ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
המשנה (ב, א) למדה שכיון שכופים זה את זה הרי במקרה בו נפל הכותל, חלוקת האבנים והמקום תהיה בין שני השותפין לשעבר. ועל כך שואלת הגמ' (ד, א):
פשיטא! לא צריכא, דנפל לרשותא דחד מינייהו, אי נמי דפנינהו חד לרשותא דידיה, מהו דתימא: ניהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה, קמ"ל.
ודברי גמ' אלו זוקקים הרבה ליבון, שכן לא ברורה כאן ההוו"א: א. מה בדיוק פשיטא לגמרא? ב. על ההוו"א הראשונה יש לשאול, וכי אם דבר נפל לרשות אחד זה מחייב שאינו של השני?! ג. על ההוו"א השניה יש לשאול, ברור שאם אחד השותפין עשה מעשה ולקח לעצמו שלא כדין את האבנים, אפשר להוציא ממנו. מדוע יש כאן בכלל הו"א שיחשב הלוקח כמוחזק? ד. מדוע לא מחה השני בשעת פינוי האבנים?
שאלות אלו מתלבנות בדברי הראשונים בסוגיא. ונראה ראשית את דברי רש"י (ד"ה פשיטא):
פשיטא - דהאבנים של שניהם דאפי' לא פסק לן דינא דמתני' המלמדנו שמתחלה בין שניהם עשאוה על כרחם היו חולקין בשוה האבנים שהרי ברשות שניהם מונחים ויד מי מהם תגבר.
כלומר, מה הוסיפה לנו המשנה בסיכום הדין של 'לפיכך'? הרי בלאו הכי יש להחזיק את שניהם כשותפים כיון ששניהם בספק. וכך מבין הנחלת משה בדברי התוס' (ב, א ד"ה לפיכך) שסובר כרש"י, ואע"פ שכתב תוס' שכיון שאין חזית לשניהם הרי הוא של שניהם. אין הכוונה ששייך לשניהם ברמה של ודאות, אלא כיון שלאף אחד מהצדדים אין הוכחה שזה שלו, הרי חולקים בהם. ואם כן, מדוע צריך דין מפורש על כך במשנה?
החידוש – החיוב הוי כאנן סהדי
ומבאר התוס' (שם) את החידוש במשנה, שהיה ניתן לחשוב שיש מיגו לטוען כולה שלי שהרי יכול היה לטעון קניתיה ממך. אך מדוע שיוכל לטעון כן (כדלעיל שאלות ב, ג)? ולחיזוק השאלה נראה את הגמ' בב"מ (קטז, ב):
הבית והעלייה של שנים שנפלו, שניהם חולקין בעצים ובאבנים ובעפר... רישא אמאי חולקין?...וליחזי ברשות דמאן יתבן, וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה!...ואיבעית אימא: שותפין בכי האי גוונא לא קפדי אהדדי.
אם שותפין לא מקפידים זה על זה, אין שום ראיה שהאבנים שייכים לאחד משום שנמצאים בצד שלו. על כן מסביר התוס' שהגמרא דנה במקרה בו האבנים הנופלות שהו זמן רב יותר מהמקובל שלא להקפיד. ובשל המצב הזה, לכאורה, יכול האחד לטעון לקוחים הם בידי. שכן:
דאטו משום דשותפין נינהו לא יקפידו עד עולם ולא דמי לגודרות דאין להם חזקה (לקמן דף לו.) לפי שאין ידוע ביד מי הם אבל הכא לא היה לו להשהותו כל כך ברשותו.
וזהו חידוש המשנה:
קמ"ל כיון דמעיקרא על שניהם היה לעשות לא מהימן לומר שהוא עשה הכל דמיגו במקום עדים הוא דאנן סהדי שלא עשאה לבדו כיון שהיה יכול לדחוק את חבירו בדין שהיה עושה עמו.
דהיינו, לימדה המשנה שאינו נאמן משום שעצם החיוב לבניית הכותל המוטל על שניהם הוא כאנן סהדי שכך עשו, וממילא לא יכול לטעון בניתי לבד נגד עדים שאומרים אחרת.
קושית רעק"א
על דברי התוס' מקשה רעק"א (גליון הש"ס) אם מדובר ששהו הרבה זמן, הרי יכול לטעון אני בניתיה, מה הרווח בטענת מיגו שלקוח הוא בידי?
