בית המדרש
  • משנה וגמרא
  • תלמוד בבלי
  • פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
קטגוריה משנית
  • משנה וגמרא
  • תלמוד בבלי
  • בבא בתרא
undefined
6 דק' קריאה
עד כמה להעדיף?
בסוגיא זו נברר שני דינים בהלכות היזק ראיה במקרה הבא (ו, ב):
אמר אביי: שני בתים בשני צדי רשות הרבים - זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו, זה שלא כנגד זה ומעדיף.

הדין הראשון נוגע לחובה להרחיב את הכותל מעבר לחציו, ויש לברר עד כמה צריך?
כתב רש"י (ד"ה ומעדיף):
מושך המעקה יותר מחצי הגג כדי שיהיה במקצת כנגד סתימתו של זה ומתוך כך לא יראה בהדיא לגגו של חבירו.

והיינו שאף לאחר הרחבת הכותל ליותר מחצי ארכו, עדיין יכולים לראות זה את זה, אם יעמדו באלכסון, אך לא יראו בהדיא היינו בקלות.
לעומת שיטה זו הביא הרמב"ן שיטה אחרת והיא (ס, א ד"ה הא דתנן):
והרב אב בית דין ז"ל פירש מעדיף עד שלא יראו זה את זה כלל כפי רחוק הגגין ואורכן, ועיקר.

וכשיטה זו מופיעה גם ברש"י על הרי"ף כתב שצריך להעדיף עד שלא יראנו כלל.
שורש המחלוקת בהעדפה
וצריך להבין במה נחלקו. הרמב"ן עצמו, בנוגע לאיסור עשיית פֵתח מול פֵתח, פַתח לנו פֵתח בהבנת המחלוקת בסוגייתנו (שם):
הא דתנן לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח. פירש הרב רבי שמואל ז"ל אלא משהו ירחיק זה שלא כנגד זה. וטעמו של הרב ז"ל משום דאע"ג דכי מרחיק משהו חזי ליה כיון שאינו רואהו כדרך תשמישו תדיר אינו יכול לעכב עליו, לפי שאינו יכול לומר לו שלא תסתכל בי לדעת משום דא"ל אי בעינא לאיסתכולי בך יכול אני לעמוד בחצר ולהסתכל בך, ולפיכך אינו יכול למחות בו שהרי אין כאן רבוי היזק, אבל לחצר חברו לעולם ירחיק עד שלא יהא יכול לראות בו כלל.

העקרון החשוב העולה מדבריו הוא מהי חובת ההרחקה בהיזק ראיה במקום שלא משתמשים בו הרבה. היזק ראיה נועד למנוע את הפגיעה במשתמש, הן אי נעימות והן מניעת שימוש (עיין בסוגיא א) אך במקום בו אין שימוש מרובה, א"א לכפות על חבירו להוציא הוצאות על חשש לא מצוי של גרימת נזק. שהרי רק אם יעמדו שניהם בזוית אלכסונית, והאחד יעשה אז מלאכתו, והשני יראהו – במקרה רחוק שכזה ישנו ההיזק. ועל כן אומרים רש"י ודעימיה שאין חובה להרחיק כ"כ, אלא למנוע את ההיזק המרובה, הסטנדרטי.
ואמנם, בחצרות בהם יש שימוש תדירי אזי יש ודאי להרחיק את הראיה באופן מוחלט.
לעומת זאת, הראב"ד והרמב"ן סוברים שצריך גם בגגות הרחקה מלאה. ונראה לומר שסברתם היא שלא חילקו בין היזק ראיה שונים, שכן סוף סוף אם יחשוש האדם וימנע מעשייה בשל שכנו, הרי הזיקו בראיה. ולכן אע"פ שאינו מצוי ומרובה, יש למנוע זאת.
כפייה לבנית כותל שלם
בהמשך הסוגיא, הגמ' מביאה ביאור בדין הכפיה להשלים את חצי הכותל:
אמר מר: זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו, זה שלא כנגד זה ומעדיף. פשיטא! לא צריכא, דקדים חד מנייהו ועבד, מהו דתימא נימא ליה אידך: שקול אוזינקא ועבדיה את כוליה, קמ"ל דא"ל: את מ"ט לא עבדת? משום דמיתרע אשיתך, אנא נמי מיתרע ליה אשיתאי.

