ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- מאבני המקום
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
אדם הבעיר מדורה ובא אחר והוסיף עצים נוספים למדורה, האש התפשטה ושרפה שדה אחר. השאלה מי חייב בנזק, האם האדם הראשון שהבעיר את האש, או שמא שניהם חייבים, כאילו היו כאן שני שותפים בעשיית הנזק הזה? כאשר האדם הראשון הבעיר אש גדולה שבעצמה הייתה שורפת את השדה, והשני הוסיף עליה עוד קצת עצים, האם יש לחייב גם את השני או לא, שהרי גם ללא מעשה השני האש הייתה שורפת את השדה. ומה נאמר במקרה שהראשון הבעיר מדורה שאין שבכוחה לשרוף את השדה, והאדם השני הגדיל את המדורה באופן כזה שגם לולא המדורה של הראשון העצים היו מספיקים לגרום לשריפה, האם נאמר במקרה זה שרק השני חייב או אולי שניהם חייבים? הגמרא דנה בזה.
מחלוקת רש"י ותוספות
הגמרא (י א) מחפשת דוגמא של מי שעושה מקצת נזק וחייב בכל הנזק, ומביאה דוגמת "מרבה בחבילה". פירושו של דבר, שהייתה כבר אש גדולה שהודלקה ואדם נוסף הרבה והגדיל את האש . כך פירשו רש"י (י ב ד"ה מרבה) ותוספות (שם ד"ה מאי קעביד).
אומרת הגמרא "והא איכא מרבה בחבילה, היכי דמי? אי דבלאו איהו לא אזלא פשיטא אלא דבלאו איהו אזלא מאי קא עביד". כלומר, אם האש של הראשון הייתה קטנה ולא מזיקה כשלעצמה, והשני הגדיל את האש וגרם לכך שהיא תזיק, השני עשה את כל הנזק ולולא השני האש לא הייתה מתפשטת. במקרה זה פשוט שהשני חייב. אלא צריך לומר שמדובר במקרה שהאש הייתה מתפשטת גם בלי מעשה השני. אך על כך שואלת הגמרא: "אם בלאו איהו אזלא מה קא עביד" (-לפי זה מה השני עשה)? אומר על כך רש"י (ד"ה מאי קא עביד) "ואינו חייב כלום", כלומר, השני לא היה צריך להיות חייב כלום כיוון שבכל מקרה האש הייתה מתפשטת.
תוספות (שם) אומר "בכולה שמעתין צריך לומר מאי קעביד טפי מאחריני וישלם כל אחד חלקו ואין לומר דליפטר". כלומר, לעומת רש"י שאומר שכאשר האש של הראשון הייתה מספיק גדולה שהיא שורפת בעצמה, השני לא עשה כלום ויפטר מלשלם, אומר תוספות ששאלת "מאי קא עביד", כוונתה: מדוע לחייב את האחרון בלבד, הרי לא רק הוא עשה את הנזק הזה, וגם הראשון יצטרך להתחייב עם השני.
מחלוקת בין שני דיבורי התוספות בדין זרק עץ לאש הגדולה
ממשיך התוספות ואומר: "דתניא פרק הפרה (לקמן נא א) אחד החוקק בור לי' ובא אחר והשלימו לעשרים, ובא אחר והשלימו לשלושים, כולם חייבין אף על גב דבלאו איהו הוה מתה"
הגמרא שם עוסקת במקרה של אדם שחפר בור בעומק עשרה טפחים, ובא השני וחפר עוד עשרה והשלימו לעשרים, והשלישי לשלושים, הדין הוא שכולם חייבים. לכן אומרים תוספות, שגם כאן כוונת הגמרא היא לחייב את שניהם אף על פי שהאש הייתה שורפת גם בלעדי השני, אך כיון שהוא הצטרף לראשון וגם הוא גרם לאש שתשרוף את השדה, אז גם השני צריך להיות חייב.