ולכאורה היה אפשר לומר שטענת לקוח אינה סותרת את האנן סהדי כלל, אלא עוקפת אותו. אך טענת אני בניתיה לבד עדיין עומדת בסתירה לאנן סהדי. ואם הבנתי נכון, כך מבאר החזו"א (ב"ב סימן א, אות ז):
ומ"מ כיון דלא שכיח כלל שאחד יבנה בזמן שיכול לכוף לחבירו זה עדיפא ואמרינן דאיקרי ושהה. ואף אם שניהם לא שכיח על משקל אחד אין להוציא מיד ראובן מספק, ואמנם אם שקולין הן דין הוא דשמעון נאמן במיגו דלקחתים עכשיו דזה שכיח, שהרי אינו מכחיש שבנו שניהם, וראוי להאמינו משום דשהה, וא"כ ראוי להאמינו במגו לומר אני בניתיו, ולזה הוסיפו תוס' דחזקה שלא יבנה לבדו בזמן שיכול לכוף לחבירו חזקה אלימתא היא דגם מיגו לא מהני.[ ומיושבת קו' הגרע"א בגליון].
וראה באחרונים שתירצו באופנים נוספים (קו"ש אות ז, נחלת משה על התוס' הנ"ל).
פינהו לרשותו
נקודה מרכזית בהבנת הסוגיא, שיש לה נפקותא גם לעקרון כללי, הוא מקומם של העדים במקרה דנן. כאשר הגמרא אומרת שפינהו לרשותו ומכך יש הו"א שיהיה של המחזיק. כיצד נעשה אותו הפינוי? האם יש עדים או לא? ועל מה בדיוק מעידים?
שיטת רבינו יונה
רבינו יונה (ד"ה אי נמי. בהסבר הראשון) מסביר שיש עדים על הפינוי עצמו, וזהו תירוץ שווה במשקלו למקרה בו נפלו האבנים לצד אחד. ויש הו"א לומר שיכול לטעון בניתיה לבד או לטעון לקוחה היא בידי. שכן כל אדם אחר, שאינו שותף, שהיה נוטל את האבנים בפני חבירו, ולא היו מוחים בו, הרי הוא נאמן לטעון לקוח הוא בידי. א"כ הו"א שגם במקרה זה נאמן. קמ"ל שלא נאמן משום ששותפין לא קפדי אהדדי, ואפילו שראוהו ולא אמרו לו כלום, אין בזה ראיה שמודים למכירה או לדבריו שהכל שלו.
ודין זה אמור גם במצב בו אין עדים על הפינוי אך יש עדים שמזהים את האבנים כשייכים לשותפים. אין נאמן לטעון בניתי לבד מחמת חזקת החיוב לבנות, ואינו נאמן בטענת לקוח הוא בידי מחמת שהחזקתו אינה כלום, דשותפין לא קפדי אהדדי.
אך אם אין כלל עדים, לא על הפינוי ולא על זיהוי האבנים, יכול לטעון שהם שלו מיגו שיאמר להד"ם. אך לטעון בניתיה מיגו להד"ם, הוא ספק משום שהוא מיגו כנגד חזקת בניה והגמ' נשארת בספק במיגו במקום חזקה. ולכן י"ל שישאר ביד המוחזק והמוציא מחבירו עליו הראיה.
רשב"א מק' דא"כ ודאי אינו נאמן. רי"ף מעמיד דווקא ביש עדים על האבנים, ואינו נאמן לטעון לקוח משום דאנן סהדי ושותפין לא קפדי אהדדי. ומקשה רשב"א שמתנ' לא בטענת לקוח, שהרי דנים על המקום וזה לא שייך לומר שפינו וכו'. תוס' פירשו שאין עדים כלל וכלל. ורוצה לטעון בניתיה ואינו נאמן במיגו משום אנן סהדי.
