ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
נפתח בדברי הגמ' (כט, ב):
ההוא דאמר ליה לחבריה: מאי בעית בהאי ביתא? אמר ליה: מינך זבינתיה ואכלית שני חזקה, א"ל: אנא בשכוני גוואי הואי.
הגמ' מצמצמת מאד בביאור המקרה ובמה הם בדיוק טענות הצדדים, ונפק"מ גדולה להבנה זו. וכמה שאלות יסודיות עולות: א. מהו יסוד טענתו של המערער? האם יש לו עדים על כך? ב. האם יש למחזיק עדים על החזקתו? ג. מהו שיכוני גוואי? ד. מה ענה המחזיק על טענת המערער?
וכמו כן המשך הגמרא המביאה מח' בין רב נחמן לרבא, טעון ביאור במה בדיוק נחלקו.
שיטת רשב"ם
בהסבר טענת המערער 'אנא בשיכוני גוואי הואי' כותב הרשב"ם:
בחדרים הפנימים היתה עיקר דירתי והייתי עובר דרך עליך ומשתמש עמך בבית החיצון שדרת בו ברשותי ולכך לא מחיתי.
וטענה זו תמוהה מעט, שכן היתכן ולא ידע מזה המחזיק? ועוד יש לחקור מה רוצה לומר בטענה זו – החזקה אין כאן, או שמא יש החזקה אך יחד עם זאת סיבה טובה מדוע מחאה לא היתה?
מדברי הרשב"ם (ד"ה עליו) עולה שודאי יש למערער עדים על היותו מר"ק אך נראה שאין לו עדים על מגורים בשיכוני גוואי. וא"כ, לכאורה פשוט שאין לו למערער כלום לאחר שהלה החזיק ג"ש? אלא מבאר רש"ר (שיעורים פרק ג אות ח) שבזה נחלקו רבא ורב נחמן. כיון שאין לו עדים, אלא טענה בלבד ורק היא מעוררת את הספק, אזי סובר רבא שהחזקת הבית היתה כדין, וממילא עברה המוחזקות מהמערער למחזיק, ועל המערער להביא ראיות שבעצם מחה כדין ע"י השימוש בבית החיצון.
אך לשיטת רב נחמן, כיון שידוע שהמערער היה מר"ק, הרי צריך ראיה מוחלטת בשביל להפסידו ואף בטענה קלושה דוחים את המחזיק. ולכן אפילו שרק טענת המערער היא המולידה ספק על עצם ההחזקה, למעשה יוצא שאין כאן החזקה ראויה והבית נשאר בידי המערער. ולפי זה מבוארת החקירה דלעיל, שיש כאן חסרון בהחזקה.
אך רבא סובר שאע"פ שיש מר"ק, כיון שהוא החזיק כדרך בעלים עם טענה, ועתה בא המערער ללא ראיות על השימוש המחאתי, הרי שאין זה בגדר ספק המחליש את ההַחזקה, ולכן הדין הוא שהמוחזקות עברה מהמערער למחזיק.
עוד יש לבאר עפ"י קו"ש (אות קד) שלכו"ע יכולת המחאה היא הכרחית על מנת ליצור חזקה. ולכן מטיל רב נחמן את נטל ההוכחה על המחזיק, שהוא המוציא ממר"ק, ובכדי לבצר את חזקתו עליו להוכיח שהיה ביכולת המערער למחות ולא עשה כן. אך לשיטת רבא כיון שהמערער טוען שאכן היתה מחאה, זאת אומרת שההחזקה היתה כדין, ועל המערער להוכיח שיש חסרון בהחזקה בשל מחאתו.
על שיטת הרשב"ם מקשה הרמב"ן לא מעט קושיות (ד"ה אנא):
מה שפירש בה הרב רבי שמואל ז"ל שבחדרים הפנימים הייתי דר ועובר דרך עליך, לא נראה לי: מפני שהדין נותן שלא יפסיד חזקתו בשביל כך, וכי אין אדם עשוי למכור בית החיצון ומשייר לעצמו הפנימי ודרך, ואעפ"כ כיון שזה לבדו דר למה לא יעלה לו חזקה, ועוד א"כ מאי טעמיה דרבא והלא כל זמן שלא הביא ראיה שדר לבדו לא הביא עדי חזקה שאין חזקה למי שדר עם הבעלים, ולשון הגמרא עצמו אינו נוח להתפרש כן, שאין בלשון בשכוני גואי הואי שיעבור ויצא דרך על החיצון, אלא משמע הלשון ששם היה כל הזמן הזה ולא שיצא משם, ועוד דבכולהו נוסחאי בהאי ארעא ולא אשכחן ביתא אלא בפירושי הרב ז"ל.