ממשיכים תוספות ואומרים: "מיהו בזה צריך לדקדק, וכי בשביל שהשליך איש עץ בתוך אש גדולה יתחייב הא לא דמי אלא לאחד שחופר בור י' ובא אחר והשלימו לי"א". זאת אומרת, התוספות כאן חושבים לומר, שאם השני הוסיף מעצמו מעט עצים אז אנחנו לא צריכים לחייב אותו על ההוספה. ובאמת הרשב"א (בבא קמא י א) אומר זאת לא רק בלשון 'מיהו' ובצורת שאלה, אלא בהחלטיות. כלומר, אם האדם השני הגדיל מעט אש והאש של השני כשלעצמה לא יכלה לעשות שום פעולה של שריפה, אז אף על פי שהיא הצטרפה לאש של הראשון וגם היא שרפה, כיוון שלא היה צריך אותה ממילא השני יהיה פטור.
נראה שלפי דעת התוספות, רק אם השני השליך עצים בכמות גדולה באופן שהם בעצמם היו יכולים לגרום לאש להתפשט ולשרוף את השדה, וגם הראשון הביא כמות גדולה כזו, שניהם חייבים. כמו במקרה של חופר בור עשרה ובא השני והשלימו לעשרים אז שניהם חייבים.
אולם, התוספות בדף נא (ד"ה בור י') אומרים "והוא הדין לי"א", כלומר, לא רק אם השני השלים לעשרים טפחים הדין הוא ששניהם חייבים, אלא גם אם השני השלים לי"א, הדין ששניהם חייבים. לדעה זו שגם אם השלים לי"א שניהם חייבים, צריך לומר שכל אחד ישלם באופן יחסי לכמות הנזק שהשתתף ולא ששניהם חייבים שווה בשווה, אבל על כל פנים שניהם חייבים. דין זה מנוגד לדברי התוספות אצלינו שאומר שאם הוסיף אש קטנה לאש הקיימת, או טפח אחד לבור קיים, השני יהיה פטור. זאת אומרת שיש כאן בעצם מחלוקת בין שני דיבורי תוספות.
נראה לי לומר שהמחלוקת בין שני דבורי התוספות היא בהבנת מהו הדבר המחייב בנזק. האם החיוב הוא כאשר אדם עשה דבר המזיק, ואם עשה דבר שאינו מזיק יהיה פטור, וממילא הדין במקרה זה שהשני יהיה פטור כיוון שהוא לא עשה דבר המזיק, או נאמר שהחיוב לשלם מוטל על מי שהזיק בפועל, וכאן הזיקו שניהם, כי בוודאי הטפח הזה הוא תוספת של נזק. כן הדין באש, שהרי בכל זאת העובדה היא שגם מעט האש שלו שרפה, ממילא בסופו של דבר שניהם הזיקו אלא שאחד הזיק קצת ואחד הזיק יותר וצריך שישלמו באופן יחסי, אך בפועל שניהם הזיקו.
דעת המאירי בדין אש ובור
אומר המאירי (בבא קמא י ב):
מי שיצא אשו, ובא אחר והרבה סמוך לו בחבילות, ונתלכד האש בחבילות ויצא לשדה אחר והזיק, אם הדבר ניכר לבית דין שאף בלא אותן חבילות היה האש יוצא ומזיק כמה שהזיק בעל האש - חייב ובעל חבילות פטור, ואם לא היה האש יוצא אלא שהחבילות גרמו, בעל חבילות חייב ובעל האש פטור.
כלומר, אם הראשון הבעיר אש כזו שמזיקה, רק הוא יתחייב בנזק אפילו כאשר השני הוסיף לאש הרבה חבילות, כיוון שהראשון כבר עשה דבר שמזיק אז הוא חייב והשני פטור. זאת בניגוד לדברי תוספות אצלנו שאם הִרבה אש אז גם השני חייב בנוסף לחיוב של הראשון. אבל המאירי סובר שבמקרה זה רק הראשון חייב, אמנם, אם הראשון לא הבעיר אש גדולה והיא לא הייתה מזיקה כשלעצמה, ממילא רק השני יהיה חייב כיוון שהשני גרם להתפשטות האש ולא הראשון.
ואלו דברי המאירי בענין בור (שם נא ב):
זה שאנו מחייבין את האחרון, לא סוף דבר כשלא עשה הראשון שיעור מיתה, שאם כן אף בבור תשעה והשלימו לעשרה ראוי לחייב את הראשון בנזקים, אלא אפילו השלים הראשון לעשרה ובא אחד והשלים לאחד עשר או ליותר - אחרון חייב.
כלומר, אפילו אם חפר הראשון בור בעומק עשרה טפחים, ובא אחד והשלים בחפירתו לאחד עשר רק האחרון חייב ולא הראשון.
