פסוק ד - ז (פרשת עקב)
אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ: לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱ-לֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה: זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה':
רש"י: אל תאמר בלבבך - צדקתי ורשעת הגוים גרמו: לא בצדקתך וגו' אתה בא לרשת וגו' כי ברשעת הגוים - הרי כי משמש בלשון אלא:
לפי רש"י התורה שוללת את ההנחה שיש שתי סיבות מדוע ה' הוריש לנו את הארץ, והם "צדקתך" "ורשעת הגויים", אלא סיבה אחת לכך - רשעת הגויים.
לכאורה קשה שהיה לו לומר בפשטות לא בצדקתך אלא ברשעת הגוים?
הרמב"ן בא לתרץ את הקושי הנ"ל (פסוק ד):
"אל תאמר בלבבך - אחרי שהזהיר שלא תחשוב כחי ועוצם ידי עשה לי, רק שתדע כי הנצוחים במלחמה השם נתן להם הכח ההוא, והתקיפים שבהם והערים הבצורות אשר תלכדו השם בכבודו עשה לכם כן בנס מפורסם מאתו, חזר והזכיר לא תחשוב כי עשה ה' עמך כל זה בצדקתך, כי לא עשה לכם כן רק ברשעת הגוים האלה. והנה זה טעם באבדן הגוים ההם, ולא נתן להם טעם ברשת ישראל את הארץ. על כן חזר ובאר לא בצדקתך - שתהיה צדיק במעשה, ולא אפילו בלב ישר שהיה לך, רק ברשעת הגוים אבדו הם, ובעבור שבועת אבותיך ירשת אותה הארץ, כי אין החטא שלך יכול לבטל המתנה שנתן לאבותיך כי בשבועה נתנה להם. ורש"י כתב אל תאמר בלבבך צדקתי ורשעת הגוים גרמה לי, לא בצדקתך. ואיננו נכון:
ויש על השואל לשאול, שהרי אמר (לעיל ז ח) כי מאהבת ה' אתכם, והנה הם אהובים למעלה, והשם לא יאהב רק את הטובים, כי רשע ואוהב חמס שנאה נפשו, אם כן גם בצדקתם ירשו ארץ. והתשובה, כי שם ידבר עם ישראל בכללם, וכאן יוכיח הדור ההוא שהיו ממרים את ה' מיום היותם במדבר:"
וכך נלע"ד לפרש כוונת דבריו, שרשעת הגויים היא סיבה לאבד אותם מן הארץ, מאידך צדקתנו אינה סיבה שאנו נירש את הארץ, אלא אנו יורשים את הארץ בזכות אבות. וזהו "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם" "וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב". אכן התורה חוזרת ומזהירה אותנו שנהיה ראויים לשבת בארץ, ואם נחטא הארץ תקיא אותנו מתוכה, אבל עדין ארץ ישראל היא ירושה לנו מאבותינו ללא כל תנאי, ועתידים אנו לחזור אליה, כפי שהתורה אומרת והנביאים מבטיחים. ומוסיף הרמב"ן לבאר שדור באי הארץ היו אהובים וצדיקים, ומוכיח את דור המדבר שמתו שהיו ממרים את ה', ולכן לא נכנסו לארץ, ואם כן בסופו של דבר הבאים לארץ באים בצדקתם, אלא שכאמור לא זה היה תנאי בירושת הארץ, שהיא מוחזקת לנו מאבותינו לאחוזת עולם. לפי זה יובן מדוע משה רבינו לא הזכיר זכות אבות בתפילתו לאחר חטא המרגלים.
ואלו דברי הרמב"ן במדבר פרק יד פסוק יז (פרשת שלח):
"ולא הזכיר "נוצר חסד לאלפים", כי לא בזכות אבות נתפלל משה עכשיו ולא הזכיר בתפילה הזאת לאברהם ליצחק וליעקב כלל. והטעם בעבור שהארץ ניתנה לאבות ומהם ירשוה, והם מורדים באבותם ולא היו חפצים במתנה שלהם אשר האבות היו בוחרים בה מאד, והיאך יאמר "אשר נשבעת להם בך וגו' וכל הארץ הזאת אתן לזרעכם" (שמות לב יג) והם אומרים אי אפשנו במתנה זו:"
היינו, שארץ ישראל מוחזקת לנו מאבותינו, וכיון שעם ישראל בשל דברי המרגלים לא היו חפצים בארץ ישראל שהיא מתנה שנתנה לאבות, הם כביכול התנתקו מהאבות ולא היו ראויים שזכותם תעמוד להם.