וכנראה קושיות אלו, הנובעות הן מן הסברא, הן מדיוק הלשון, והן מגרסאות מדויקות, הביאו גם את הרי"ף להסביר את הגמרא אחרת. ונבאר.
שיטת הרי"ף
כתיבת הרי"ף בסוגייתנו שונה היא מדרכו ברוב המקומות. בדרך כלל מביא הוא בקצרה את עיקרי הדיון בגמ' בלשונה, ומביא את העיקר להלכה. את כל הדיונים העומדים בעומק הגמרא הוא אינו מעלה על הכתב. אך בסוגייתנו, הרי"ף מאריך מאד, ומסביר את החשבונות העומדים ביסוד הסברת הגמרא. הרי"ף מביא שני פירושים:
א. אין למערער עדים כלל על בעלותו על הבית. ב. יש למערער עדים על בעלותו על הבית.
שיטה ראשונה – אין עדים למערער
לשיטה הראשונה מובנים מאד דברי רבא שהמוציא מחבירו עליו הראיה ועל כן אין למערער ולא כלום. אך קשה אם כן מהי סברת רב נחמן? הכיצד הוא מוציא ממי שמוחזק בבית בפועל ומעבירו למי שרק טוען על בעלות?! נראה בהסבר דברי רב נחמן שני כיוונים:
א. כתב הפורת יוסף:
עיין ברי"ף פירוש הגאון ונראה דס"ל דרב נחמן ס"ל כרשב"ג לקמן (קע) דהבא לידון בשטר וחזקה - נידון בשטר, דצריך לברר. וגם כאן כיון דאמר דאכל שני חזקה צריך לברר אע"פ דאית ליה מיגו.
כלומר, אע"פ שאילו היה אומר קניתיה מיגו שלהד"מ, היה נאמן, כיון שהמחזיק טוען להגנתו מעצמו שיש לו שתי ראיות להחזקת הבית מחוייב הוא להביא את הוכחות לכל דבריו. ויתכן והסברא שכיון שתלה את אמינותו בכך, עליו להצמד לכל דבריו. כך היא שיטת רשב"ג לקראת סוף המסכת, ושיטה זו סוברת כרשב"ג.
ב. אפשרות נוספת מובאת בדברי הב"ח על רי"ף:
מיהו יש ליישב דהני דמפרשי כפירושא קמא ס"ל כפרש"י דההיא דמודה ר' יהושע מיירי באינו תובעו ומש"ה נאמן ואפי' לא אכלה שני חזקה אבל הכא דא"ל המערער מאי בעית בהאי ארעא דכיון דתובעו אפי' ליכא עדים לא אמר הפה שאסר הפה שהתיר ועי"ש בריש פ"ב דכתובות דהתוס' חולקים על פירש"י דאפי' תובעו אמרינן הפה שאסר הפה שהתיר כיון דליכא עדים וכך הוא דעת האלפסי הכא.
ביאור דבריו, לכא' י"א אלו ברי"ף נדחים מכח הפה שאסר הוא הפה שהתיר, שהרי אין למערער עדים ונשען הוא רק על הודאת המחזיק. אך מבאר הב"ח אליבא דרש"י בכתובות, שדין זה של הפה וכו' נכון הוא רק אם הנתבע עצמו פתח בדברים, אך כאן מדובר שהיה מחוייב לענות לתובע ולכן לא הוא זה שאסר. ואין לומר שיש למחזיק מיגו של להד"מ - משום שהוא מיגו להוציא. ואין לומר שאין זה להוציא שהרי אין עדים למערער, מכיון שמודה המחזיק שהיה שייך למערער, אין זה נחשב שהוא אסר (הניח את המערער כמרא קמא) אלא חוזר הדבר למערער (עפ"י שיעורי ר' שמואל שם).
שיטה שניה – יש עדים למערער
הרי"ף נוקט כפי השיטה השניה שהביא שמדובר שיש למערער עדים על היותו מרא קמא של הבית. וגופא דעובדא הכי הוה:
אלא האי מעשה הכין פירושא כגון דהאי ארעא ידיעא וברירא דלהאי מערער הות וא"ל להאי מחזיק מאי בעית בהאי ארעא וא"ל מינך זבינתה ואכלתה שני חזקה אמר ליה היאך זבינתה מינאי ואנא בשכוני גואי ולא הוינא בהדך במתא בההוא עידנא ואת טעין דזבינתה מינאי.