כלומר, כיון שהראשון בנה היתה הו"א לומר שאינו יכול לכפות את חבירו משום שיטען הַשְלם את הכותל ואשלם לך חציו. ומסקנת הגמ' שאין אומרים כן משום שהראשון לא רוצה להכביד יותר מדי על הכותל.
אך לא מובנת ההוו"א. הרי הידיעה שהכותל מכביד איננה חידוש אלא היא גופא הסיבה מדוע השני אינו רוצה לבנות בחלקו. ומדוע יכול לטעון השני, שישלים הראשון כותלו, ויכביד על קירות ביתו והוא ימנע מזה?
ביאור ההוו"א והמסקנה
מבארים התוס' (ד"ה מהו דתימא) שיש פער מחירים אם בונים שלם במקום אחד או רק חצי, וכן יש תוספת על העדפה שהיתה נחסכת אם היו בונים רק כותל אחד שלם באורכו. ומן הסתם שכך היו נוהגים אם היו מדברים ביניהם קודם הבנייה. אלא שכעת לאחר שהראשון הקדים ובנה ללא הסכמה, יש הו"א שהראשון מחוייב להשלים. אלא קמ"ל הגמ' שכיון שהראשון כבר בנה בפועל א"א לחייבו להשלים.
ואינו מובן, הרי מדוע הנזק של הראשון עדיף על פני הפסד הממון של השני? הרי הראשון קם ובנה מעצמו – ואם כן יטען השני שאינו מוכן להיות מופסד?
אלא שיש לשים לב למשפט האחרון בתוס':
קמ"ל דלא מצי אמר ליה כיון שכבר עשה זה ולא אמר לו קודם.

דהיינו, הראשון עשה והשני ראה ולא אמר לו כלום, וא"כ אין לו שום טענות על הראשון, שהיה לך מראש לעצור ולומר לו את סדרי התשלום הרצויים בעיניך.
והדברים מפורשים מעט יותר בדברי הרא"ש (א, טו):
קמ"ל דא"ל אמאי אישתהית כולי האי עד שהתחלתי שאילו אמרת לי תחלה הוה יהיבנא לך אוזינקא ומה ששתקת דסברת לא תתרע אשיתך אנא נמי לא אתרע אשיתאי.

ויוצא א"כ שאם אכן השני מחה או לא יכול היה למחות מסיבות שונות צודקות, אזי אין כופין את השני לבנות חצי כותל אלא הראשון משלים והשני משתתף בהוצאות.
שיטת הנימוקי יוסף
לעומת שיטת תוס' ורא"ש מביא הנימוקי יוסף הסבר אחר למסקנת הגמ':
ולא מצי חד למימר לחבריה אנא עביד לך בחלקך כולה ואני אתן לך חצי הוצאה כמו שמגיע לחלקי דמצי אידך למימר ליה לא בעינא לבנות כותל שאינו שלי ומשום הכי כל כה"ג אין כופין זא"ז לסלק ראייתו אלא כל אחד כופה את חבירו לעשות מעקה לחצי גגו ומעדיף ותו לא כדי שלא יראה את חבירו להדיא.