ממשיך המאירי:
מעתה החופר בור עשרה, ובא אחר והשלימו לעשרים, ובא אחד והשלימו לשלושים - אחרון חייב הואיל והוסיף בהבלא או בחבטא. וכן החופר בור עשרה, ובא אחר וסיידו וכיירו שנמצא מקצר עד שהוסיף בהבלא (- כלומר הקטין את הבור אבל עכשיו ההבל התגבר שנמצא מקצר עד שהוסיף בהבלא) - אחרון חייב, וכן כל כיוצא בזה. וגדולי המחברים חולקים לומר שכל שעשו הראשונים שיעור מיתה - כולם חייבים.
המאירי מדגיש שהוא חולק על גדולי המחברים וסובר שבבור בכל מקרה רק האחרון חייב. באש הוא סובר הפוך, שהראשון חייב ולא האחרון. צריך להבין בדבריו שני דברים: מדוע בבור רק האחרון חייב, וצריך גם להבין למה באש הדין שונה?
שלושה אופנים לחילוק בין אש לבור בדברי המאירי
אולי אפשר להסביר את דברי המאירי באופן הבא. כאשר אדם חופר בור, עדיין הוא לא גרם לנזק אלא הוא עשה מעשה שיכול לגרום לנזק מאוחר יותר, ואולי לא יהיה כלל נזק, הרי לא מחויב שמישהו ייפול שם. אבל אם אדם הבעיר אש, עכשיו האש הולכת ומזיקה. אז אולי אפשר לומר שבבור סובר המאירי, כיוון שהנזק עדיין לא נגרם, אם אדם הוסיף על הבור, האחרון שעשה את הבור הוא בעצם האחראי עליו.
ניתן להסביר את דברי המאירי באופן נוסף, על פי דברי קצות החושן (סימן ש"צ). ברגע שאדם זרק חץ על כלי והחץ וודאי אמור לפגוע בכלי ולשבור אותו, ממילא בשעת הזריקה הכלי נחשב שבור. בדומה למקרה שאדם זרק כלי מראש הגג, שהכלי נחשב שבור מרגע הזריקה, ואם אדם אחר הקדים ושברו קודם שנשבר בפועל, הראשון חייב ולא השני. אלו דברי הקצות. לפי זה אפשר אולי להסביר את דברי המאירי. שהרי אש זה כמו חץ, 'אשו משום חיציו'. אדם הבעיר אש שהולכת ושורפת. הראשון שהבעיר את האש נחשב שכבר שרף בעצמו הכל, ומה שהשני הוסיף עצים, הוא לא הוסיף בפועל שום דבר. לעומת זאת בבור, לא נעשה עדיין הנזק בעשיית הבור. אמנם, על פי הסבר זה, לא מובן מדוע המאירי מחייב בבור את האחרון בלבד.
אופן שלישי בחילוק דברי המאירי, ניתן לומר שבבור החיוב הוא על החבטה ואת המקום שהשור נחבט בו, עשה האיש האחרון ולכן האחרון חייב.
דעת השולחן ערוך
פסק השולחן ערוך (חושן משפט תיח י):
עשה האחד האש ובא אחר והוסיף, אם יש במה שעשה הראשון כדי שתגיע למקום שהלכה הראשון – חייב, ואם לאו הראשון פטור והאחרון חייב.
כלומר, השולחן ערוך פסק כדעת המאירי שאם האש שהבעיר הראשון בין כה וכה הייתה שורפת את השדה, הראשון חייב ולא משנה כמה הוסיף השני על האש שהיתה, ואם לאו - הראשון פטור והאחרון חייב. אך בענין בור, פסק השולחן ערוך אחרת (שם תי יד) "החופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לכ' ובא אחר והשלימו ל-ל' כולם חייבים".
מדוע פסק השולחן ערוך שכולם חייבים? הרי הראשון כבר חפר את הבור באופן כזה שהוא יזיק ויגרום לנופל שם למות, ממילא השני שחפר עוד, במה הועיל, הרי בין כה וכה אי אפשר למות יותר מפעם אחת?
אפשר לומר, שאין כאן בור אחד, אלא יש בעצם שלושה בורות אחד בתוך השני ולכן כולם חייבים. אבל באש זו אותה האש, אש גדולה או אש קטנה, הכל זו אותה האש, ולכן כיוון שהראשון הבעיר אש ששורפת ממילא הראשון חייב.