מכל מקום למדנו מהתורה שעל אף שארץ ישראל ירושה לנו מאבותינו, לא היינו מגרשים את עמי כנען מארץ ישראל אם הם לא היו רשעים והיה מגיע להם שהארץ תקיא אותם מתוכה. וכך מפורש בתורה בברית בין הבתרים שנאמר לאברהם אבינו, בראשית פרק טו פסוק טז (פרשת לך לך)
"וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה:"
רש"י: "ודור רביעי - לאחר שיגלו למצרים יהיו שם שלשה דורות, והרביעי ישובו לארץ הזאת, לפי שבארץ כנען היה מדבר עמו וכרת ברית זו, כדכתיב (פסוק ז) לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, וכן היה, יעקב ירד למצרים, צא וחשוב דורותיו יהודה, פרץ, חצרון, וכלב בן חצרוןת מבאי הארץ היה:
כי לא שלם עון האמורי - להיות משתלח מארצו עד אותו זמן, שאין הקדוש ברוך הוא נפרע מאומה עד שתתמלא סאתה, שנאמר (ישעיה כז ח) בסאסאה בשלחה תריבנה:"
כי כך "משפטי ה' צדקו יחדיו", ועמי הארץ לא יגורשו מהארץ אם לא נתמלאה סאתם בחטא, על אף שהם יושבים בנחלת ישראל. יחד עם זאת אומר ר' צדוק הכהן מלובלין שאם היו ישראל שלימים בצדקתם היו יכולים לרשת את הארץ מיד:
פרי צדיק במדבר פרשת שלח אות [ג]:
"והיינו שבאמת ארץ ישראל מוחזקת בידינו בירושה מהאבות ואף אם חס ושלום לא יהיו כדאין גם כן יזכו לה ויהיה בזכות האבות וכמו שנאמר לסוף ארבעים שנה (דברים ט', ה') לא בצדקתך וגו' כי ברשעת הגוים וגו' ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך וגו' אך בשעת שילוח המרגלים לא נתמלא סאתם עדיין כמו שנאמר (בראשית ט"ו, ט"ז) כי לא שלם עוון האמורי עד הנה. אך אם היו זוכין היו נכנסין בזכותם וזה לא עלה בידם אך על לסוף ארבעים שנה הובטחו שיזכו לה כאמור."
היינו שחטא המרגלים גרם שהקב"ה התחשב בכך שלא שלם עון האמורי עד הנה, ואם לא היו חוטאים זכותם הייתה גורמת שלמרות זאת היו יורשים את הארץ מיד.
טענת ליסטים אתם
על פי הנ"ל נראה לפרש את דברי רש"י בתחילת התורה בראשית פרק א פסוק א:
"בראשית - אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו:"
יש להבין את טענת הגויים כלפינו ליסטים אתם:
א. טענת ליסטים כלפינו יכולה להיות מופנית כלפי כל העולם שכובש ומתיישב, ולא שמענו טענה כלפיהם.
ב. וכך גם כלפי עמי כנען עצמם שכבשו את הארץ משם, כמו שאומר רש"י על הפסוק "והכנעני אז בארץ" הולך וכובש אותם משם. או לפי דעה אחרת כבשו אותה מכפתורים וכו'.
ג. "ונתנה לאשר ישר בעיניו" האם יש הסבר מדוע כך ישר בעיניו? ומדוע ברצונו נתנה להם, ואח"כ נטלה מהם ונתנה לנו?