שיטת רי"ף-ר"י מגאש-רמב"ם
הרשב"א מביא את שיטת רבינו יונה, אך דוחה את האפשרות הראשונה לגמרי. משום שבמקרה בו יש עדים על עצם הפינוי, ועד כה שניהם היו מוחזקים, לא שייך לחשוב כלל שיכול לטעון כולה שלי, שהרי הוא כמו גזלן! אלא מדובר שיש עדים אך לא על הפינוי. וכך כתב הר"י מגאש (ד, א ד"ה לפיכך):
ודוקא היכא דאיכא סהדי דההוא שעתא דאתו לבי דינא חזינהו להנהו אבנים ואשתמודענהו דהנהו אבנים דהאי כותל נינהו דכיון דשותפין לא מחזקי משתבע האיך דלא זבין אי נמי דשותפין נינהו בגווייהו ושקול ליה למנתיה מינייהו. אבל אי ליכא סהדי דמסהדי הכי אף על גב דקא מודו דברשותיה נינהו כיון דקא טעין ואמר דידי נינהו ולית לך בהא מידי אי נמי דזבנתינהו מינך אמרינן בכי הא מילתא מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם אי נמי אהדרינהו ניהלך מהימן כי אמר לי' דידי נינהו אי נמי זבנתינהו מינך מהימן בשבועה.
כלומר, דווקא אם יש עדים שהאבנים הן של הקיר המשותף, אפילו אם לא מעידים על עצם הפינוי (ראה רשב"א), אז אנו אומרים שחולקים, ואין כח לטענותיו כנגד המציאות הקיימת לנגד עינינו. אך במקום בו אין עדים כלל, אזי נאמן המוחזק לטעון כולה שלי מיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם או אפשרות אחרת של הכחשה. וכנראה חוסר הממשות של הדבר (האבנים) לנגד עינינו מחליש את הטיעון של בניין משותף כי אין לו מציאות נוכחית.
הבית יוסף כתב שבשיטה זו הולכים גם הרי"ף והרמב"ם, ואף הרשב"א. וביאר בשיטתם שמה שאמרה הגמ' שפינהו לרשותו או נפלו ברשות אחד, הכוונה לזמן סביר בו שותפין רגילין למחול, אך אם נפל ושהו זמן רב, משמע, אכן אומרים ששותפין מקפידים, ויהיה נאמן לטעון לקוחה היא בידי וכד'. וביאור זה מתבסס גם על כך שהגמ' עצמה לא דיברה על שהות ארוכה, זוהי העמדה של תוס'.
שיטת הרא"ש
השיטה השלישית בהבנת הגמ', מובאת אף היא ברשב"א, אך נראה אותה כפי שכתב הרא"ש (א, ו):
אי נמי דפנינהו חד לרשותיה שלא בעדים מהו דתימא להוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה קמ"ל כיון דמסתמא מחזקינן ליה דלתרוייהו הוי אף על גב דאיתא השתא ברשותא דחד מינייהו לא נפקא מחזקה דאידך דשותפין לא קפדי אהדדי ואפי' נשתהה ברשותו ואין לו ראיה אלא בעדים.
ומדלא חילקו התוס' כראשונים האחרים בין יש עדים לאין, משמע שבכל מקרה דין לפיכך גובר על המיגו. והוא מש"כ כאן הרא"ש דאפילו אין עדים מוציאים מהמוחזק (כביכול). ומוסיף הב"י (קנז, אות ו(יג)) שגם ממה שכתב הרא"ש 'ואפילו נשתהה ברשותו' שאין לו מיגו, הוא דווקא כדעת התוס', וכדלקמן. וכ' הג"א ג"כ כתוס' אך הוסיף שאם אינו טוען מיגו אלא רק לקוחה היא בידי, ואמנם שהה זמן רב, אזי נאמן אף לשיטת תוס'.
שורש הויכוח
לסיכום, מח' האם הדין של כופין לבנות הוא חזק עד כדי להיות כנגד מיגו. נראה שלדעת שני הצדדים הנ"ל, כן. אך נחלקו במצב בו אין עדים האם עדיין ההכרח שבנה יחד גובר על השמא בנה הפעם לבד(תוס'), או שרק בעדות מפורשת שהיו מוחזקים יחד יש כח לאנן סהדי, אך ללא עדות זו הרי יש כאן מוחזק רגיל עם טענת מיגו.
להערות - [email protected]
מי יושב במקום שלי?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
"בזאת התורה" - איזו תורה?
הלכות שטיפת כלים בשבת
מה זה בכלל אמונה?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
אנחנו קודש למענך
הלכות קבלת שבת מוקדמת
בריאת העולם בפרשת לך לך
מה הקשר בין נעמי שמר, האו"ם ובית המקדש?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