אך אפשר גם להסביר כפי שאמרנו בקצות, 'מנא תבירא תבר'. הראשון שהבעיר אש הוא כבר שרף את מה שעתיד להישרף. מה שאין כן בבור. הקצות מוכיח את דבריו מדברי הרא"ש (בבא קמא ב ב):
התיזה ברה"ר והזיקה ברשות היחיד חייב, ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבא דבתר מעיקרא אזלינן, הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק דגלי קרא ברגל ובער בשדה אחר.
כלומר, הרא"ש משווה בין דין זרק כלי לדין התיזה צרורות, כסברת הקצות, ולכן הרא"ש צריך להסביר למה נחשב שהנזק נעשה ברשות היחיד.
אמנם, יש לדחות את הראיה ולומר שהרא"ש מחדש שגם אילו דרסה על הכלי ברשות הרבים והתיזה אותו לרשות היחיד ושם נשבר, היה חייב. שכך גזרת הכתוב, ואינו משווה התיז צרורות לזרק כלי.
הקצות מביא ראיה לדבריו גם מדברי הנימוקי יוסף (בבא קמא י א מדפי הרי"ף ד"ה אשו משום חיציו):
אי קשיא לך אם כן היכי שרינן עם חשכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת, וכן מאחיזין את האור במדורה והולכת ונגמרת הדלקתה בשבת, אם אתה אומר שאשו משום חציו לפי זה הרי הוא כאילו הבעירה הוא בעצמו בשבת וכל שכן היא דאי לא הכא לא נתכוון להבעיר גדיש של חבירו כלל, והכא עיקר כוונתו היא שתדלק ותלך בשבת, ועם כל זה תנן (שבת דף יט:) משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ומעשים בכל יום וכדאמרן כי נעיין במילתא שפיר לא קשיא לן שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא, דאי חשבינן ליה הוה לן למפטריה דאנוס הוא שאין בידו להחזירה וה"נ אילו מת קודם שהספיק להדליק הגדיש ודאי משתלם ניזק מאחריות נכסים דידיה דהא קרי כאן כי תצא אש שלם ישלם, ואמאי מחייב הרי מת ומת לאו בר תיובא הוא אלא לאו ש"מ דלאו כמאן דאדליק השתא בידים חשבינן ליה, אלא כמאן דאדליק מעיקרא משעת פשיעה חשבינן ליה וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל וכמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה איסור חשיב.
כלומר, ברגע שהאדם ירה את החץ הוא בעצם עשה כבר את הכל, כי אם אתה חושב שרק מכאן ולהבא המעשה נמשך, ממילא, אין לחייבו, שכן בשעה שנשרף הגדיש לא היה בידו למנוע את הנזק והוא יחשב כאנוס ופטור, או אם האדם ירה חץ ומת, או הבעיר אש והאש מתפשטת והוא מת לפני שהאש שרפה את הגדיש הוא צריך להיות פטור. אך אין הדין כן, ולכן על כרחך צריך לומר שעכשיו הוא עשה את כל המעשה. ובשעה שהדליק את האש נחשב הגדיש שרוף.
כך הבין הקצות את הנימוקי יוסף. אבל אין הכרח לפרש כך בנימוקי יוסף. אפשר לומר שהאדם באמת עשה מבחינתו את המעשה וזה נחשב שהוא כבר עשוי רק מבחינת האחריות על התוצאות, אבל לא נחשב שהתוצאות כבר נעשו.
הסבר הרב צבי פסח פרנק בעניין הדלקת נרות חנוכה בערב שבת
הרב פרנק (שו"ת הר צבי, אורח חיים ח"ב סימן קיז) מוכיח הסבר זה. הרב פרנק אומר שרבי יוחנן (בבא קמא כב א) הוא האמורא שסובר 'אשו משום חציו'. רבי יוחנן עצמו במסכת מנחות (כו ב) אומר לעניין הקטרת הקומץ שמתיר את השיריים לאכילה, שההלכה היא שרק כאשר יוצת האור ברובו של הקומץ, השיריים של המנחה מותרים לכהן באכילה. הכהן הבעיר בהתחלה, אבל האש צריכה להתפשט, ורק כאשר היא כבר מתפשטת על רוב הקומץ אז אפשר לאוכלה. אם נפרש שאשו משום חציו, פרושו של דבר שברגע שהתחיל להצית את הקומץ נחשב הקומץ שרוף אם כן למה צריך להמתין עד שיוצת האור ברובה כדי להתיר את השיריים? אלא על כרחך צריך לומר בדעת הנימוקי יוסף, שבשעה שעשה את מעשה ההבערה הוא מחויב על כל התוצאות כאילו נעשו, אך אין הם נחשבים שנעשו ממש.