נראה שהעולם רואה בנו עם מוסרי, עם שהנחיל את התורה, ועל כן טוען כלפינו טענה שאינה נטענת כלפי שום אומה ולשון, להם מותר להיות ליסטים, אולם לנו אסור להיות בלתי מוסריים ולנשל עם מארצו, ובמיוחד שעם ישראל הפך לעם ביציאת מצרים, ולא היה לו מולדת שבה נולד, וזו תופעה שאינה קיימת בעולם, ולכן הם מלינים עלינו מה לכם בארץ כנען. ועל זה התורה באה בספר בראשית להשיב להם, שהקב"ה ברא את העולם ובחר לתת את הארץ לנחלה לאבות האומה, ולשון רש"י מדויקת שהקב"ה נתן את הארץ "לאשר ישר בעיניו", לא נאמר כאן בגלל שהם צדיקים יותר, אלא שזו בחירה של הקב"ה, כמו שבחר בעם ישראל וכמו שבחר באברהם, כך בחר את ארץ ישראל להיות להם נחלה, בחירה שהיא למעלה מטעם ודעת 1 . אלא שברצונו נתן את הארץ בתחילה לעמי כנען שישמרו אותה לישראל, עד שיגיע זמנם להיכנס לארץ, והעיתוי יהיה כאשר תתמלא סאתם של עמי כנען והארץ תקיא אותם בגלל רשעתם,
נמצא לפי זה, שזכותנו על הארץ היא רק מכוח התורה, והיא שטר הראיה שלנו על ארץ ישראל, וזכותנו עליה מפני שכך היה "ישר בעיניו", וכאשר אנו מכריזים על כך קבל עם ועולם, לא רק שיש לנו הצדקה לרשת את הארץ, אלא שיש בכך הכרזה ועדות על כך שהקב"ה ברא שמים וארץ, וברצונו נתנה לנו, וכמו ששמירת השבת היא עדות לכך שהקב"ה ברא את העולם בששת ימים וביום השביעי שבת וינפש, כך גם הכרזה על זכותנו על ארץ ישראל היא עדות שהקב"ה ברא את העולם. ולפי זה אפשר להסביר מדוע הנביא יחזקאל אומר שהמציאות שישראל בגלות היא חילול השם, והקב"ה יגאל אונו למען שמו המחולל בגויים, כי ישראל בארצם מעידים שהקב"ה ברא את העולם ונתנה לישראל, וכשישראל בגלות לא קיימת עדות זו.
הבחירה הזאת של ארץ ישראל לעם ישראל, תתגלה כמוצדקת במשך הדורות, ואפשר לומר שזה מסביר את הצורך בכתיבת כל ספר בראשית, כי בו מתברר מדוע מוצדקת הבחירה שהקב"ה בחר באבות לתת להם את הארץ לנחלה שאין לה הפסק לבניהם. ונראה שזה כתוב ברמב"ן דלהלן:
רמב"ן בראשית פרק א פסוק א:
"אם כן ראוי הוא, כאשר יוסיף הגוי לחטוא, שיאבד ממקומו ויבוא גוי אחר לרשת את ארצו, כי כן הוא משפט הא-להים בארץ מעולם, וכל שכן עם המסופר בכתוב כי כנען מקולל ונמכר לעבד עולם (להלן ט כז), ואינו ראוי שיירש מבחר מקומות היישוב, אבל יירשוה עבדי ה' זרע אוהבו, כענין שכתוב (תהלים קה מד) ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו. כלומר, שגירש משם מורדיו, והשכין בו עובדיו, שידעו כי בעבודתו ינחלוה, ואם יחטאו לו תקיא אותם הארץ, כאשר קאה את הגוי אשר לפניהם:"
זכירת ארץ ישראל
בין עשר הזכירות שראוי לומר בכל יום יש זכירת ארץ ישראל, וזה פסוק מהפרשה:
"וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה".
נראה ללמוד מכאן שנדרש מאתנו בארץ ישראל, לחיות חיי אמונה בהשגחת ה', כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל.
וכך גם ביחס לכיבוש הארץ, גם אם נראה שזכינו לכך בכוחנו ובגבורתנו, אין זה אלא בגלל שהקב"ה שנותן לנו את הכוח לעשות חיל, וכך מפורש ברמב"ן דלהלן:
רמב"ן דברים פרק ח פסוק יח:
"וזכרת את ה' א-להיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל - ידוע כי ישראל גבורים ואנשי חיל למלחמה, כי נמשלו לאריות ולזאב יטרף, ומלכי כנען במלחמה נצחו אותם, על כן אמר אם תחשוב כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה תזכור השם שהוציא אותך ממצרים ולא היה לך שם כח ועצם יד כלל. ותזכור עוד כי במדבר אשר אין לאל ידך לחיות שם עשה לך כל צרכך, אם כן גם החיל הזה אשר עשית בכחך השם הוא שנתן לך הכח כאשר עשית אותו. ואם תשכח את השם, יכלה כחך ושארך ותאבד כאשר אבדו הם, כי כל עוזבי ה' יכלו:"
ואפשר לומר שזו כוונת התורה שאומרת "לא בצדקתך אתה בא לרשת את הגוים האלה", שלא נאמר בכוחי ועוצם צדקתי אני יורש את הארץ, אלא בזכות אבות.