לא מוזכר כאן השתהות מצד השני אלא רק שהראשון אינו חפץ בכותל שלם, ולכן 'בכל כה"ג אין כופין'. ומשמע שלא כמו הרא"ש, ואף אם יסכמו מראש אינם יכולים לכוף זה את זה לבניית כותל שלם בצד אחד.
ויש לברר במה נחלקו רא"ש ונ"י. ונביא את הסבר הרב משה כהן שליט"א.
שורש המחלוקת בבניית חצי כותל
הרא"ש סובר שכל דין הכפייה על בניית כותל נועד אך ורק למנוע היזק ראיה, ומחוייב כל אחד מן הצדדים לסלק מצידו את ההיזק. אלא שאם כבר האחד בנה את הכותל אין טעם שגם השני יעשה זאת, ולכן אם ישנה דרך זולה יותר אפשר לחייב לממש אותה. ולכן יכפו אחד את השני לבנות צד אחד שלם וישתתפו אח"כ.
אך דעת נמ"י שתקנת חכמים לחייב על בניית הכותל לא היתה רק באופן שיסלק את ההיזק, אלא כיון שכבר תקנו, עשו זאת באופן בו הנזק יסולק אך ישולב בזה גם תועלת של הנאה מהכותל לצדדים השונים. ולכן יכול האחד לומר, אע"פ שממונית יעלה לי פחות כאשר רק אחד יבנה, עדיין עדיף לי שיהיה לי חלק בגג וכד', וא"א לכפות על כך.
ונ"ל שאף אפשר לדייק כן מדברי הנמ"י, שכתב שאין כופין הוא 'לסלק ראייתו', וזה קשה שהרי זוהי בדיוק מטרת הכותל?! ועוד, שמשפט אח"כ כ' שההעדפה צריכה להיות רק 'כדי שלא יראה את חבירו להדיא', אך משמע שהוא עוד עניין בכותל.
ומכאן משמע שיש עניין של סילוק ה"ר ויש עניין נוסף של שימושים בכותל.
כונס לתוך שלו ובונה
רואים מחלוקת זו גם בנוגע לדין אחר והוא הכנסה לתוך שלו ובניית כותל. כתב נמ"י בתחילת המסכת:
והרא"ה ז"ל מוסיף בה דברים דאפילו בא לכנוס בתוך שלו ולבנות גויל או גזית חברו מעכב עליו משום דאמר ליה אם אתה עושה כן לא יהא לי רשות לסמוך עליו ואפילו א"ל אנא יהיבנא לך רשותא למסמך מצי א"ל אי במכר לא בעינא השתא למזבן ואי במתנה לא ניחא לי דכתיב ושונא מתנות יחיה.

כלומר א"א לכפות את השני ולהתעלם ממנו, משום שהכותל לא נועד רק למניעת ההיזק, אלא תוקן שיהיה אף באופן של תועלת לשני הצדדים. וכך לשון נתה"מ (קנז ס"ק ג):
ואפילו ביש בו דין חלוקה אפשר לומר דלא חייבו חז"ל בחלוקה ובמחיצה רק באופן שלא יפסיד אחד את חבירו בחלוקה שביניהם.

אך הרא"ש כ' (א, ה):
אבל אם רצה האחד לכנוס בתוך שלו ולעשות מחיצה בתוך שלו בהוצא ודפנא כיון שמסלק היזק ראיה מחבירו דיו.

והוא משום מה שכתבנו, שכל מטרת הכותל היא מניעת הנזק, ולא תקנו חכמים שיהיה דווקא באופן של תועלת לשניהם ולכן מותר לאחד לכנוס כנגד דעת חבירו.
להלכה
למעשה השו"ע פסק כשיטת הרא"ש בשני בתים (קנט, ג):
אם האחד אומר: החצי שלי אבנה אותו לרוח מזרח, והשני אומר: לא כי אלא אני אבנה אותו רוח, יפילו גורל. ואם בא אחד לפנינו ותבע ואומר לחבירו: או תעשה אתה המעקה ואני אתן לך חצי ההוצאה או תן לי ואעשנו, שומעין לו. אבל אם המתין עד שעשה חבירו החצי שלו ואמר לו: הואיל והתחלת גמור, אם הלה אינו רוצה, אינו יכול לכופו.

וביחס למח' השניה בדין הכנסה לרשותו הביא הרמ"א את שני הצדדים (קנז, ד):
ואם נהגו במחיצה קלה, והאחד אומר לעשותה כולה משלו באבנים ולכנוס לתוך שלו או להפך, י"א דחבירו יכול לעכב על ידו ויעשו כמנהג (נ"י בשם הרא"ה וטור בשם י"א), ויש חולקין (טור בשם הרא"ש ונ"י בשם י"ח).


להערות - [email protected]

סרטונים קצרים מיוחדים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il