בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עניני החג
קטגוריה משנית
  • משפחה חברה ומדינה
  • מלחמת "חרבות הברזל"
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
2 דק' קריאה
מרן הגאון הרב אברהם שפירא זצ"ל, (שהיה הרב הראשי לישראל וראש ישיבת מרכז הרב, ויום ההילולא שלו ביום א' דסוכות), היה בערוב ימיו חולה וחלש מאוד.
פעם אחת הוא היה כל כך חלש עד שאפילו בתפילת שמונה עשרה לא יכול היה לעמוד על רגליו, והתפלל בישיבה. באותה תקופה הייתה צרה מסויימת לעם ישראל, ובסוף התפילה אמרו כולם – 'שיר המעלות', כדי להתפלל ולזעוק אל ה' לישועה.
להפתעתם של הנוכחים, התנער הרב לקום ולעמוד על רגליו. מיד פנו אליו בשאלה: הרב, הרי אפילו בשעת תפילת שמונה עשרה, שחייבים לעמוד, הרב ישב, ומדוע דווקא בעת אמירת 'שיר המעלות' הרב מבקש לעמוד?
ענה להם הרב: תפילת שמונה עשרה היא חלק מתקנת התפילה מדרבנן (רמב"ם תפילה א, א), אבל בתפילת 'שיר המעלות' אנו מקיימים מצווה מהתורה להתפלל בעת צרה, (כדברי הרמב"ם תעניות פ"א - "מצות עשה מן התורה לזעוק... על כל צרה שתבא על הצבור...)", ולכן חשוב לי לעמוד בזמן קיום מצוות עשה מהתורה.
כמה הדברים יסודיים לימים אלו של מלחמה, שעלינו להעתיר לה' בתפילה לישועת ה' ולנצחון במלחמה.
ומעניין לעניין באותו עניין. בימים אלה, עוברים אנו מהימים הנוראים של ראש השנה ויום הכיפורים, ימי תפילה וזעקה, לימי השמחה של סוכות ושמחת תורה. התחושה המקובלת בחג הסוכות היא, שאנו משאירים את זמן הזעקה מאחור, ופונים לחג הסוכות, הקרוי במיוחד 'זמן שמחתנו', והדגש המרכזי בו הוא השמחה כ'שמחת בית השואבה' ועוד.
דרכו של עולם שאלו שתי תכונות מנוגדות בנפש, לא הרי תחושת היראה של הימים הנוראים כתחושת השמחה של סוכות ושמחת תורה. סוכות קרוי גם 'חג האסיף', הזמן בו אוספים הביתה את כל היבול והשפע שה' העניק לנו בשנה החולפת, והרגש הנלווה לכך הוא רגש של שמחה והודיה לה'.
והנה, למרבה ההפתעה, בסיומו של חג הסוכות חל 'הושענא רבה', המשיב אותנו שוב למספר שעות לאווירת הימים הנוראים. התרגום המילולי ללשון ימינו למילה 'הושענא/ הושיעו' זוהי המילה 'הצילו'!
וכאן שואל כל אדם המחובר בתחושותיו למהלך הנפשי של חגי התורה – הלא 'הצילו' היא זעקתו הנואשת של המצוי בסכנת מוות, וכיצד דווקא בסוף חג השמחה, הבאה מתוך תחושת שלמות והודיה לה', אנו שבים וצועקים: הצילו? ולא סתם אנו צועקים 'הושענא' אלא 'הושענא רבה', 'רבה' מלשון – גדול, יום הזעקה הגדולה והתחינה השמיימה, הכיצד?
אלא שהתשובה היא, שזה החידוש המיוחד של חג הסוכות. דרכו של עולם, שאדם זועק לה' מתוך צרה וחיסרון, אך כשיש לו הרבה, והוא חש בטוב ובשמחה, הוא שוכח חלילה את ה'. בא חג הסוכות ומלמד אותנו – גם בשעה שיש לנו הרבה טוב, עלינו לזכור את ה'. מחד – עלינו להודות לו על כל הטוב שגמלנו, ומאידך – לזכור שהכל תלוי בידי ה', ובכל רגע ורגע עלינו לזעוק אליו ולבקש ממנו שישפיע מטובו עלינו, בדיוק כמו מי שאין לו כלום. לזכור, שגם מי שעכשיו ברום המדרגה, ואוסף כל טוב הביתה, עדיין הוא נתון בידי ה', ועליו לזעוק אליו: הצילו!
בשמחת תורה הקרוב ניזכר בשמחת תורה בשנה שעברה, כשלצערנו חשבנו שהכוח בידינו, ולא עלינו שכחנו שהכל מה', חשנו ברוב טובה, וה' גלגל שנצעק: הצילו.
ויהי רצון, שנתקן זאת, נזכור שכל הכוח בא מה' – נודה לו על הטוב שגמלנו, נזעק אליו שיושיענו, ובזכות זאת נזכה ל'הושענא רבה' – התשועה הגדולה והשלימה בבניין המקדש וגאולה שלמה בקרוב! חג שמח!





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il