וזה הוא שבחה של הארץ שלמטר השמים תשתה מים, ונשא עינינו לשמים בתפילה שיתן לנו גשם לברכה כדי שנוכל לחיות בה. וכך נרגיש איך הקב"ה דורש אותנו תמיד בארץ מראשית השנה ועד אחרית השנה, כאמור
דברים פרק יא פסוק י - יב (פרשת עקב):
"כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה:"
ונראה כך לפרש את מה שנאמר דברים פרק ח פסוק ט:
"אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ".
האדם והאדמה נתקללו: "בזיעת אפיך תאכל לחם", אבל בארץ ישראל שהשגחת ה' מורגשת בו, העמל להוציא לחם מן הארץ מחבר אותנו לקב"ה, בבחינת "מאמין בחי העולמים וזורע", וכך הקללה הופכת לברכה, כי על ידי העמל הזה זוכה להרגיש בחוש "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", וממילא "לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם", לא כמסכן אלא כבן מלך שמקבל ממנו מזונותיו, "לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ", שלא תחסר בה מידת "כל" שרומזת למידת ההסתפקות.
וזו הסיבה שאמרו חכמינו ז"ל תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קי עמוד ב:
"שכל הדר בארץ ישראל - דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ - דומה כמי שאין לו אלוה", כי הדר בארץ מרגיש בכל צעדיו ומאודו את השגחת ה' עליו.
התורה שם פרק יא נותנת סגולה כיצד לא נשכח את ה' הנותן לנו כח לעשות חיל, ע"י מצוות ברכת המזון.
"כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ :"

ברכת המזון ברכת הארץ
ברכת המזון היא בעצם ברכה על הארץ, ויש לכך כמה הוכחות 2 :
א. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מח עמוד ב
"תניא, רבי אליעזר אומר: כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה, בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים - לא יצא ידי חובתו; נחום הזקן אומר: צריך שיזכור בה ברית. רבי יוסי אומר: צריך שיזכור בה תורה. פלימו אומר: צריך שיקדים ברית לתורה, שזו נתנה בשלש בריתות".
הרי לנו שאם לא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה לא יצא ידי חובתו, משמע שזה העיקר בברכת המזון.
וכן צריך להזכיר ברית ותורה, שבזכותם אנו יורשים את הארץ, וגם זה מעכב בברכת המזון.
ב. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מח עמוד ב
"תנו רבנן: מנין לברכת המזון מן התורה? שנאמר: ואכלת ושבעת וברכת - זו ברכת הזן, את ה' א-להיך - זו ברכת הזמון, על הארץ - זו ברכת הארץ, הטובה - זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר: ההר הטוב הזה והלבנון, אשר נתן לך - זו הטוב והמטיב".
"וכל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים - לא יצא ידי חובתו. מסייע ליה לרבי אילעא, דאמר רבי אילעא אמר רבי יעקב בר אחא משום רבינו: כל שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים - לא יצא ידי חובתו."
הזכרת ירושלים בברכת המזון היא בוודאי ברכה על טובת הארץ שעיקר טובתה היא ירושלים, ואם כן מוכח שזה עיקר תוכן הברכה.
ג. ברכת הזן וברכת הטוב והמטיב
והנה ברכה ראשונה שהיא ברכת הזן תיקן לנו משה זכר למן, האם גם היא חלק מברכת הארץ?