אומר הרב פרנק, שעל פי זה אפשר להסביר את הדלקת נרות חנוכה בערב שבת. אנחנו מדליקים נרות חנוכה לפני כניסת שבת, אבל הנרות צריכים להיות דלוקים בשבת בלילה ולא ביום. אז איך אדם יוצא חובה כשהוא מדליק לא בזמנו? אלא יש לומר, שאף שהמעשה נעשה עכשיו, אבל הפעולה נעשית אחר כך והאש דולקת בשבת, וזו מצוות נר חנוכה שהאש תדלוק בשבת, הפעולה מתייחסת אליו מפני שהוא עשה את המעשה שהחנוכיה תהיה דולקת בשבת. אם היינו מחשיבים שכל מה שדולק בשבת בעצם דלק כבר קודם, בשעה שהבעיר, אזי הוא לא קיים את המצווה.
זאת אומרת, פירוש הדבר 'אשו משום חציו' הוא - כאשר אדם זורק חץ והחץ אמור לפגוע הוא כבר מבחינתו עשה פעולה שאם יהיו לה תוצאות – הוא חייב בכולן, אך בתנאי שיהיו תוצאות. אם למשל מישהו בסוף יעצור את החץ והחץ לא יפגע, או שהוא הבעיר אש גדולה שאמורה להתפשט ולשרוף את כל הגדיש, אבל בסוף באה רוח לא מצויה והסיטה את האש ולא נשרף הגדיש. האם הוא חייב לשלם על הגדיש כאשר הגדיש לא נשרף? פשוט שלא חייב לשלם. אך אם הוא זרק כלי אז בזמן שהכלי באוויר הכלי מקבל גדר של שבור, אבל אם הוא זורק חץ על כלי ובסופו של דבר מישהו הזיז את הכלי והכלי לא נשבר פשוט שהוא לא יהיה חייב לשלם. כלומר, המעשה שהוא עשה הוא יחייב אותו בכל התוצאות, אבל דווקא אם יש תוצאות, ואם אין תוצאות הוא לא חייב. אם למשל בינתיים הוזל מחיר הכלי, כלומר, הוא ירה את החץ הזה ולפני שהוא פגע המחיר השתנה, הוזל או התייקר. כפי איזה מחיר יצטרך לשלם הזורק את החץ, כשעת זריקת החץ או כשעה שהוא פגע? צריך לומר כשעה שהוא פגע, זה הזמן המחייב. זה לא כמו כלי שאם אדם זרק כלי אז כבר המחיר שלו לא שווה כלום. הוא עשה את הפעולה בחפצא הנשברת, אבל כאן הוא זורק חץ. זה ההבדל בין זורק חץ לבין שבירת חפץ. ולפי הקצות בשעת הדלקת האש נחשב שהגדיש נשרף וכבר חייב המדליק.
כל הנפקא מינות האלו שאמרנו - אם לא קרה בסופו של דבר שום דבר, או המחיר של השדה הזו שאחר כך נשרפה הוזלה או התייקרה, או יכול להיות גם שמישהו אחר הבעיר אש יותר קרובה והאש של השני היא זו ששרפה, וממילא כמובן שהשני יהיה חייב ולא הראשון, מעידות על כך שזה לא כמו דין זורק כלי.
הקצות מסתמך גם על הגמרא שלנו על פי שיטת רש"י, שדברי הגמרא - מרבה בחבילה – מתבארים שהראשון יהיה חייב ולא השני, כיוון שהשני לא עשה כלום, וכך פוסק השולחן ערוך, וזה לכאורה זה סותר את הסברה שאמרנו?
