ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת השבת
- שבת ומועדים
- הלכות שבת
- כללי מלאכות
משפחתו מחזיקה תוכי. מדובר בעוף גדול, ידידותי למשפחה, אך פעמים שהוא מלחיץ אורחים. במשך היום הם נותנים לו לעוף בבית, אך בזמנים מסוימים הם צריכים להחזיר אותו לכלוב. הוא לא שש לחזור לכלוב, אך כאשר תופסים את רגליו הוא מיד נכנע ומקבל את הדין. בשבת בבוקר רגילים לשחרר אותו למרחבי הבית, אך לקראת הסעודה (בעיקר אם יש אורחים) מוכרחים להשיב אותו לכלובו, אחרת הסעודה הופכת לתוהו ובוהו.
וכאן מתעוררת השאלה: האם מותר לתפוס ולהכניס את התוכי לכלוב בשבת, או שמא יש בכך מלאכת צידה?
הדברים נידונים במורנו שבת יחידה 57. נפרוש את עיקרי הסוגיה:
הסוגיה מתחילה מהמשנה במסכת שבת (יד א) בה נאמר ש"חיה ועוף שברשותו – הצדן פטור". לשון "פטור" משמעו בדרך כלל פטור, אך אסור לעשות כך מדרבנן.
חמדת השבת (104)
הרב בצלאל דניאל
32 - חמדת השבת: באלו תנאים ניתן לאכול אחרי השקיעה בצאת השבת
33 - חמדת השבת: השבת תוכי לכלוב בשבת
34 - חמדת השבת: פסיק רישא של מלאכת צידה
טען עוד
הגמרא ממשיכה ומביאה סתירה מברייתא נוספת, בה נאמר שאסור לצוד עופות גם מהביבר הפרטי של האדם. משמע שלמרות שהם ברשותו אסור לצוד אותן. רבה בר רב הונא מכריע שזה תלוי אם מדובר בציפור דרור, כלומר, ציפור שגם אם האדם מתייחס אליה כשלו, היא חופשית ברוחה.
דבר דומה מופיע בירושלמי (שבת פרק יד א) שם אומר רבי יוסה שאם צדים שור שמרד – חייב. כלומר, יש בכך איסור דאורייתא.
השו"ע (אורח חיים סימן שטז סעיף יב) כותב שמותר לצוד את החיות שברשותו, בתנאי שהחיות אינן מורדות. אם הן מורדות – אסור. הרמ"א אומר שאסור מדרבנן לצוד את החיות שברשותו, ואסור מדאורייתא לצוד חיות שמרדו.
מה הן גבולות המחלוקת של השו"ע והרמ"א? הפוסקים אומרים שיש שלושה מצבים:
א. חיות ובהמות שברשותו שאינן מתחמקות. אותן מותר לתפוס-לצוד לכתחילה לכל הדעות.
ב. חיות שאינן מאפשרות לבעליהן לתפוס אותן, למרות שבסופו של דבר הן ישובו הביתה. השו"ע מתיר לצוד אותן לכתחילה, והרמ"א אומר שתפיסתם אסורה מדרבנן.
ג. בהמות שמורדות ממש, ואינן מאפשרות לבעליהן לתפוס אותן. מבחינתן הן יצאו לחופש. לגביהן מוסכם שבצידתן עובר על איסור דאורייתא.
על פניו, לפי הצגת השאלה, מדובר במקרה ב'. כלומר: דרך התוכי להישמט ולחמוק מכם כאשר אתם מנסים לתפוס אותו, אך התוכי מבין שהוא לא יישאר מחוץ לכלוב לעד. אם הוא רק משחק איתכם קצת, מותר לתפוס אותו. אם כוונתך שברגע שמחזיקים לו רגל בעדינות הוא מקבל את מרותך, אין בכך איסור לכולי עלמא. אך אם הוא באמת משתדל לחמוק, לפוסקים כשולחן ערוך (כמנהג עדות המזרח) מותר לתפסו בשבת, ולפי הרמ"א (כמנהג האשכנזים) יש בכך איסור דרבנן.
ברם, השש"כ (פרק כז סעיף לה) כותב שכמובן שחז"ל לא אסרו את תפיסת העוף במקום צער, לעוף או לאדם. בלשונו "אם קיים חשש הפסד או צער בעלי חיים, ולא ניתן להמתין עד מוצאי שבת – מותר לצודו".
במקרה זה, גם אם הוא באמת מתחמק מכם, הצורך להושיב את האורחים בנחת בסעודת השבת גוברת על איסור דרבנן שיש בצידת התוכי.
לכאורה עולה כאן שאלה עקרונית: מדוע שתהיה קולא מיוחדת בהקשר זה? לא מצאנו היתרים לעשות מלאכות אחרות בגלל שהן ברשות האדם?
יש לבאר את הדבר בשתי תשובות:
א. מה משמעות הציד? ההגדרה של צידה היא להפוך חיה שבטבע לזמינה לשימושו של האדם. אם הבהמה כבר זמינה לאדם, הרי שתפיסתה אינה מחדשת דבר.
ב. מלאכת צייד מראש זו "מלאכה גרועה". נבאר את הדבר:
באופן כללי הרמב"ם (הלכות שבת פרק א ז) פוסק שאדם חייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה. כלומר, גם אם אינו מעוניין בתכלית הרגילה של המלאכה – הוא עדיין חייב עליה. לדוגמא: מי שחופר בור בכדי להשיג את העפר, ולא בכדי שיהיה לו בור – חייב.
אך הרמב"ם (שם י יט) פוסק שהצד סוג חיה שאנשים אינם רגילים לצוד – פטור. מדוע? אמנם אין לו שימוש בחיה הזאת, אבל השימושיות האישית שלו אינה אמורה להשפיע על החיוב!
האבני נזר עונה על השאלה:
רוב המלאכות משנות את העולם, ומספקות תוצר מסוים. אדמה שלא הייתה חרושה, כעת היא חרושה. אוכל שלא היה מבושל, עתה הוא מבושל. אך הציד לא באמת שינה דבר. הוא הפך את הבהמה ל"זמינה". כעת האדם מסוגל לקחת ולהשתמש בה.
מכיוון שכל מהות המלאכה מבוססת על הזמינות לאדם, אין מנוס מלהתייחס למטרותיו של האדם. אם כך, אדם שאין לו עניין בחיה זו לא יתחייב על צידתה.
נשוב לענייננו: רק ציד שהופך את העוף לזמין יותר הוא ציד. ציד שלא שינה את הזמינות לאדם אינו אסור (לפחות מן התורה).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