בגמ' יש מחלוקת התנאים אם ברכת המזון יש בה שלוש ברכות או ארבע ברכות, ומפרש רש"י שהמחלוקת אם לכלול את ברכת הזן בברכת המזון, ונראה שנקודת המחלוקת היא אם ברכת הזן היא ברכת הארץ, ובפשטות אינה קשורה לברכת הארץ כיון שהיא זכר למן שירד במדבר, כפי שאומרת הגמ' דלקמן:
"אמר רב נחמן: משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים. דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש, הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר. דאמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שניתנו לקבורה".
נראה להסביר את הדעה האומרת שברכת הזן נכלל תבברכת המזון, מפני שגם היא שייכת לברכת הארץ, וזאת בגלל שהמן היה הכנה לארץ ישראל, כפי שמפורש בתורה, "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן", ובמדרש שמכאן למדנו שארץ ישראל נקנית ע"י יסורים, היינו ע"י אכילת המן, ולכן שמו את המן למשמרת, לכן גם ברכה זו שייכת לברכת הארץ.
והנה ברכת הטוב והמטיב תקנוה על הנס שהיה עם הרוגי ביתר שלא הסריחו והובאו לקבורה. וצריך להבין כיצד זה משתלב עם ברכת הארץ?
ונראה שלאחר החורבן של בית המקדש, ולאחר חורבן ביתר, היה ייאוש גדול בעם ישראל, האם נדחו מעם ה' לגמרי, ולאחר הנס שהרוגי ביתר הובאו לקבורה, ראו בזה אות משמים שהקב"ה לא עזבם ועתידים להיגאל. החידוש הזה נתחדש בט"ו באב ומצטרף לטעמים מדוע הוא יום טוב, ומהקשר הדברים שהיו בט"ו באב מבינים, שהעניין בתקנת ברכת הטוב והמטיב הוא לחזק את האמונה בגאולה, ואם כן זה שייך לברכת הארץ שגם לאחר החורבן והגלות אנו קשורים לארץ ישראל ויכולים לברך עליה ברכת המזון.
ברכה שלפני המזון
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לה עמוד א:
"דאתיא בקל וחומר: כשהוא שבע מברך - כשהוא רעב לא כל שכן?"
תוספות שם:
"לפניו לכ"ש - לאו ק"ו הוא דאם כן תהא ברכה דלפניו מדאורייתא ולעיל פרק מי שמתו (דף כא.) משמע גבי בעל קרי דלאו דאורייתא הוא ואפי' רבי יהודה לא פליג אלא משום דעשאן כהלכות דרך ארץ (שם ד' כב.)".
התוספות אינו מסביר מדוע הק"ו אינו טוב ואיזה פירכא יש בו, מ"מ קובע התוספות שברכה שלפניה היא לא דאורייתא?
נלע"ד להסביר מדוע הק"ו אינו טוב, על פי מה שאמרנו לעיל שברכת המזון היא ברכה על הארץ, ואם כן כיון שהברכה שלפני המזון היא ברכה קצרה שאין מזכירים בה את הארץ, אינה דומה כלל לברכת המזון ואי אפשר ללמוד בק"ו מברכת המזון לברך 3 . וכעין זה מצאנו שהמשנה אומרת שלאחר אורז מברכים "ולא כלום" ומפרש רש"י ברכת בורא נפשות שאינה נחשבת לברכת הארץ שאין מזכירים בה את ארץ ישראל.
והנה הגמ' שם מביאה מקורות נוספים לברכה שלפי המזון, ומסיימת שהמקור לברכה שלפניה הוא מסברא:
"אלא, סברא הוא: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. תנו רבנן: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל".
נשאלת השאלה הלא סברא גם היא סיבה שברכה תהיה דאורייתא?
וכך מקשה פני יהושע בברכות דף לה:
"משמע מלשון כל הפוסקים, דלפום הך מסקנא דהכא, כל ברכת הנהנין הן מדרבנן לבר מברכת המזון לחוד, ולרשב"א ברכת ז' מינין דלאחריו נמי מדאורייתא אבל בשאר ברכות מודה. ולענ"ד לכאורה יש לתמוה, דהא בכל הש"ס משמע דמידי דאתיא מסברא הוי מדאורייתא, ואדרבה מקשה הש"ס הא למה לי קרא סברא הוא, ובאמת מלשון התוס' אין הכרע, דאפשר דמה שכתבו וקרא דנסיב לעיל היינו אסמכתא בעלמא, אפשר דנתכוונו לזה הענין עצמו, דכיון דסברא הוא תו לא איצטריך קרא.