מדוע מסביר שמדובר בטוען לא הייתי עמך בזמן הקנין? כאמור, נראה שלא מסביר כרשב"ם משום הקושיות שעליו, כפי שמרחיב הרמב"ן. ולכן מבאר כיצד יתכן מצב בו נוצרה כעין חזקה, אך מאידך הטענה לא עומדת כדין. הרמב"ן מסביר שדברי הרי"ף כנראה מבוססים על ההנחה שאין אפשרות ליצור חזקה אא"כ תחילת ההחזקה היתה בפני המר"ק. אך חזקה שלא בפני המר"ק בכלל, אפילו אם המצב אינו שעת חירום וודאי ששמע על כך המר"ק, לא מועילה.
בביאור סברא זו אולי י"ל שעיקר הראיה מונחת תמיד בתחילתה, ומשם הכל נגרר. ואם לא היה המר"ק בתחילת התפיסה מסתמא אומר 'אם הייתי בתחילת העניין, ודאי שהייתי מוחה בו' ומה שאינו מוחה בו בהמשך מבוסס על כך שלא חושש שיחשוב המחזיק שהוא בעלים שהרי תחילת ישיבתו במקום לא היתה בהעזה כנגד הבעלים.
הרמב"ן והרשב"א מקשים על הרי"ף, נראה את לשונו של הרשב"א:
וגם זה אינו מחוור חדא דלא שמענו שאמר לו הלוקח ביום פלוני לקחתיה ממך כדי שיאמר המערער באותו יום לא הייתי עמך במדינה, ועוד דתנן היה בגליל והחזיק ביהודה ביהודה והחזיק בגליל לא עלתה לו חזקה, אלמא יהודה וגליל אין, דכשעת חירום דמי, הא יהודה ויהודה עלתה לו חזקה אף על פי שהתחיל להחזיק שלא בפני הבעלים דיכול לומר לו אני הלכתי שם וקניתיה ממך או ע"י שלוחי או ע"י שלוחך, ואי לא תימא הכי אף כשיברר שהיה עמו במדינה אי אמר לו חולה היה באותה שעה ולא דבר עמו אדם כל אותו היום אף הוא צריך להביא ראיה ולברר שהיה בריא ומדבר עם כל אדם, וזה רחוק מאד.
שיטת רמב"ן
מכורח קושיות אלו, הרמב"ן, רשב"א וריטב"א מבארים את הסוגיא באופן שלישי. והוא (לשון הרשב"א):
והפי' הנכון בשכוני גואי בארץ מרחקים עמדתי כל אותן שני החזקה ולא שמעתי בחזקתך או שלא יכולתי למחות וכדתנן (ל"ח א') אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה וא"ל רב נחמן זיל ברור שהיה עמך במדינה בסוף השלש שנים של שני החזקה:
בהעמדה זו הרמב"ן לא עומד מול כל הקושיות שהעלו כנגד השיטות האחרות. ומאריך הרמב"ן בביאור שיטתו, והמחלוקת בין רבא לרב נחמן מוסברת כך:
והימניה רב נחמן עד דמייתי אידך סהדי דהוה במקום קרוב שאינו מקום חרום, דכיון שזה טוען שלא בפני החזקת במקום חרום טענתיה טענה וצריך הלה לקיים חזקתו כאלו טענו זה לא החזקת, ורבא סבר מכיון שהחזיק הרי הוא ברשותו והלה צריך להוריע חזקתו בראיה של חרום כשם שצריך להביא ראיה על המחאה בטוען מחיתי, רב נחמן מדמי לה לקיום חזקה גופה, ורבא מדמי לה למחאה.
המשפט האחרון הוא העקרון בהסבר – לפי רב נחמן היכולת ליצור חזקה תלויה בכך שיש אפשרות מעשית למחאה, ועל כן, על אחריות המחזיק לאפשר למר"ק למחות. אך לפי רבא, חזקה עומדת לעצמה והמחאה היא צורך של המערער בלבד, ועל כן רק על המערער לדאוג ליכולת מחאתו.
ומדוע לא הסכימו הראשונים האחרים עם דברי הרמב"ן? ראשית, גירסת הרשב"ם לכה"פ היא כפי שכתב וביתא ושיכוני גוואי נשמעים כעניין דומה. ועוד, שהמקרה שמביא הרמב"ן הוא רחוק, ולכאורה דחוק.
להערות - [email protected]
למה משתכרים בפורים? איך עושים זאת נכון?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
מה המשמעות הנחת תפילין?
מה כבד לך?
למה ללמוד גמרא?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
מה הייעוד של תורת הבנים?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