אלא יש לפרש את רש"י ואת השולחן ערוך שהשני פטור לא מפני שאנו מחשבים שבשעה שהדליק הראשון נחשב הגדיש שרוף, אלא השני פטור כי הראשון עשה את האש המזיקה והתוספת שהוסיף השני עצים לאש, לא שינתה דבר, ולכן פטור, ולעולם אין הגדיש נחשב שרוף. ואם השני היה עושה מדורה אחרת יותר קרובה לגדיש והיא היתה שורפת, השני היה חייב. ואין ראיה מרש"י לקצות.
דחינו את הקצות וקיימנו את דברי התוספות בדף יז: ד"ה זרק וכו', שאומר אם אדם זורק כלי, הכלי הזה נחשב שבור מיד בשעת הזריקה, וגם אם בפועל השני שבר אותו, זה לא משנה והראשון חייב. ואם אדם זרק חץ אז רק אם יהיו תוצאות למעשה שלו הוא חייב אבל לא שזה נחשב שהתוצאות כבר היו.
ומה הדין בבור? אם אדם חפר בור ומת, ואחר כך נפל מישהו לבור, האם בעל הבור יהיה חייב? כיוון שהוא חפר את הבור אני חושב שלא. זה מצב שלישי. כאן החיוב נוצר ברגע שקרה נזק ולא ברגע שחפרו את הבור. מקרה זה הוא לא כמו אש שפעולת הנזק כבר מתחילה. בבור לא התחילה שום פעולה של נזק, כיוון שאולי בכלל אף אחד לא ייפול. האש הולכת ושורפת – החץ כבר נורה וממשיך לקראת מטרתו, אז באש וחץ אנחנו אומרים שכל התוצאות של המעשה שכבר עשית מחייבות אותך. אבל בבור, לא התחילה שום פעולה שמביאה לנזק, הוא עשה פה פעולה שיכול להיות שאחר כך יהיה נזק, וכשמישהו יפול אז באמת קרה נזק, אבל אם מי שחפר את הבור כבר מת – לא מחייבים את המתים, המתים חופשיים. כך אני חושב בפשטות.
ראיתי אחר כך, שמישהו מהאחרונים מסתפק בשאלה זו, האם באמת אדם שחפר בור ומת ואחר כך מישהו נפל לבור, יהיה חייב. אני חושב שברור שהחיוב מתחיל רק כאשר הוא נפל לבור וכיוון שהחופר מת, הוא לא יהיה חייב.
בפעם הקודמת שאמרתי את השיעור הזה, אחרי השיעור ניגש אלי הרב נחשון והראה לי רמב"ם בהלכות נזקי ממון (יב כב):
מי שהיה חופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו, בעל השור פטור, ואם מת השור נוטל בעל השור דמי שורו מיורשי בעל הבור.
נראה לכאורה שאף שהוא מת נוטלים מיורשי בעל הבור, וזה שלא כפי שאמרתי. אבל באמת תלוי איך נסביר את הרמב"ם הזה. אפשר להסביר שהרמב"ם סובר, שברגע שהשור מתחיל ליפול אז זה 'מנא תבירא', כלומר, השור כבר נופל בעצמו והוא כבר נחשב למת ורק אחר כך מת בעל הבור. ואכן כך אבן האזל (שם) מסביר את דברי הרמב"ם, למה נוטלים מיורשי בעל הבור? לא מפני שאם הוא חפר בור ומת ואחר כך מישהו נפל אז חייב, אלא מפני שכשהשור מתחיל ליפול אל הבור, בעל הבור שנמצא למטה עדיין חי, וברגע שהוא התחיל ליפול כבר מעכשיו מת השור ולכן הוא חייב.
סיכום
לסיכום יש שלושה גדרים:
א. הזורק כלי מראש הגג חייב מיד לפי ערכו בשעה שזרק, וחייב גם אם אחר שבר את הכלי.
ב. הזורק חץ על כלי מתחייב מיד רק אם נשבר הכלי על ידי החץ, והחיוב לפי ערכו בשעה שנשבר.
ג. החופר בור אין החיוב נוצר אלא בשעה שנעשה הנזק. זאת אומרת אם מת החופר לפני שנעשה נזק - פטור החופר.
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
"בזאת התורה" - איזו תורה?
מה המשמעות הנחת תפילין?
שופר
איך מגדירים כללי מלחמה?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
הלכות שטיפת כלים בשבת
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
איך ללמוד אמונה?
מה זה אומר בחזקת בשרי?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