מיהו נראה לענ"ד, דאפילו אם תמצי לומר דסברא זו הוי נמי מדאורייתא, אפ"ה אתי שפיר הא דקיי"ל דספק ברכות להקל, משום דלא שייך להחמיר, דכיון דאסור לברך ברכה שאינה צריכה מש"ה ממילא אזלה לה הך סברא ומהאי טעמא גופא נמי אתי שפיר דבעל קרי על המזון אינו מברך לפניו. דכיון דלא מחויב אלא מסברא, והוא מונע עצמו משום כבוד השם, אינו שייך הך סברא. ועוד דעל המזון מברך מיהו לאחריו אם כן אינו נהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כן נראה לי ועדיין צ"ע ע"כ."
נמצא, שלפי פני יהושע אין קושי לומר שברכה שלפניה היא אכן דאורייתא , ומיישב מדוע ספק ברכות להקל, משום האסור להזכיר שם שמים לבטלה, וכיון שאינו מברך מסיבה זו, אי אפשר לומר עליו שנהנה מהעולם ללא ברכה. ומאותה סיבה גם אם מונע עצמו מלברך בגלל שהוא בעל קרי, ולכבוד שמים נמנע מלבך, אינו עובר על אכילה בלא ברכה.
ובתשו' בית אפרים (אבהע"ז ח"ב סוף סי' נח) כתב בזה:
"דבר ברור הוא, דמה דאמרינן סברא, הוא דאורייתא, וכל הש"ס מלא מסברת התנאים והאמוראים וסומכים על זה בדאורייתא בין להקל ובין להחמיר, וכן אשכחן חזקה אין אשה מעיזה, וחזקה אין אדם פורע תוך זמנו כו' שהם מצד הסברא ומהני אף להוציא מחזקת אשת איש ומחזקת ממון,
ויותר נלענ"ד, דבמקום שעיקר הדבר מבואר בתורה אלא שיפול ספק בענין, אז יש לילך אחר הסברא מדאורייתא, וכגון הך דכתובות דגלי קרא דנאמן האב לאוסרה, וא"כ יש לספק אם נאמן ג"כ לחזור ולהתירה, בכה"ג אמרינן סברא הוא, וכן בהך דהכנסה דחזינן דהתורה אסרה מרשות לרשות בהוצאה ויש לספק בהכנסה, ובזה אמרינן סברא הוא, וכן כל כיוצא בזה, אבל במקום שהענין מחודש לגמרי, ולולי הסברא לא הי' מקום לספק שיהי' זה מה"ת, וחכמים החזיקו הענין מצד סברתם, וכגון ברכה שלפניו, שלולי הסברא שאין להנות מהעוה"ז בלא ברכה לא היה מקום לספק שיצטרך ברכה לפניו, דהק"ו אינו ק"ו גמור כמש"ל, ולכן כשהחזיקו החכמים הסברא זהו שנקרא מדברי סופרים, והרבה דברים שתקנו חכמינו ז"ל שהם מצד סברא כגון נר חנוכה וכיוצא שחייבה סברתם שראוי לעשות זכר לנר בהדלקה וכן שאר תקנות חז"ל, ודאי שדרכיהם דרכי נועם מצד הסברא הישרה ומ"מ אינן ד"ת רק דברי סופרים לבד".
לפי דבריו יש לחלק בין "סברא" שבאה לפרש מצווה האמורה בתורה, כדי להגדיר מה כלול במצווה זו, שאז סברא היא דאורייתא, לבין "סברא" שמחדשת דבר חדש שאינו נזכר בתורה, שאז סברא אינה יכולה לחדש מצווה מהתורה אם אין דומתה בתורה.
ונראה שגם לפי דבריו, שברכה שלפניה אינה נחשבת למצווה דאורייתא, אפשר לומר שהמברך ברכה לפני המזון מקיים את רצון התורה, אלא שאינו מוגדר כמצווה מהתרי"ג במנין מצוות עשה, ויש לכך דוגמאות רבות כגון ישוב ארץ ישראל שהרמב"ם אינו מונה כמצוות עשה, אבל אין ספק שזה רצון התורה שנתיישב בארץ. וכן מצוות תפילה שלפי הרמב"ן אינה במנין מצוות עשה אבל נראה שרצון התורה שאדם יתפלל, וכעין זה מפורש בריטב"א על הגמ' בראש השנה "אמר הקב"ה אמרו לפני מלכויות זכרונות ושופרות", והקשה הריטב"א הרי אמירתם היא מדרבנן והפסוקים שמהם לומדים לומר אותם הם אסמכתא בעלמא, אלא שגם אם אמירתם אינה מצווה מהתורה זה רצון ה' שנאמר זאת וממילא זה כאילו מהתורה ואפשר לומר על כך אמר הקב"ה שיש לומר זאת.
והנה ולפי זה נבין מדוע לפי התוספות (ברכת לה) פשוט לו שגם קודם שתקנו ברכה היו אומרים נוסח אחר לפני האוכל, וז"ל:
"כאן לאחר ברכה - וכן בפ' כל כתבי (שבת ד' קיט.) אמרי' כשהיו מניחים השולחן היו אומרים לה' הארץ ומלואה וכשהיו מסלקין השולחן היו אומרים השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם".
נראה שהתוספות הבין שזה רצון ה' שנברך לפי המזון, וחייב להיות שאמרו משהו לפני שאכלו גם לפני שתקנו חז"ל ברכות.
וכעין זה מצאנו שהתורה אומרת בפרשת וידוי מעשר דברים פרק כו פסוק יג (פרשת כי תבוא)
"וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי:"
רש"י : "ולא שכחתי - מלברך על הפרשת מעשרות:"
הקשו מפרשי רש"י הלא ברכות מדרבנן, ואיך ניתן לפרש את הפסוק מהתורה "ולא שכחתי – מלברך"?
אולם לפי דברינו לעיל מיושב הדבר, כי גם אם תקנת הברכות היא מדרבנן, הצורך לברך הוא רוח התורה לכוון במצווה לשם שמים, והמברך על המצווה בכל לשון מקיים את רצון התורה.
לסיכום:
למדנו על זכותנו על ארץ ישראל שנובעת מהתורה שגילתה את רצון ה' לתת את הארץ הנבחרת לעם ישראל הנבחר, וכל זה הובטח לאבותינו, ולכן ארץ ישראל מוחזקת לנו מאבותינו.
וזאת היא התשובה הניצחת לטוענים כנגדנו "ליסטים אתם", ואין תשובה אחרת מבלעדיה, ומדויקים דברי רש"י שהקב"ה נתנה "לאשר ישר בעיניו", לא בגלל צדקתנו אלא בבחירה שלו יתברך.
"משפטי ה' צדקו יחדיו", וגירשנו את עמי כנען מנחלתנו לאחר שנתמלאה סאתם וברשעת הגויים האלה.
למדנו שזכירת ארץ ישראל מתקיימת כאשר מאמינים בהשגחה המיוחדת שבה, ולא נאמר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".
הסגולה שנותנת התורה לזכירה זו ע"י מצוות ברכת המזון, שהיא ברכה מיוחדת על ארץ ישראל, שבה אנו מודים על ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחילנו, ומודים על ברית ותורה שבזכותם אנו יורשים את הארץ, ועל ירושלים ההר הטוב הזה והלבנון, שבזכות המקדש והתפילות הארץ מתגלית בכל טובה. והטוב והמטיב גם אחרי הגלות והרוגי ביתר מפני שעינינו נשואות לבניין ארצנו ולגאולה העתידה לבוא במהרה.

^ 1.עיין עוד במהר"ל בתפארת ישראל שמסביר מדוע נאמר בתורה שה' אומר לאברם לך לך מארצך וגו' לפני שאנו יודעים מי הוא אברהם, ללמד שהבחירה היא לא בגלל מעשיו הטובים. אלא שזה יתברר אח"כ עד כמה נכון היה הדבר.
^ 2.הוכחות נוספות כתבתי בהרחבה במאמר על ברכת המזון.
^ 3.עיין משך חכמה שיישב שאין זה ק"ו כיון שברכת המזון באה לבטל כוחי ועוצם ידי, וזה שייך יותר כאשר הוא שבע, ולכן הק"ו אינו קיים.

עקב